הדפים התהפכו מעצמם, ובכל פרק הלב התכווץ לי עוד ועוד...
למה?
אלוהים, למה?
איך אפשר? באמת, איך?
אין גבול לרשע ולאכזריות.



בכריכה האחורית של הספר יש חוות דעת של הטיימס: "שתיים הוא פרדוקס. זהו רומן יפהפה על פשעים מחרידים המתנהל בקלילות של מעשייה." וזה ממש כך. ובכריכה הקדמית יש איור (הנהדר כתמיד) של אמרי זרטל ובו רואים שתי בנות בגבן, אוחזות ידיים. יש משהו כל כך תמים באיור הזה, כל כך מנוגד לתוכן.


פרל וסטשה הן תאומות בנות שתים עשרה. הן הגיעו בשנת 1944 לאושוויץ עם אמן וסבן (זיידע). אביהן הרופא נקרא כמה שבועות קודם לכן לטפל בחולה. הלך, ומאז לא שב. יש כל מיני שמועות מה עלה בגורלו, אבל אף אחד לא יודע באמת מה קרה לו. בהגיען לאושוויץ מופרדות הבנות מהאם והסב ועוברות לידיו של מנגלה. אותו מנגלה האכזר אשר עשה בתאומים ובשלישיות ניסויים מחרידים. ביתר את הגופים הקטנים, עקר איברים פנימיים, הטיל בהם מומים ועצר את גדילתם.



כל כך הרבה אובדנים יש בסיפור הזה. של המשפחה, של תמימות, של התקווה, של החלומות, אבל הכי נורא - של הזהות.


"לא תמיד אנחנו מכירים את עצמנו, למי אנחנו יכולים להפוך, מה נוכל לעשות, לאחר שהרֶשַׁע עשה בנו כרצונו." (עמ' 301)



זה לא ספר קל לעיכול, ומצד שני לא יכולתי להניח אותו מהיד. מסוג הספרים שלא שוכחים.

הספר "שתיים" מאת אפיניטי קונאר (יהודייה-פולנייה)

האמת? אין לי מושג איך הספר הזה הגיע אליי. הכריכה לא משכה את העין, אפילו לא רמזה למה שמסתתר בפנים. אולי זו הייתה המלצה ששכחתי. מה שכן, ואני מאמינה בזה בלב שלם ששום דבר לא קורה סתם.

הספר מספר את סיפורן של התאומות הזהות פרל וסטאשה, שמגיעות אל "גן החיות" של מנגלה באושוויץ.
רגע לפני שתברחו! חשוב לי לומר: הספר לא שוקע בתיאורים גרפיים של ניסויים אכזריים. הסופרת בוחרת דווקא בדרך ההפוכה – היא כותבת במילים מצומצמות, בהברות, באווירה. וזה כל מה שצריך כדי להבין את גודל הזוועה.
דווקא הבחירה הזו -לא לזעזע במכוון- היא זו שהופכת את התיאורים לעוצמתיים כל כך. השקט צורח.

במהלך שהותן במחנה, פרל וסטאשה נפרדות, ולאורך כל הספר הקורא אינו יודע אם שתיהן שרדו.
אינני יודעת אם הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, אך ידוע כי מנגלה דאג להשמיד כמעט כל עדות לניסויים שערך. ייתכן שזהו קולן של כל אותן נשמות טהורות- ילדים, נשים, גברים ו״פגומים״ למיניהם שנמחקו בלי להשאיר אחריהם סימן, זיכרון או עדות.

הכתיבה של קונאר מרשימה, חודרת, מדויקת. נקודת המבט מתחלפת בין השתיים – ילדות בנות 12 שנאלצו להתבגר בעל כורחן. יש בספר קטעים שנכתבים בעיניים תמימות של ילדה, ודווקא התום הזה שובר את הלב.

למרות הכל –בתוך התופת– יש תמיד שביב של תקווה. איזה כוח פנימי, נסתר, שממשיך לדחוף קדימה גם כשאין בכך שום היגיון.
התרגשתי, דמעתי, והמשכתי לחשוב על הספר עוד זמן רב לאחר שסיימתי אותו.

