#
כל כך השתעממתי בספר הזה.

רוז נפוליטנו נישאה לגבר שהיא אוהבת. היא אמרה לו שהיא לא מעוניינת בילדים. הוא אמר לה "גם אני". בשלב כלשהו אחרי שמיצו את הפלא של להיות מאוהבים, לצאת לחופשות ספונטניות, לאכול במסעדות, להתקדם בקריירה (היא היתה דוקטור למשהו והרצתה באיזו אקדמיה) הוא שינה את דעתו. תחילה בהיסוס, אחר כך בלחץ, אחר כך באיומים מרומזים (יש המון נשים שמעוניינות בתינוק).וכך כתבה <mark>דונה פרייטס</mark> ספר שעו

#
בני האדם גילו דרך לחיים מלאים בעולם הוירטואלי. גופיהם הארציים מטופלים(?) על ידי אנשים בעולם האמיתי, אבל מוחם מצליח לממש את חלומותיהם בעולם הוירטואלי. הגיבורה בת ה –17 של הסיפור, חיה בעולם הוירטואלי, המכונה "עולם האפליקציות". כולם שם יפהפיים ויפהפיות, בעלי צבע עור לבן אחיד, שיער מלא וגולש, מסוגלים לעוף, לצלול, לטוס ולהפעיל מכשירים מסובכים או להתמודד נגד יצורים מפלצתיים במשחקים פופולריים.
נשמע כ

אצבעותיה של סקאילר בת העשרה זהות באורכן בדיוק לאלה של אינארה, הנפש הקרובה ביותר אליה.
גם גוון עורן זהה, לבן 4.0 ולא רק שלהן. כל אזרחי העיר. כל בני אותו גיל נולדו כמעט באותו תאריך, ולא במקרה. שתיהן ורבים אחרים חיים בעולם נפרד, הווירטואלי. זה של האפליקציות. הרבה 'העתק-הדבק' עם תוספות מקוריות כצבע שיער, נתון לשינויים.
בעולם האלטרנטיבי הזה סקאילר ואינארה חשות כאחיות. הווירטואלי מתקיים במקביל לאמיתי

כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא הייתי מודעת לעובדה שמדובר בסדרה בהמשכים.
קראתי את הספר בציפייה שהוא יסתיים בספר הראשון, ויותיר אחריו רושם כביר ומוסר השכל כיצד עלינו להימנע מהטעויות המתוארות בו ולשמור על האנושות שלא תידרדר.
ובכן.. נכונה לי אכזבה.

התחלתי לקרוא בעניין על מציאות בה אנשים חיים בתוך האפליקציות, ובעצם רק המוח הוא זה שמפעיל אותם, והגוף המקורי שלהם נח בשלווה בעולם האמיתי.
גיבורת הסיפור,