מוות הוא הנושא הכי מסקרן את בני האדם מאז ומעולם. סיפורים נקשרו בו, ניסו לגלות את סודו. דימו לו דימויים, היקצו לו מלאך משלו, תכננו גן עדן וגהינום אליהם יגיעו המתים, דתות הבטיחו "תחיית מתים" ומדענים חיפשו את סוד חיי הנצח - בלי מוות.

הספר הזה עוסק במוות. תאורים של "מסדרון חשוך שבסופו אור" "פגישה עם קרובים ואהובים שמתו" "ריחוף מעל הגוף והתבוננות בנסיונות ההצלה" מפי אנשים שמתו לרגע וחזרו לחיים כדי

עזבו כשרון ויצירתיות ודמיון ויכולת הבחנה ומחשבה עצמאית, באמת עזבו את כל אלה, כי כמה אומץ בן אדם צריך בשביל לכתוב ככה. נראה לי שאם אליס היה נגיד כירורג ולא סופר והיתה לו איזו בעיה בבטן שצריך לנתח, הוא היה משכיב את עצמו על השולחן, קורא לאיזה מרדים שיסדר לו הרדמה מקומית, כזאת שתשאיר לו את הראש והידיים ואחר כך הוא פשוט היה חותך.

הספר הזה, סוג של דיאלוג, פרוע, אלים, מתלהט, בין אחד שעף על עצמו, דוחה

כמו אמן שמוציא אלבום בינוני, כמו סדרת טלוויזיה שחוזרת לעונה מביכה במיוחד, כך גם סופרים אהובים שספר חדש שלהם מתגלה ככישלון, מדגימים את האכזבה בצורתה הטובה ביותר, ועוד מאלצים אותך להתבאס בדרך. קוני ויליס היא מהסופרות האהובות עלי כבר הרבה זמן, ורבות דיברתי פה על השנינות והמקוריות של "המשכוכית", "מלבד הכלב" ו"ספר יום הדין". לשמחתי אפילו עוד כמה קוראים (קוראות, יותר נכון) גילו אותה, ככה שציפיתי מאוד לק

אני לא מכיר הרבה ספרים עבי-כרס שנהנתי לקרוא אותם כפי ש-"נהנתי" מהספר הזה, כך שאם אתם שואלים אותי איך זה שהוא עוד לא זכה לעיבוד קולנועי (כמו שקורה היום ללא מעט ספרים טובים)? אז אני באמת לא יודע מה לומר לכם.

העובדה היחידה שהרתיעה אותי לפני שקניתי את הספר היא שהוא יצא לאור בהוצאת אופוס ואומר שהוא מדע בדיוני ו/או לפחות מקוטלג ככזה, אז זהו שהוא לא. יש בעלילה שבו הרבה מן האמת, להבדיל כמו הרוקי מורקמ

לפני קצת יותר משנתיים נפטרה אחייניתי האהובה. ישבנו לצדה וצפינו בבעתה איך היא הולכת וקמלה תחת הסרטן האכזרי וחסר המעצורים שהחריב אותה עד תום. עד היום איני מאמין ואיני מעכל את זה לעומק.
מאז אני מוצא את עצמי מתעניין בדרכי התמודדות עם שכול. והאמת שמאז ומתמיד ליוותה אותי חרדת מוות והנושא הזה תמיד ריתק אותי.
המוות, או יותר נכון, החוויה החוץ גופית ודמוית החלום שמהווה את תחילתו, הנו המוקד בספר זה. ג'ואנה

אמרו את זה לפניי, אבל אי אפשר להגיד את זה מספיק: הספר הזה מרוח. את מה ש"קורה" שם בכמעט 800 עמודים אפשר היה לספר ב200.
הספר מתחיל טוב ובונה סיפור שנראה מעניין ומתח טוב שמחזיק בערך שליש ספר. אבל אז הסיפור מפסיק להתפתח ונתקע על קו אחד מאוד מסוים שבשלב מאוחר יותר משתנה לדבר אחר (ה"הפתעה" שמכריזים עליה בתקציר הספר). ההרגשה שקיבלתי היא כאילו לוויליס היה רעיון מאוד טוב עם קווי עלילה כלליים, אבל באמצע הת

מה כבר ניתן לחדש בעולם הפנטסיה? לאחר טולקין, מרטין, ג'ורדן, הוב, אברקרומבי, רות'פס ועוד נראה כי הכל כבר מוצה. אך בכל זאת אני חייב לומר כי את חמשת חלקי "ממלכות האל" של פול קארני קראתי בנשימה אחת. ולא, לא ניתן להשוותם לאפוס הנרחב, או לפיתוח הדמויות, או למורכבות הסיפור או כל דבר אחר מיצירתם של הסופרים שהזכרתי לעיל. אבל מה שכן יש כאן זה מספר סיפורים מוכשר אשר מוביל את הקורא צעד אחר צעד בדרמה היסטורית

הפסקתי לקרוא באמצע, ואחרי 3-4 נסיונות כושלים לחזור לספר - אני מוותר.
לספר יש פוטנציאל שלא מנוצל טוב. קוני ויליס יודעת לספר סיפור, לבנות דמויות נהדרות ויצור עלילה מקורית - גם בספר הזה אבל משהו לא עובד. "ספר יום הדין" זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. לצערי פה יש פספוס.
הסיפור מתאר את מחקרה של הגיבורה לנסות למצוא מה עובר על אנשים רגע לפני מותם. היא משתפת פעולה עם רופא שעובד על מחקר דומה שבו ה

עד אמצע הספר חשבתי את הסופרת לחופרת, סיפור עלילה לא מפותחת ממש בוסר על פסיכולוגית ג'ואנה לאנדר ללא חיות, ללא אופי, מאמצע הספר הסופרת מתגלה כגאון, העלילה קורמת עור וגידים בלי ליפול לקלישאות. לטפל בנושא רגיש ומפחיד בלי לערב דעות קדומות וקלישאות נפוצות. לפתח עלילה מותחת ומעניינת ללא מין, סמים ואלכוהול מגיע לה כל הכבוד. קראו, גלו סבלנות מבטיח לכם שתיהנו ..