****





ספרות של סיפורים קצרים, בדומה לשירה, ובעצם גם כמו פרוזה, זו אומנות הצמצום. צריך להשאיר בדיוק את מה שצריך, ולמחוק כל מילה מיותרת. מה שנשאר צריך להיות מלוטש כמו יהלום, אפילו שהוא סיפור קצר. אין זמן לפתח את הדמויות, להפוך אותן לעגולות ומלאות, אין זמן לבנות קשת עלילתית, אבל האגרוף בבטן - אם הוא קיים (ורצוי שיהיה) חייב להיות חתיכת מהלומה, מדוייקת, חדה. אני זוכר איך עפתי כשקראתי את "שלמה

פגשתי בספר באפליקציה שהחליטה שזה ספר שיכול להתאים לי. הכותרת והתיאור אכן קרצו לי, אבל שום דבר לא הכין אותי לז'אנר, שהוא בעצם מותחן. ברירת המחדל שלי היא רומנים היסטוריים, אוטוביוגרפיות, ספרים כבדים ורצוי עם סוף רע ואמיתי. לא קוראת מתוך עקרון רומנים ומתח, ולכן תגובתי הראשונה הייתה "מה לכל הרוחות אני קוראת?" אלא גם אחרי שהבנתי מה אני קוראת לא הצלחתי להניח את הספר מהיד. זה הוא רומן מתח בנוי היטב, תעלו