<mark>מיכל בן-נפתלי</mark> זוכת פרס ספיר על ספרה: 'המורה' כתבה ספר קצר זה בכישרון יוצא דופן. הספר הוא קצר מאוד 132 עמודים ומספר שני סיפורים הסיפור הראשון מספר על ילדה קצת מוזרה שיוצאת לחופשת בעיירת מרפא בהרי האלפים. לילדה מתלוות אימה וסבתה ועוד קרוב משפחה מוזר. למרות השפע וכל גינוני הכבוד מתארת הסופרת עולם הולך ומתפורר השוקע באדישות. הנובלה הראשונה בספר נקראת קיץ. הנובלה השנייה נקראת הקבוצה כשם הספר ונובלה זו

המורה שלי לאנגלית

ראיתי אותה מול ביתי, מדוושת באופניה המקרטעות, גופה היה שבור וכפוף מול מאמצי הדיווש שלה, פניה חרושות הקמטים והחרוכות מהשמש, הביעו מאמץ אין סופי, לא רק מהדרך המתמשכת במסלול חלוקת הדואר שלה, אלא כביטוי לחייה שהיו מסע סיזיפי של מאמצי הישרדות אין סופיים.

הייתי בסוף השמינית, המתנתי לגיוס, וזיהיתי אותה בשעה שהתקרבה לתת לי דבר דואר. לאה קראו לה, והיא הייתה המורה שלי לאנגלית, שעלת

סיימתי לקרוא את הספר החדש של <mark>מיכל</mark> בן נפתלי, והוא לא מרפה ממני. הספר מורכב משתי נובלות יפהפיות ומשלימות, שכל אחת מהן תוקפת מכיוון אחר את המושגים הכי בסיסיים של החיים שלנו: הורות, היעדר, ומשפחה.
בנובלה הראשונה, "הסטודנט", אנחנו פוגשים זוג מרצים מבוגרים לפילוסופיה שבחרו לא להביא ילדים. השקט שלהם מופר כשהם "מאמצים" רוחנית סטודנט צעיר, אבל ההיעלמות הפתאומית שלו מותירה אותם עם שאלות קשות על הבחירה שלהם

יש ספרים של קיץ, ויש ספרים של חורף. לא יודעת איך עושים את האבחנה בדיוק, אבל כמו מוזיקה, ספרים של קיץ הם קלילים, רועשים וקופצניים. את כובד הראש והרצינות משאירים לספרי החורף. גם את המלנכוליה. "המורה" הוא בעליל ספר חורף. קראתי אותו בקיץ, כי זה הזמן שהוא הגיע לידי, אבל הוא לא מסתדר טוב עם אור שמש בוהק, חום, הכנות עליזות לחופש הגדול והשלאגר החדש של סטטיק ובן אל תבורי. טוב, שום דבר לא ממש מסתדר עם השלאג

קראתי כבר ספר של <mark>מיכל</mark> בן נפתלי המורה לא התחברתי אליו. אני אפילו לא זוכרת על מה הוא היה.
הספר הקצר הזה בעל שני סיפורים משך אותי מאוד.
הסיפור הראשון הוא על זוג ללא ילדים ושניהם מתעסקים במדעי הרוח והם מאמצים ילד הלומד בפקולטה לפילוספיה יחד עם הבעל אלישע, הסיפור השני הוא על נערה שגרה בחדר העבודה.
הסיפור היה ייחודי ראיתי בו משהו אפילו שיכל להתאים לסטודנטים,אכן החסות היא גם של אונברסיטת בן גוריון.
ה

לא שזה משנה משהו אבל קראתי את סיפרה של <mark>מיכל</mark> בן נפתלי בחו"ל ובתוך הים של האנגלית הוא נתן לי פיסת ישראל קטנה שם... נושא הספר הוא סיפור חייה של "המורה" אותה מורה לאנגלית שלימדה מן הסתם את המְחַבֶּרֶת בזמן לימודיה התיכוניים אבל אם אנחנו מדברים על "סיפור" אולי זוהי בדיוק הבעיה (או אחת מהן) כי "סיפור" גדול אין כאן!
מדובר באישה בודדה שלא לומר ערירית שעלתה לארץ כניצולת שואה מ"רכבת קסטנר" בהונגריה. אמנם

מכירים את מסיבות החנוכה (כמשל), לדוגמה כיתתיות בתיכון, או באוניברסיטה, או בעבודה, או בקבוצה חברתית אחרת -
שולחן חגיגי מואר בנרות צבעוניים. סופגניות ולביבות ומשהו מלוח - יש אלה שיאכלו בשמחה. יש אלה שיאכלו לא לפני שיכריזו לאזני כולם ("אני, רק אחד, כי...", "רק היום", "רק סופגנייה אחת בחנוכה הזה", "מי רוצה לחלוק סופגניה?", "חצי"?-"רבע"?), יש אלה שיודיעו בקול רם - אני לא אוכל/ת סופגניות. ויפנו ב'קול ר

התחלתי לקרוא את הספר, בשל העובדה שזכה בפרס אופיר.
ואט אט התחלתי לחוש בבשרי חידודין חידודין. אט אט סמרו שערותי.
פתאום שמות הרחובות בתל אביב היו מוכרים וכה קרובים,
ופתאום התיכון עירוני א', שלמדתי בו...
ופתאום ניצבת מולי המורה לאנגלית - מָיוֹר (כך היכרנו את שמה).
האישה היפה, הזקופה, הגזרה הדקה, המאופרת ומסורקת בהקפדה, החליפות המחוייטות, והעקבים הגבוהים...
והפחד שהטילה סביבה בהערותיה הציניות, הפ

סיימתי להאזין לספר היום, אורכו קצר ארבע וחצי שעות האזנה.
בתחילה חשבתי כי הוא מרתק. גיבורת הספר הינה המורה, אלזה וייס ניצולת שואה, אשר גרה בהונגריה בעירו של קסטנר. ערירית , נטולת אהבה , מלנכולית. אלזה וייס הינה מורה לאנגלית , חידתית בהתנהגותה וסודותיה אצורים עמה קרוב לליבה.
העלילה נפתחת בהתאבדותה של המורה. העלילה מתקדמת מספר צעדים קדימה ואחורה בזמן. כך שכמו תצרף מצטרפים חלקי הפאזל לילדותה ונערו