אֵבֶל אבלים הכול אבל וספר אחד שהוא כולו הבל. אֵבֶל הוא נושא רציני. נושא כואב, מייסר. <mark>מקס פורטר</mark>, מחבר הספר, בחר לטפל בנושא הטעון הזה באופן שעושה עוול לאֵבֶל.

גיבור הספר, גבר חסר שם, מאבד את אשתו. שני ילדיו, אף הם חסרי שם, מאבדים את אמם. המשפחה שוקעת ביגון. הבסיס הזה יכול להוות מקור לפרוזה טובה ורגישה, אבל במקרה הזה חומרי הגלם הקשים משמשים את <mark>מקס פורטר</mark> ליצירת ספר שהוא לא רומן ולא ספר עיון, אלא מ

ילדים

יש נוצה על הכרית שלי.

כריות עשויות מנוצות, לך לישון.

זאת נוצה גדולה, שחורה.

בוא לישון במיטה שלי.

יש נוצה גם על הכרית שלך.

בוא נעזוב את הנוצות ונישן על הרצפה.
-<mark>מקס פורטר</mark>, "אבל זה הדבר עם הנוצות"

יום אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר הזה בפעם השנייה, הלכתי למכולת בקיבוץ הקרוב למקום שאני גרה בו. מדי פעם הייתה על המדרכה נוצה שחורה, גדולה. נוצה של עורב.
כשהגעתי לקיבוץ, נתקלתי בעור

התאבלתי בחיי ועד שיתאבלו עלי, אני מניח שהתאבלויות נוספות עוד נכונו לי. האם ניתן להסביר לאחרים את התחושה הזאת? לקרוא בשם לריקנות, להגדיר את התוהו שנוצר, את החלל שנפער? תאוריית התודעות האחרות גורסת שלא ניתן להוכיח שקיימות תודעות אחרות מלבד זאת שלי. אז אך לתאר את התחושה הסובייקטיבית הזאת המכונה אבל?

<mark>מקס פורטר</mark> מדייק: אל בית מיותם מאם "היא נחבטה בראש בבית, חלמה קצת, הקיאה, ישנה, קמה ונפלה, שכבה ומ