“מונה, נערה רומניה מתבגרת במשטרו של צ'אושסקו, מגישה חיבור בבית ספרה שנושאו הוא: "מדוע אני אוהבת את ארצי" – חיבור שזיכה אותה במקום הראשון.
המצב, כפי שבא לידי ביטוי בחיבור, שיקף את החיים במדינה באותם הימים - אין מחסור במאומה, אין תורים למוצרי מזון, בקיצור - החיים מאירים את פניהם לאזרחי רומניה. ליברליזציה מושלמת בפני האח הגדול – רוסיה.
ואולם, בתוך השלווה הזו, ישנם אנשים - כמו אביה של מונה, שמשוכנעים שהמצב הטוב עומד להשתנות מהר יותר מהנראה לעין, ו"אחיזת העיניים" לאזרחים ולארצות המערב - כפי שעושים מנהיג רומניה צ'אושסקו ואשתו, לא תחזיק מעמד לאורך זמן – והליברליזציה תתגלה כתרגיל עלוב של השלטונות – שידעו מראש שלא יוכלו להתמיד בו.
לאחר שאביה נחשד בפעילות אנטי ממשלתית, ורבים מהאנשים שסביבם נדרסים או "נעלמים בתאונות מסתוריות" והפחד מפני מאסר או "היעלמות" גובר, מפציר האב בבתו לעזוב הכול ולברוח מהארץ.
ולאחר שהסופרת פורשת בפנינו באריכות ובאופן מדוקדק ויפה את חייה השלווים והמאושרים, של מונה המתבגרת, בצל הרי הקרפטים, והכוללים התאהבות בבחור בשם מיחאי – היא מקבלת החלטה, בלב קרוע, לעזוב הכול, ומבלי להודיע למיחאי על החלטתה, עולה על הרכבת לטריאסטה, איטליה.
"הרכבת לטריאסטה" לא באמת נוסעת לטריאסטה. היא נוסעת לעיירה רומנית קרובה לגבול יוגוסלביה ומכאן נדרשת נסיעה לבלגראד, ומעיר הבירה – רכבת לטריאסטה.
הסופרת מפליאה לתאר את תחושותיה וחששותיה של מונה בנסיעה ברכבת, כאשר שיאה של הנסיעה, מלוות הפחדים – במעבר מרומניה לסרביה, שם אנו נחשפים להרגשתה החצויה של מונה והצורך לבחור בין אהבתה הבלתי מסויגת למולדתה שהיא נטשה זה עתה, לבין רצונה העז לברוח.
לאחר הגיעה לבלגראד היא מגיעה לטריאסטה, אולם לא ברכבת. ולאחר שהתיידדה עם זוג שעזר לה בצעדיה הראשונים, ביקשה לראות את תחנת הרכבת בטריאסטה.
הקטע שבו היא פוגשת במקום בזקן לבן-השיער בבגדים המרופטים ובמוזיקה הנשמעת מהטרנזיסטור שבידו הוא, מבחינתי, אחד הרגעים בעלי המשמעות העמוקים ביותר שבעלילת הספר. פתאום, במקום אחר, ובמעמד שונה הדברים נראים אחרת ומקבלים משמעות שונה לגמרי !
לאחר מספר ימים בבית הזוג בטריאסטה – היא ממשיכה לרומא, שהייתה תחנת ביניים נהדרת בדרכה לארה"ב.
וכאן מתחיל החלק השני ברומן העדין והמורכב הזה שבו מתמזגות אהבתה לארצה, שמלווה אותה בחלומותיה, לאהובה – מיחאי, שאותו עזבה מבלי להיפרד ממנו ולהוריה המבוגרים הנתונים בסכנה יום-יומית מהסקוריטטה (המשטרה החשאית) הרומנית. היא דואגת להביאם לשיקגו, ששם היא מתחתנת ונולדים לה שני ילדים.
ומבחינתי, הייתי מחלק את הסיפור ל"חלקון" קטן נוסף – חזרתה לרומניה, כחלק מבקשתו של אביה לעלות לקברם של יקיריהם, וגם לראות כיצד השתנתה רומניה שלאחר משטרו של צ'אושסקו.
העלילה, בעיקר בחלקה הראשון, מסופרת בקצב מהיר, כמעט מטורף, ומתאימה למשטר שבו אין בטחון לחיי האזרח, ומצאתי את כתיבתה של הסופרת בהחלט מתאימה לאירועים שקרו באותם הימים ברומניה.
גם הקטעים מלאי ההומור השחור והאירוניה שסופרו בחדרי חדרים על המשטר ועל החיים, תרמו להקלת התחושה הקשה באותם הימים.
בחלקה השני, והפחות מעניינת מבחינתי, ישנה הורדת הילוכים מסוימת – וגם כאן, בהתאם לעלילה בארה"ב.
החלק האחרון – שובה של מונה לארצה, כעבור 20 שנה - בנוי יפה, ובו מתבהרים דברים רבים במבט לאחור. ובצורה מעניינת מסתיים סיפור נפלא, הכתוב בצורה קולחת על משטרו של העריץ צ'אושסקו שהרס מדינה נפלאה – רומניה.
נהניתי.”
