“****





ספרות של סיפורים קצרים, בדומה לשירה, ובעצם גם כמו פרוזה, זו אומנות הצמצום. צריך להשאיר בדיוק את מה שצריך, ולמחוק כל מילה מיותרת. מה שנשאר צריך להיות מלוטש כמו יהלום, אפילו שהוא סיפור קצר. אין זמן לפתח את הדמויות, להפוך אותן לעגולות ומלאות, אין זמן לבנות קשת עלילתית, אבל האגרוף בבטן - אם הוא קיים (ורצוי שיהיה) חייב להיות חתיכת מהלומה, מדוייקת, חדה. אני זוכר איך עפתי כשקראתי את "שלמה הומו כוס אל אומו" של אתגר קרת, למשל. כמה שורות של כלום, רבע סיפור על רגשות שמפתח ילד דחוי חברתית אל המורה המחליפה, לאחר שהוא מוצא אצלה קמצוץ של אמפתיה אליו. כל מילה שם נוצצת ומכאיבה, אבל הסוף של חצי העמוד הזה ממש שומט תחתיך את הקרקע. "המורה, למה כל הילדים שונאים אותי?" שאל שלמה הומו כוס אל אומו. "מאיפה אני צריכה לדעת?" אמרה המורה המחליפה ומשכה בכתפיה, "אני בסך הכול מורה מחליפה."

רן אפלברג הוא כותב מצליח בפייסבוק. הסיפורים שהוא מפרסם זוכים לאלפי לייקים ושיתופים, ואני זוכר שקראתי כמה מהם וחשבתי שהם טובים. עם זאת, נדמה לי שהמעבר מהפיקסלים לדפוס לא מיטיב איתם. חטיפים, טריים וטעימים ככל שיהיו, הם לא חומר גלם מתאים לארוחה של ממש. הסיפורים הם בסגנון boy meets girl ושלא כמתבקש משם הספר, אולי יש בהם חלומות, אבל האהבה הזו סדוקה, ואין בה אפילו גרם של שמחה. הכול מתחיל בסדר פחות או יותר ונדון לאבדון. הדמויות פצועות, בדרך כלל משולי החברה וקשה להזדהות איתן, והעלילות שדופות, קודרות מאוד ובעיקר נראה שמישהו ניער אותן בחוזקה על מנת שיישמט מהן כל פירור של סאב-טקסט, והותיר בהן רק את הסיפור העירום, השלדי והישיר, לרוב מונולוג שמספר בדיוק מה קרה, לעתים עם איזה טוויסט חיוור ותו לא, מה שמשאיר את הקורא עם תחושה מבולבלת, כי אף על פי כן שקיבל את הסיפור, את הקלוריות, לא קיבל כמעט שום דבר "מעבר". ביסלי לארוחת ערב.

רן אפלברג כותב נהדר, הוא אמיתי ויודע להביע את עצמו בכתב, ובכל זאת נראה שהכתיבה שלו חפוזה, ואינה תוצאה של הרהור עמוק, אלא כמו מי שהדד-ליין (והקוראים בפייסבוק שמצפים לקבל את המוסר-השכל המהיר שלהם) יותר עקרוני לו מאשר הרעיון שעומד מאחורי הסיפור, אם בכלל יש כזה. יש כאן תחושה של מיידיות, של אינסטנט, ואפילו כשמדובר בסיפורים קצרים, שהם לכאורה מסובכים פחות מפרוזה ארוכה, זה לא מצליח להפעיל אותי רגשית, לא באמת.

ועכשיו, ספר שואה.”