פתח דבר
אגי משעול ואורלי קסטל־בלום הן שתי יוצרות פוסט־מודרניסטיות העוסקות בזהותן הנשית ובמערכת היחסים שבין האישה לסביבתה, תוך שימוש בכלים הומוריסטיים. נשים משתמשות בהומור כמנגנון הגנה מפני היחס המשפיל מצד החברה. יחס זה נובע ממסורת התרבות שתפסה את הנשים כנחותות מהגברים וראתה בהן אובייקט מיני. ההומור מאפשר לנשים למחות נגד אותן נורמות חברתיות, להשתחרר ממוסכמות בנושאים הקשורים במעמד האישה ובמין ולחשוף את חולשות הגברים מעמדה של כוח.
לאורך מחקר זה נחשפות הדרכים השונות בהן משתמשות משעול וקסטל־בלום כדי ליצור אפקטים קומיים בנושאים שונים, כמו למשל שילוב בלתי מקובל בין אלמנטים מתחומים שונים היוצר אי־הלימה, שהאבסורד, המפתיע את הקורא ושובר את ציפיותיו, הוא חלק בלתי נפרד ממנה. אירוניה, סאטירה, גרוטסקה ופרודיה הם אמצעים סגנוניים נוספים המשמשים את שתי היוצרות בביקורתן את התפיסות המעוותות הקשורות במעמד האישה וביחס החברה אליה: האירוניה, הלעג המוסתר, נוצרת בשל חוסר התאמה בין הדרך שבה דברים נאמרים לבין המשמעות הרעיונית ההפוכה שבכוונת הכותבות להביע; הגרוטסקה, המתקשרת בעיקר לנושאים הקשורים בגוף האישה, מציגה עיוות של הגוף או של המציאות, לעתים בצורה מעוררת אימה. העירוב בין צחוק לפחד מטרתו לזעזע את הקורא, אך גם להקהות את הפחדים של היוצרות; באמצעות הסאטירה — הגזמה המקצינה את הפער בין המצוי לרצוי — הן חושפות חולשות אנושיות; על ידי הפרודיה חותרות היוצרות תחת תפיסות עולם מקובלות, כשהן מציגות אמת חדשה משלהן.
הן משעול והן קסטל־בלום מקיימות דיאלוג עם יצירות ספרות קנוניות, עם יוצרים מפורסמים ועם תבניות ספרותיות ארכיטיפיות. כל אלה משמשים בסיס לחיקוי, אך עוברים שינוי באמצעות הבנייה מקורית של היוצרות; לעתים תוך יצירת פרודיה המלגלגת על התפיסות ביחס לאישה, כפי שהן מוצגות ביצירות מוכרות.
ההומור משמש את שתי היוצרות ככלי לחשיפת מאפיינים של זהותן הנשית, והן ככלי המאפשר התמודדות עם קונפליקטים פנימיים ועם חוויות קשות אותן מזמנים להן החיים.
שימוש וירטואוזי בשפה, ריאליזציה של מטפורות ויצירת משמעויות חדשות לצירופים ולתבניות לשוניות שעניינן מעמד האישה וחייה חושפים את השימוש ייחודי של היוצרות בהומור לשם השמעת קול נשי, המתאפיין בראייה מפוכחת וביקורתית של המציאות. האינטימיות הכנה המאפיינת את הסיטואציות המתוארות מצביעה על כושר התמודדות ותאוות חיים. ההומור, היוצר הבנייה חדשה של סיטואציות קשות, גורם להשהייה, מעין פסק זמן מנחם בשעת משבר המאפשר לאישה לצבור כוח להמשך ההתמודדות עם המציאות.
מבנה הספר
הספר כולל ארבעה פרקים. הפרק הראשון מוקדש לדמות האישה הצוחקת מעצמה — הן על תפקידיה במסגרת המרחב הביתי, והן על אידיאל היופי הקשור בגופה. הפרק מציג את ה'אני' הנשי כמושא לצחוק ולהשפלה. העמדת ה'אני' הנשי במרכז חוויית ההשפלה בעלת כוונה כפולה: מצד אחד היא מונעת לעג מצד אחרים, ומצד אחר משמשת מסכה החותרת תחת מצבי השפלה מסוג זה, הקשורים בתפיסות סטריאוטיפיות. ה'אני' הנשית ביצירותיהן של משעול ושל קסטל־בלום צוחקת על עצמה ופורצת כל טאבו בנושאים הקשורים לשיח במין ובמיניות האישה.
היוצרות חותרות תחת אידיאל היופי, לפיו הציפייה העיקרית מהאישה היא להיראות יפה, ולועגות לסגידה לגוף נשי רזה וחטוב על ידי שימוש בגרוטסקה. האירוניה משמשת בשירים ובסיפורים אמצעי לביטוי מחאה נגד התפיסה הקושרת את ה'אני' הנשי למרחב הביתי, למלאכות הבית ולמחויבות האינסופית למרחב זה.
