איך ספרי מופת עוברים מתחת לרדאר?..

פעם שמעתי סיפור. בן גוריון יחד עם עוד איש בכיר מהנהגת הישוב (לצערי שכחתי מי זה היה) פסעו להם בטיילת של תל אביב. הדבר קרה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והידיעות על מה שקורה ליהודים באזורים שנכבשו על ידי הוורמאכט החלו לזרום לארץ. הסכנה שגרמניה תפלוש גם לא"י הייתה ממשית והשניים חשבו על דרכי פעולה אפשריים עבור היהודים אם הדבר חלילה יתרחש. כשהם מתבוננים בזוגות הצע

"ילדי ארבט" הוא הראשון בטרילוגיה העוסקת ברוסיה הסובייטית במהלך שנות הטיהורים, הטרור והאימה בבריה''מ. הספר הראשון מתחיל ב-1933 ומסתיים ביוני 1934 עם רצח סרגיי קירוב, המזכ''ל הכריזמטי של המפלגה הקומוניסטית בלנינגראד. ספר זה אינו רק רומן הסטורי העוסק בתחילת מדיניות הטיהורים הרצחנית של סטאלין, אלא נודעת לו כוונה פוליטית ברורה. המחבר, <mark>אנטולי ריבקוב</mark>, כתב בסיום הספר: "אינני יודע אם אספיק להשלים את הרומ

אל הספר הזה הגעתי דרך סידרת טלוויזיה רוסית שהתחלתי לצפות בה, לאחר שמישהו שהוא דובר רוסית, המליץ לי עליה. מהר מאוד הסתבר לי שמדובר בסידרה לפי ספר של סופר יהודי רוסי ולא עוד אלא שהוא גם תורגם לעברית ויצא בשם "חול כבד"...
מדובר פה בקורות משפחה יהודית בעיירה בדרום רוסיה, שהמספר בגוף ראשון הוא אחד מבניה... כשסיפור אהבה גדול וכמעט לא-יאמן עומד במרכז העלילה, על רקע התהפוכות הפוליטיות שקרו באזור החל ממהפ

#
הספר הזה יוצא דופן משתי סיבות. הראשונה היא ראיית רוסיה הסובייטית – המהפכה, מלחמת האזרחים וחיי היומיום עד שנות הארבעים של המאה העשרים - מזווית הראייה של האזרח הקטן. איך נראו חיי היומיום של האזרחים, איך התנהגו ומה הרגישו לשלטון הסובייטי. הסיבה השניה היא תיאור חיים יהודיים ללא שום סממני חיים יהודיים: שום רב, חזן, גבאי או בית כנסת אינם מוזכרים. לא רק יהודים חיו באותה עיירה, כמובן. בני דתות אחרות חי

*





קראתי, קראתי, קראתי, ואז, ברבע האחרון של הספר קטן הממדים הזה, הדפים הפכו כבדים וקצב הפיכתם הואט. דף אחד - הפסקה, שני דפים - אנחה, עוד דף ועוד אנחה. קשה היה לקרוא איך המשפחה הגדולה והיפה שהקימו בעשר אצבעותיהם יעקב ורחל, הבעל והאישה שחיו האחד בשביל השני, מעונה, נצלבת, נעלמת בתוך חול טובעני שרק המשקל של יהודי מכביד עליו. משפחה נאה הייתה זו, פירות נאים להורים אוהבים ונאהבים. גם יעקב זה נד

אזהרת טריגרים של סוגי מוות והתעללויות בשואה

" לא בגיטו תלו אותו, אלא בכיכר שלפני הגיטו, כך שייראו הכול וייראו, על חזהו תלו שלט: פרטיזן.
כך נפל אבי, יעקוב איוואנובסקי, בן חמישים ושתיים, יליד באזל שבשוויץ. "

העיניים רותקו אל הכתוב. האצבעות אחזו בחוזקה בספר. משתהות לנוכח גדולתן של הדמויות, אל מסכת האירועים והייסורים שעברו ברבות השנים עד לאימי השואה, שם חוסלו רבבות אנשים, משפחות שלמות.
זוהי