“יש ספרים שהסיפור שלהם בנוי מפעלולי כתיבה שמעניקים לסיפור מבנה לא שגרתי, ומתוך זה כוחו של הספר. או סיפורים כאלה שמזגזגים בין עבר להווה, עד שהסיפור מתלכד לאחד וסוגר את כל הקצוות. ויש את הספרים האלה שכוחם הוא במילים שלהם. ובמילים בלבד. ללא שום להטוטי כתיבה. וכוחן של המילים, הן אלו שעושות את הסיפור לכל כך עוצמתי , לכזה שלא רק מתיישב בלב, אלא גם שורט אותו עם כל תנודה.

כמו הספר הזה למשל.


משפחת מינצברג. גאיה ועמי, הורים לשני בנים. יהונתן שהתחיל ללמוד בכיתה א' ועומר הצעיר ממנו. גאיה, שהגיעה ממשפחה ששרר בה ניכור הורי, ידעה תמיד שאצלה זה יהיה אחרת. היא תעניק לילדיה את כל מה שנגרע ממנה בילדותה.

אנחנו מביאים ילדים לעולם, אנחנו רק רוצים לאהוב אותם, להגן ולגונן עליהם.

ואנחנו כל כך בטוחים שהאהבה העצומה הזו, האהבה ההורית, ששום אהבה אחרת לא משתווה לה - איך אנחנו בטוחים שרק היא בכוחה ובעוצמתה תספיק. איך טעינו וחשבנו שהאהבה הזו, הבלתי ניתנת לכימות תספיק? ואיך אנחנו מרגישים כשאנחנו מרגישים שכשלנו, ורק אהבה, על כל חוזקותיה לא מספיקה?

כמו שגאיה אומרת וחוזרת מספר פעמים "רק רציתי לאהוב אותו יותר".

לכל משפחה יש את קו פרשת המים הפרטית שלה. הרגע הזה בו החיים נחלקים לשני חלקים. החיים שלפני, והחיים מאז. אצל משפחת מינצברג זה הגיע כשיהונתן נכנס לכיתה א'. גאיה החלה לקבל טלפונים מבית הספר על בסיס כמעט יומי. יהונתן מרביץ לילדים אחרים, מגלה סימני אלימות קשים, בורח מהכיתה, מתפרע. לא הילד הסקרן והחכם והכל כך אהוב שהם מכירים. נראה כמו ילד אחר, כאילו מישהו החליף את הילד שלהם במישהו אחר.


"מותיר אחריו קווי מתאר של ילד חכם ונפלא ונהדר שפעם היה לי ולעולם לא ישוב". (עמ' 155)

אדוה ברנד מתארת מסעה של משפחה, מסע מתוך אפלה גדולה, במטרה למצוא את האור, כשגיבור המסע המייסר הזה הוא בסך הכל ילד בן שש, נשמה רכה ותועה, עד לאבחנה הסופית שמגיעה אחרי תשעה חודשים.

את המשפט הזה קראתי כמה פעמים, סופגת את המשמעות הכל כך קשה הזו של המילים. דמיינתי את גאיה כשהיא מוציאה את המילים האלו לעולם. את ההכרה, וזה רגע של התפכחות שצבט לי את הלב.


"אחר כך קיבלנו ילד אחר.
ילד שבנה את המשפחה שלנו, ואז פירק אותה לגורמים.
ילד שהיה אור גדול וצלל לתוך אפלה אין סופית, גורר איתו את כולנו למעמקי השאול". (עמ' 208)


ואם כבר לב, הספר הזה שרט וכתש לי את הלב לכל אורכו. כן, הוא לא קל, ומצד שני הוא כל כך סוחף, וכל כך ראוי, והוא מסוג הספרים שממשיכים לנוע בלבו של הקורא הרבה אחרי שהתהפך הדף האחרון.”

“את ספרה הראשון התפללתי לדרקונים דרך עץ של אדוה ברנד סופרת ומנהלת משאבי אנוש היא כלל לא התכוונה לכתוב . הכל התחיל שבעלה רשם אותה לסדנת כתיבה כמתנה לגיל 40 שלה ומכאן אני כקוראת זכיתי לקרוא את אחד הספרים הכנים והמרגשים שקראתי לאחרונה , ספר מרגש שנגע מאוד לליבי בכתיבה נהדרת קולחת שגרמה לי לקרוא בשקיקה עד כדי שנפעמתי שזהו ספר ביכורים שלה ...
בספרה הנכתב כיומן חשוף היא פורטת מנימי נפשה ונבכי ליבה בכתיבה מרגשת ואותנטית את מסע חיי משפחתה שלה כאם ל2 בנים מיוחדים על הספקטרום , היא מנסה לשמור על שפיות ואופטימיות על כל המשתמע מחיים לצד ובתוך האתגרים והחוויות שחוותה .
בספרה גאיה היא אישה ואמא המגיעה ממשפחה מורכבת , מרגישה לא אהובה ועושה מאמצים כדי להיות אמא אוהבת . היא נשואה לעמי ולהם 2 ילדים כשאחד מהם מאובחן בגיל 6 ויחד עם זאת מתנפץ חלומה מכאן מתחילה התמודדות יומיומית של הישרדות , ליבי ממש יצא אליה בכל קושי וקושי שחוותה .
ספר לא קל שצבט בליבי ואפילו קשה לקריאה מצד אחד כי כותבת בכנות יתרה ומצד שני סוחף שלא ניתן להניחו מהיד .
ספר מדהים , נוגע כואב ומטלטל שהותיר בי רושם עז גם לאחר שסיימתי לקרוא אותו , המון תהיות ומחשבות , ספר חובה לכל אחד ואחת בחברה שלנו והפנמת הנושאים החשובים: קבלת השונה , למידת סובלנות ואמפטיה ובעיקר אהבת אדם הכל כך נוגעת ...”