“יהי זכרך ברוך רוני אשל ז"ל הי"ד.
הדמעות מתחילות לזלוג מהשורות הראשונות, הידיעה שהסוף ידוע מראש מכאיבה כל כך.
בנוסף לכאב יש תסכול עמוק שקוראים את העדות של עמית ירושלמי, איך? למה לא הקשיבו לה? להן?
האתוס הצבאי מתנפץ לרסיסים, חיי אדם רבים כל כך היו יכולים להינצל אם רק היו מקשיבים.
איל, אבא של רוני, מתחיל את הסיפור באותו הבוקר שבו כולנו קמנו לאזעקות, לשידורים, לתמונות ולסרטונים ולא העלנו / קלטנו כמה נורא זה הולך להיות.
בהמשך מתאר איל, את השעות, הימים הארוכים, התקווה שאולי רוני חטופה, חיה ותחזור כל רגע, את הקמת מטה החטופים והכיכר, הנסיעה לבסיס והגילויים הקשים.
שיחות עם תצפיתנית שהיתה שם, שראתה והתריעה ואף אחד לא הקשיב.
מספר על שיחה עם קצין שלא ברור לי מהיכן התעוזה להציג למשפחה דיסקית חדשה עם שמה של רוני ולהגיד לאיל ושרון שזאת הדיסקית של רוני..
איל מספר בקצרה, מעט מדי על רוני, שחבל שלא זכינו להכיר, על חברותיה.
איבדנו כל כך הרבה בשביעי ומאז, "זכינו" להכיר משפחות ושורדי שבי ואת סיפוריהם ואין לי אלא רק להצטער שהכרנו אותם בנסיבות האלו.
בניגוד לספריהם של שורדי השבי, שהם כתבתי שאני מקווה שיהיה ספר המשך ובו סיפורם לאחר שחזרו ושבו לחיים, לרוני לא יהיה ספר המשך.
אני מקווה שהלקח יילמד, שתקום ועדת חקירה ממלכתית שתחקור לעומק ותגלה את האמת ולקיחת אחריות היא לא מילה גסה, היא הדרך שלנו להמשיך.
זה מה שנשאיר לדורות הבאים.”