הספר "שתיים" מאת <mark>אפיניטי קונאר</mark> (יהודייה-פולנייה)

האמת? אין לי מושג איך הספר הזה הגיע אליי. הכריכה לא משכה את העין, אפילו לא רמזה למה שמסתתר בפנים. אולי זו הייתה המלצה ששכחתי. מה שכן, ואני מאמינה בזה בלב שלם ששום דבר לא קורה סתם.

הספר מספר את סיפורן של התאומות הזהות פרל וסטאשה, שמגיעות אל "גן החיות" של מנגלה באושוויץ.
רגע לפני שתברחו! חשוב לי לומר: הספר לא שוקע בתיאורים גרפיים של ניסויים אכ

הדפים התהפכו מעצמם, ובכל פרק הלב התכווץ לי עוד ועוד...
למה?
אלוהים, למה?
איך אפשר? באמת, איך?
אין גבול לרשע ולאכזריות.



בכריכה האחורית של הספר יש חוות דעת של הטיימס: "שתיים הוא פרדוקס. זהו רומן יפהפה על פשעים מחרידים המתנהל בקלילות של מעשייה." וזה ממש כך. ובכריכה הקדמית יש איור (הנהדר כתמיד) של אמרי זרטל ובו רואים שתי בנות בגבן, אוחזות ידיים. יש משהו כל כך תמים באיור הזה, כל כך מנוגד ל

קראתי ספרי שואה רבים מספור, אך ספר זה הוא בין הקשים, עוכרי השלווה והמזעזעים ביותר לקריאה. היה לי קשה להחליט אפילו בכמה כוכבים לדרג אותו.
הוא מתאר את מסכת העינויים הנוראה שעוברות תאומות זהות, בנות 13, במחנה אושוויץ, על ידי ד"ר יוזף מנגלה, שקשה אפילו להגדיר אותו בתור רופא. גם הניסויים שערך בתור מדען וחוקר היו בלתי מובנים, מיותרים ואכזריים מעין כמותם.
אומנם גיבורות הספר הן דמויות פיקטיביות, אך ברור

יצא לי לקרוא די הרבה ספרים על השואה. הספר הזה הוא אחד המטלטלים שבהם. דרש תעצומות נפש בכל פעם שרציתי להמשיך לקרוא.
נדרשו לי שבועות רבים במקביל לספרים אחרים שקראתי כדי לצלוח אותו עד תומו. הוא היה קשה מכדי להתמודד איתו בלעדית ונדרשו ספרים נוספים במקביל אליו כדי לרכך את החוויה.

הספר כתוב מנקודת ראיה של 2 תאומות מנגלה. במכוון, הסיפור כתוב בצורה ילדותית ומעט נטול רגש לפחות בחלקו, כדי לנסות להקהות

זה לא נכנס בהגדרה של ספר. זה כתב אישום נגד גדול רשעי כל הדורות. בהיסטוריה לא נמצא עוד סדיסט רשע ומנוול בעוצמות של החיה שקוראים לה "מנגלה". לצערה של האנושות הנאורה החיה הזו לא נמצאה על מנת שיועמד לדין. הרשע נעלם והיה כלא היה. מצד אחד אולי טוב הדבר שכן כל עונש שהיה מוטל עליו לא היה מכיל אלא אפס קצהו של מה שפושע זה עולל לאנשים. מסקנה: יכול מישהו להיות רופא גדול ככל שיהא אם הוא חיה הוא ישתמש בידע הרפו