אנדרו כהן, פרופסור יהודי בתחילת העשור השישי לחייו, חווה משבר מקצועי ואישי. זהותו כגבר, כיהודי, כמרצה, כבן זוג, כאבא, כולם עומדים למבחן וגורמים לו להזיע. להזיע הרבה.
לספר, הנפרס על מעל 500 עמודים, יש הרבה צדדים חיוביים. השפה שלו היא עשירה וקולחת. הסופר מצליח לפרט בצורה מדויקת לא רק את מרכיבי הפחד הבסיסיים של כל אדם, אלא גם את המרכיבים היחודיים ליהודים. הסופר לא מהסס להכות בדמותו של אנדרו עם המציאות בעולם האקדמיה כלפי יהודים, עם הפיכתו למיושן, עם התיישנות הגוף, עם חרטה על טעויות, עם סבל היהודים לאורך השנים. ככל שאנדרו שוקע לתוך פחדיו, כך אנחנו נחשפים לחזיונות זוועה קשים יותר ויותר וחווים ביחד איתו את תהליך ההתפוררות של הוויתו. אהבתי גם את החזיונות של עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ומשמעותם לדמותו של אנדרו.
הבעיה בספר, מבחינתי, התחילה לקראת העמוד ה-400. הכתיבה היפה ומלאת הדימויים החלה להשתלט על התקדמות העלילה, עד שהאחרונה נעצרה לחלוטין למשך מספר לא מבוטל של דפים. מצאתי את עצמי מתחילה לרפרף על פסקאות ומגלה שרובן חוזרות על מה שכבר נאמר רק בשינויים קלים. על אף שהספר מסתיים במשפט יפה במיוחד, הייתה לי תחושת החמצה בסוף. אחרי שהכרתי דמויות במשך כל כך הרבה דפים, הייתי שמחה לפגוש אותן שוב בסוף ולחוות את המפגש איתן ביחד עם אנדרו. סוף הספר לא הרגיש ריאליסטי ברמה שהספר הקפיד עליה לאורך כל הדרך, גם במקומות שבהם זה נראה מיותר.
על אף החולשות שלו, הבית אשר נחרב הוא ספר מיוחד ואני שמחה שקראתי אותו. הוא לא קל לקריאה וכולל סצינות קשות, והוא בהחלט גרם לי לאימה ברגעים מסוימים וצורך בתרופה נגד צרבת, אבל היה משהו מתגמל בלצאת למסע עם אנדרו כהן עם כל הכבודה שכולנו נושאים על כתפינו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
