“המשפט 'הייתה לי ילדות מאושרת' מקורה מילדי הקיבוץ, זוהי העטיפה, חוט הקשירה של אותם ילדים שנהפכו למבוגרים כואבים בשנות ה- 70 ו ה- 80 של המדינה .

אז היה דבר אחד שלא ניתן היה אפשר לקחת מבני הקיבוץ , מין תחושת אושר כזו שיש להם, שלמות כזאת, שלמות מדומה.

המקור של אותו משפט ואותו אושר הוא המעטפת הבטוחה שבה גדלו ילדי קיבוץ, החיים בבועה המגנה עליהם כאילו מפני עצמם ומפני העולם החיצון.

אולי בגלל זה המשוררת מירי גלעד בספר שירה החדש 'רגע על פני האדמה' בוחרת לצאת אל הטבע , אל היער, אל מחוץ לקיבוץ בו גדלה , אל מקומות באירופה, אל מקומות רחוקים.

ההסתכלות על קליפה, שדות, מעיין מים, טבע פראי, משמשים אותה גם כאובייקטים בהם היא משתמשת במטרה לחזור אל עצמה, אל הטבע, אבל השימוש העיקרי בטבע נראה לי מתוך רצון לברוח אליו, להסתתר.

מירי גלעד מתחבאת מאחורי הטבע, כמו חייה המסווה את עצמה ומתגוננת מפני העולם החיצון , ועושה שימוש בתיאורי הטבע לתאר את נפשה .

התיאורים הטבעיים , תיאורי הטבע שלה והשימוש בו נראים כמעשה פלא, היכולת שלה לחבר את האדמה לרוח , את העצים לגשם , את הפנימי אל החיצוני זהו מעשה רוקם, מעשה אומנות.

במיוחד אהבתי את הפרק 'סוף המסע' בו היא מתארת את הוריה בשירים מכמירי לב.

סוף המסע
אִמִּי מַאֲכִילָה אֶת אָבִי הַגּוֹסֵס,
וְהוּא נַעֲנֶה.
חִזּוּר אַחֲרוֹן.
מַמְלֶכֶת עֵינֶיהָ מוֹלִיכָה אֵלָיו יָד אִטִּית.
כָּל אַהֲבָתָם אֲצוּרָה שָׁם בְּאוֹתָהּ תְּנוּעָה,
וְכָל הָעוֹלָם נֶעֱצָר בְּחַלּוֹנָם לְעֵת עֶרֶב
לַחֲזוֹת,
כִּמְעַט מְבַקֵּשׁ אֶת יָדָם.

תיאור עדין, נגיעות של חוקרת טבע בפינצטה נוגעת המשוררת ברגעי חיים, בהתבוננות מסתתרת וכואבת.

סיבה לאושר מציע הפילוסוף ברטראנד ראסל בספרו 'כיבוש האושר' שם הוא טוען שהעיסוק המרובה בעצמי ומודעות עצמית רבה גורמים לאומללות, ורצוי להתעלם מהם ולהדחיק אותם.

כך גם בני הקיבוץ אשר גדלו בחברה שיתופית ונמנעו לעסוק בעצמם ובעיקר חונכו להיות בלתי מודעים לעצמם כך שהם לא הרגישו דבר בעיקר לא הרגישו אומללות.

הילדים הרגישים בקיבוץ עברו תחת טיפול אינטנסיבי של המטפלות , המחנכים ובני קבוצתם,

הם לא הרשו להם לגלות את עצמם, הם לימדו אותם שרגשותיהם וכאבם, אושרם ואומללותם אינם חשובים, ויש להטמין אותם עמוק בפנים ולשכוח את דבר קיומם.

'ילדות מאושרת' איננה רגש כי אם דיכוי הרגש ניתוקו מהאדם וביטול העצמי.

מירי גלעד , נראה שהיא אחת השורדות המעטות של הקיבוץ ואולי רק דרך השירים היא יכולה לגעת בעצמה ולהיות בלתי נראית.”