ספר מטלטל, כואב, אך מלא באור בתוך החושך.
ממליצה מכל הלב.
(הספר נבחר בשנת 2016 כספר השנה של אמזון ולספר השנה הבולט ביותר בניו יורק טיימס באותה השנה)

קראתי ספרי שואה רבים מספור, אך ספר זה הוא בין הקשים, עוכרי השלווה והמזעזעים ביותר לקריאה. היה לי קשה להחליט אפילו בכמה כוכבים לדרג אותו.
הוא מתאר את מסכת העינויים הנוראה שעוברות תאומות זהות, בנות 13, במחנה אושוויץ, על ידי ד"ר יוזף מנגלה, שקשה אפילו להגדיר אותו בתור רופא. גם הניסויים שערך בתור מדען וחוקר היו בלתי מובנים, מיותרים ואכזריים מעין כמותם.
אומנם גיבורות הספר הן דמויות פיקטיביות, אך ברור שהסיפור שלהן ושל דמויות אחרות בספר מבוסס על מיקרים אמיתיים ועדויות של ניצולים.
כל פרק מתואר מנקודת מבט של אחת מהתאומות. הספר כתוב בצורה פיוטית משהו, מלאה בדימויים. זה מהווה ניגוד חד לכל תיאורי הסבל, ההתעללות, ההשפלה והכאב העז שחשו הדמויות על בשרן. ישנה תיאורים מפורטים לא רק של התאומות, גיבורות הספר, אלא גם של תאומים נוספים שהיו איתם במחנה, משפחות של גמדים או "יוצאי דופן" אחרים, שנאלצו לעבור ניסויים בגופם על ידי המפלצת הנוראה ששמה מנגלה. הוא הטיל בגופם מומים, ערך להם ניתוחים מיותרים, עקר איברים מגופם, הרס להם את השמיעה או את הראייה, כדי לשנות כביכול את צבע עיניהם. משום מה, הילדים הללו כינו אותו "דוד". הוא אומנם חילק להם לעיתים סוכריות, בסיום סבב של עינויים, אך קשה להבין את מידת האמון שרשו לו בהתחלה.
גם בסיום הספר, לא הרגשתי כמעט תחושה של קתרזיס. הכל כמעט נשאר מעוות, ללא תקווה, מלא אבל, מוות וייסורים.

יצא לי לקרוא די הרבה ספרים על השואה. הספר הזה הוא אחד המטלטלים שבהם. דרש תעצומות נפש בכל פעם שרציתי להמשיך לקרוא.
נדרשו לי שבועות רבים במקביל לספרים אחרים שקראתי כדי לצלוח אותו עד תומו. הוא היה קשה מכדי להתמודד איתו בלעדית ונדרשו ספרים נוספים במקביל אליו כדי לרכך את החוויה.

הספר כתוב מנקודת ראיה של 2 תאומות מנגלה. במכוון, הסיפור כתוב בצורה ילדותית ומעט נטול רגש לפחות בחלקו, כדי לנסות להקהות או אולי להעצים את הסבל או הקונפליקט בין מעשי הזוועה לבין עולם הילדות.

המון ספרים נכתבו על השואה מכיוונים שונים ומזויות ראיה שונות, אך מה שעוזר להמחיש יותר מכל את עוצמת הזוועה, הם תמיד סיפורים אישיים (או במקרה דנן, סיפור המבוסס בחלקו על עדויות אמיתיות של תאומי מנגלה) ובטח מזווית ראייתם של ילדים. וכמו שכבר כתב משוררנו הלאומי “נקמה כאת, נקמת דם ילד קטן, לא ברא השטן“...

גם לאחר כל סיפורי השואה האחרים, נראה שסיפוריהם של תאומי מנגלה, הם המזעזעים ביותר. היבטי ההתעללות בילדים במסווה של ניסויים רפואיים, בדרכים שונות ומשונות אותן קשה היה אפילו להמציא, חוסר האנושיות והאפטיות, היכולת של כל תאום להכיל גם את העובר על תאומו וגם עליו ולמצוא עדיין משמעות לעתיד במציאות מסוייטת מעצים את הזוועה.

ספר מאוד קשה לקריאה, אך גם חשוב כדי להכיר באמת את המציאות שחוו תאומי מנגלה, שעדיין הפתיעה אותי, למרות כל מה שהספקתי לקרוא עד היום.

מומלץ לכולם, אבל כנראה שיצליחו לסיים אותו רק בעלי קיבה חזקה.