“המשפחה שלי מסוגלת להיות די מפחידה, לפעמים. כולם חכמים כל כך. אח שלי למד לקרוא בגיל שלוש. אחותי מעולם לא קיבלה ציון מתחת לתשעים. שניהם כבר מביסים אותי בקלות בדמקה. אחותי הקטנה, בסך הכל בת תשע, יכולה לנצח אותי בוויכוח. הקטן שלנו, עוד לא בן חמש, משתמש במילים כמו "משעשע" או "בלתי נודע". בשבוע שעבר הוא אמר לי ברצינות תהומית, "אני אשקול את זה ואגיד לך מחר." אני לא מדברת אפילו על ההורים שלי. המשפחה המורחבת לא נראית יותר טוב. כולם עושים דברים. כולם מממשים את הפוטנציאל שלהם - ולכולם יש כזה.
הרווח ברור מאליו. אתה מתחיל לדבר בגיל צעיר, לומד לקרוא בגיל צעיר, מתרגל לגבש דעה על כל מה שזז ולעמוד מאחוריה ולהגן עליה מול טיעוני נגד חזקים, נחשף לכל כך הרבה, לומד כל הזמן. אבל הציפיות, במקביל, עולות. וקבוצת השווים שלך היא הדבר הכי מלחיץ שיש.
המשפחה שלי היא גן ילדים ליד המשפחה של אוליבר סאקס. הוא היה בן לאב נוירולוג ולאם שהיתה הכירורגית הראשונה בבריטניה, היו לו שני אחים רופאים, בן דוד זוכה נובל ואחיין המחזיק בתארים פרופסור, רב ולורד. אני מצטמררת מעצם המחשבה על חיים כילד בן ארבע בבית כזה. אבל אולי רק בית כזה יכול להצמיח אדם כמו אוליבר סאקס.
הוא היה נוירולוג - נוירולוג טוב, אחוז תחושת שליחות, מעורב ראשו ורובו בכל מקרה. אבל הוא ידוע בעיקר כסופר, מחבר "האיש שחשב שאשתו היא כובע", "אנתרופולוג על מאדים", "התעוררות", "מוזיקופיליה" ועוד רבים.
אני בדרך כלל נרתעת, ביותר משמץ סנוביזם, מספרי מדע פופולרי. אוליבר סאקס שונה. בסקרנות האינטלקטואלית המדבקת שלו - הדחף להבין כל תופעה - ובאנושיות ובאמפתיה שנוכחות בכל משפט בתיאורי המקרה שלו, הוא הצליח להיכנס לרשימה המצומצמת של הבדוּקים-אוטומטית: סופרים שאני קונה ספר שלהם כשאני נתקלת בו גם אם לא קראתי אותו קודם. כך הגיע אלי הספר הזה.

עוד לא קראתי את כל הספרים של סאקס, אבל מבין אלה שקראתי, זה המהפנט ביותר.
בוטניקה, ביולוגיה, אפידמיולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, נוירולוגיה, אנתרופולוגיה, כולם מסתחררים כאן במערבולת יפהפיה של צבעים ורגשות ותובנות ואנושיוּת קורנת. בכתיבה רהוטה ואינטליגנטית, בשילוב חלק של מונחים מקצועיים עם תיאורים כמעט פואטיים, סאקס מציג כאן שתי תופעות ייחודיות. אחת בעלת פן פסיכו-סוציולוגי; השניה שאלה אפידמיולוגית פתוחה. את שתיהן הוא מתאר כך שגם בורים מדעית כמוני יוכלו להבין, אבל לא מלאֶה לרגע. והתשוקה שלו לידע, הסקרנות הלא נלאית, ההתפעמות מול נצחיות הטבע, המחויבות העמוקה למטופל - לאדם שבמטופל, גם אם הוא משותק, נטול יכולות תקשורת, פגוע קוגניטיבית - הן מדבקות ממש.

אף שהספר נכתב כמעט בחטף, בנשימה אחת, ביולי 1995, הוא צמח אחר כך, כמו ציקס פרוע, פי כמה וכמה מגודלו המקורי, והצמיח חוטרים ופקעות לכל עבר [...] כיוון שהיה חיוני לשמור על שטף הסיפור, צירפתי רבות מהמחשבות הנלוות האלה להערות בסוף הספר, כותב סאקס בהקדמה.
אם יש דבר יותר גרוע מהספרים הישנים ההם שבהם הערות השוליים מופיעות בסוף הספר, הרי אלה המקרים שבהם הערות השוליים האלה מעניינות. בספר הזה הערות השוליים הן מסמך מרתק בפני עצמו (והן כמעט שליש מנפח הספר). יש בהן ציטוטים שהיו כנראה ארוכים מכדי להכניס אותם בתוך הטקסט - ציטוטים יפהפיים, מעוררי מחשבה. יש בהן חוויות אישיות ותהיות בעלות אופי פילוסופי ושאלות נטולות תשובה ואנקדוטות-אגב ואיורים והסברים ומידע נוסף למעוניינים, ואיך אפשר שלא להיות?

הספר הזה הוא תענוג צרוף למחשבה ולַרגש גם יחד. אפילו למקוטעין, חמש דקות פה חמש דקות שם, בקריאה בעמידה באוטובוס אקורדיון, יד אחת מלופפת סביב עמוד האחיזה, הוא הצליח לתפוס את מלוא הקשב שלי.
אני אקרא אותו שוב בקרוב. אחרי תקופת מבחנים.”