כאשר מתילד מגיעה בשנת 1947 מצרפת לחווה הסמוכה למֶקנֶס שבמרוקו, החווה שבעלה אָמין ירש מאביו, היא מלאת תקווה. היא מקווה שאמין והיא יצליחו להפוך את אדמת הטרשים לנחלה חקלאית משגשגת, להקים משפחה מודרנית ושמחה, ולהותיר מחוץ לביתם את האלימות הגוברת בין המרוקאים השואפים לעצמאות לבין הצרפתים השולטים במרוקו.
אבל אמין, חייל לשעבר ממוצא בֶּרבֶּרי שהתגייס לשורות הצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה, מתחיל להתייחס אליה כפי שהגברים במשפחתו נוהגים להתייחס אל הנשים, ומצפה שהיא תתאים את עצמה לארצה החדשה.
בתנאים קשים מנשוא מתילד מגדלת את ילדיהם, לומדת להגיש עזרה רפואית ראשונית ונאבקת יום יום בבדידות, בזרות ובעוינות שמפגינים כלפיה בני המקום, שמייחלים לעצמאות לאומית, וגם המתיישבים הצרפתים, שאינם מבינים מה מצאה האישה התמירה בגבר המרוקאי הזה, שנמוך ממנה בראש.
ברומן ההיסטורי הסוחף והמרגש ארצם של אחרים כולם חיים במקום שאינו שייך להם ונאלצים להיאבק על החופש. ככל שמתילד מגלה בתוכה כוחות ויכולות שלא שיערה את קיומם, כך גם הולך ומתחזק הרגש הלאומי של המרוקאים בני המקום, עד להתפרצות המהומות האלימות שיובילו לשחרור ארצם.
לֵילָה סְלימאני, מחברת הרומנים שיר ענוג (זוכה פרס גונקור 2016) ובגנו של עוג, שראו אור בהוצאת מודן, מְחַיה ברומן רחב היריעה הזה, שזהו חלקו הראשון, דמויות ותקופה, והיא עושה זאת באנושיות, חמלה ועדינות, ההופכות את הספר לפנינה מלוטשת.