הפרק השני בוחן את הכתיבה ההומוריסטית החותרת תחת תפיסות סטריאוטיפיות ביחס לדמות האישה באמצעות שימוש באינטר־טקסטואליות. הן משעול והן קסטל־בלום יוצרות פרודיה על דמויות נשיות ידועות מן הספרות, המוצגות כפסיביות, כנועות וחסרות יוזמה. בשיריה של משעול בולטים הדיאלוגים עם התבנית הארכיטיפית של עלילת האָמָּן, הקשורה במיתוס גן עדן, ועם שיריה של יונה וולך, אשר באמצעותם היא מנפצת את הקסם של אותו גן עדן ארכיטיפי. בסיפוריה של קסטל־בלום מתקיים דיאלוג עם יצירות מגוונות: המונה ליזה של ליאונרדו דה־וינצ'י, מסע אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, הקוסם מארץ עוץ לפרנק באום והאודיסיאה להומרוס. הפרודיה בדיאלוגים אינטר־טקסטואליים אלה מגחכת על הגישה הרואה באישה בובה חסרת תושייה שהחיים מנהלים אותה.
הפרק השלישי חושף את מורכבות הקשר שבין דמות ה'אני' הנשית לבין הסביבה, הנובעת מהשיוך המסורתי של האישה למרחב הפנימי (בניגוד לגבר המשויך מסורתית למרחב החיצוני). הקונפליקט בין המחויבות למרחב הבית לבין הרצון לפרוץ החוצה מאפיין את התמודדותה של האישה עם סביבתה ביצירותיהן של משעול וקסטל־בלום. אמנם ביצירות קיימים מעברים בלתי הגיוניים בין המרחבים היוצרים אי־הלימה שהפועל היוצא שלה הוא אפקטים קומיים, אך מאחורי ההומור מסתתרת מצוקה קיומית נשית בלתי פתורה. ביצירת קסטל־בלום בולטת התלישות בסביבה הפוסט־מודרנית, הנבנית מעירוב אלמנטים מהמציאות הריאלית עם אלמנטים פנטסטיים, השוברים יחד כל מוסכמה הגיונית או מוסרית. ההומור מנסה למחות כנגד העולם המרוקן נטול הערכים המחייב את האישה להתמודד עם מציאות קיומית מאיימת כזו וגורר אותה להתנהגות נואשת, בעיקר כאשר האיום הוא על חיי ילדיה.
התפיסות המסורתיות ראו בבן הזוג, הבעל, שהוא כמעט הגבר היחידי איתו נפגשת האישה בחיי היומיום, אישיות בעלת כוח, שלו היא כפופה הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית. עם זאת, ביצירותיהן של משעול וקסטל־בלום דווקא הגבר מוצג כשבוי בתוך יצריו, בניגוד לקללת האישה בעקבות חטא גן העדן.
הפרק הרביעי והאחרון בוחן את הופעת ההומור בהקשרים של מוות ודרכי ההתמודדות עמו, כאשר לא פעם מבעד לצחוק מנצנצת דמעה. 'הומור שחור' משלב בו־זמנית בין אימה לצחוק ומאפשר התמודדות עם חוויות הקשורות בסכנת חיים של אנשים יקרים או בפרידה מהם. מחויבות האישה למרחב הביתי הביאה ליצירת קשר רגשי עמוק בינה לבין בני משפחתה. האישה מנסה להקהות מצבים קיצוניים בהם קיימת סכנה קיומית למרחב הביתי ולמשפחה באמצעות הסטה ובאמצעות התייחסות מנוכרת וחפה מכל רגש. השימוש ב'הומור שחור' נועד לאפשר התמודדות עם אימה זו. אצל שתי היוצרות נוכח ההומור בהתייחסות לנושאים הקשורים במוות: בשיריה של משעול עומדת הפרידה מההורים שנפטרו במרכז, ואילו קסטל־בלום עוסקת במות ילדים והסכנה המאיימת על חייהם. התייחסותה נושאת אופי כללי יותר המצטיין במקבריות.
ספר זה מבוסס על עבודת מחקר שנעשתה באוניברסיטת חיפה.
לספר מצורפים שני נספחים המתייחסים לשירים של אגי משעול ולספר הרומן המצרי של אורלי קסטל־בלום שהתפרסמו לאחר שנכתבה עבודת המחקר.
התרגום לעברית לציטוטים מתוך ספרים וכתבי עת באנגלית המופיעים בספר נעשו על ידי.
תודה עמוקה לפרופ' ניצה בן־דב על הדרכתה ותמיכתה בליווי המחקר. תודה שלוחה גם להוצאת גמא ולקציעה עלון על הוצאת הספר לאור, ותודה חמה לכל בני משפחתי שללא תמיכתם האוהדת לא היה הספר קיים.
