אחרי מסעות ספרותיים כבדים ומטלטלים, מצאתי את עצמי עם "כמעט נגיעה" של קולין אוקלי. בואו לא נטעה – מדובר בקומדיה רומנטית קיטשית למות, שיושבת לגמרי בתוך גבולות הגזרה של הז'אנר, כולל כל ה"נו באמת" המתבקשים: הסודות המוסתרים, הניתוקים הדרמטיים והמפגשים המקריים אחרי שנים.
אז למה בכל זאת נהניתי? כי בתוך הקיטש הזה מסתתרת כתיבה באמת טובה. אוקלי כותבת בציניות ובקלילות שמצליחות להחזיק גם את הרגעים היותר נוסחתיים של העלילה. בניגוד להרבה ספרים מהסוג הזה, יש כאן עומק פסיכולוגי שלא ציפיתי למצוא. הפחד של ג'ובילי לצאת מהבית והאימה שלה ממגע אנושי כתובים בצורה נוגעת ללב ומאוד אמינה, הדמות של אריק שגם עוברת תהליך נפלא, והדינמיקה המשפחתית סביב אימוץ הילד מוסיפה עוד שכבות של אמת לסיפור.
חשוב לעשות תיאום ציפיות: זה לא ספר מופת בסדר הגודל של "איזון עדין" או "קרבת דם". הוא לא בא לשנות את תפיסת העולם שלכם או לרסק אתכם רגשית עד היסוד. אבל לפעמים, בין ספרים עמוקים וקשים, כיף לתבל את הקריאה במשהו שעושה טוב על הנשמה, כל עוד הוא כתוב היטב ולא מזלזל באינטליגנציה של הקורא.
קולין אוקלי היא סופרת נפלאה בז'אנר שלה, והספר הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריכה.
















