****





קראתי פעם שגועל היא תחושה שביטוייה הפיסי אופייני אך ורק לבני אדם. תוכלו לראות בעלי חיים מזוררים או מתרחקים מחיות נגועות במחלות או מאוכל מקולקל, אבל אי אפשר לתפוס פרה בפרצוף נגעל, גם אם היא דרכה על צפרדע או על ג'וק.

לפני כמה שנים ישבתי לארוחת צהריים עם כמה חברים לעבודה. אחד מהם סיפר סיפור ממש גועלי על משהו שקרה לו, ובאחד התיאורים אנשים סביבי הניחו בשאט נפש את המזלגות שלהם, בעוד ש

כישראלים אנחנו מוקסמים מגשם. פעמים רבות שמעתי את המשפט "כמה מים!, הכל ירוק!" נאמר בנימת קנאה מאנשים שחזרו מטיול באיזו ארץ ארופאית עתירת גשם. גם אלה מאיתנו (שאני לא בינהם...) המקנאים בשפע הגשם הארופאי ירגישו טוב מאד עם האקלים היבש ומעוט הגשם שלנו, אחרי שיקראו את הספר הזה. הגשם היורד בסיפור ללא הפסק, גורם לטחב, בוץ ורקב, מעשיר ביצות, מוציא החוצה כל מיני יצורים לא נעימים ובקיצור - איכס.

אלה קורות

<mark>קארן דובה</mark> יודעת לשרטט סוג מאוד מיוחד של אוירה מסוייטת ומספקת, תוך הרבה הומור מרושע, חוויה בידורית מוזרה.
די ברור ש "גשם" עמוס בסימבוליקה, אבל מהסוג שנראה לי שהתפזר לכל מני כיוונים שמקשים לעמוד על דעת המספרת.
ולמרות ההסתייגות הקשה, חבל שזה ספרה היחיד המתורגם, כי הספר מלא בכמה קטעים שהם לא פחות ממבריקים. מעניין מה עוד היא יודעת לכתוב.

הספר, אליו הגעתי בעקבות ביקורת שכתבה כאן yaelhar, מספר את קורותיו של זוג טרי, היא באמצע שנות העשרים, מאד יפה ומאד מושכת והוא מבוגר ממנה, בן 38, לא נראה טוב אבל אחד כזה שיודע להתחיל עם נשים. הם עוקרים מהמבורג אל בית מבודד ששוכן בלב ביצות, שם הוא מאמין שתהיה לו השראה לכתוב.

זה ספר אקסצנטרי, שמתאר שקיעה בהרבה מאד מובנים. וגם נסיונות היחלצות ממנה. כל אחד מהאנשים בספר הזה דפוק באיזשהו אופן. גם האוו