מעשה באישה שנשאה כד חלב גדול על ראשה. בדרך אל השוק חשבה איך תמכור את כד החלב, ובעבורו תקנה תרנגולת. ואיך כשהתרנגולת תטיל ביצים, היא תמכור את האפרוחים בעבור עז, ואז תמכור את הגדיים בעבור פרה, ואת העגלים של הפרה בעבור...
כך המשיכה והפליגה בדמיונותיה, ובלי משים נתקלה באבן, הכד נפל מראשה ונשבר, והחלב נשפך.
האישה בכתה מרה והסיקה את מה שהיה לה להסיק, האמת שאני לא זוכרת מה היה המסר המדויק, אבל נראה ל

#
יש קסם עבורי בכתיבה של <mark>מתיה</mark>. קסם שאני לא מצליחה לפענח. זה לא רק הסיפור, זה לא רק הכתיבה השונה ולא רק החוט הדקיק של ההומור השרוי על הסיפור. זה משהו שהוא אמיתי מאד למרות שהוא בדיוני. משהו שגורם לי להאמין לדמויות שהיא כותבת, למרות שהן לכאורה רחוקות מאד מעולמי.

ארמינטה רוסו, אפריקנרית בדרום אפריקה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, היא צעירה בת 23, תמימה, מבולבלת, כועסת ואידיאליסטית. היא נטשה א

הקפות ביער - <mark>דלין מתיה</mark>

הסופרת, <mark>דלין מתיה</mark>, מכניסה אותנו בספרה "הקפות ביער" לעובי הקורה של היער במאה התשע עשרה. כוונתה שנכיר את חיי היער בדרום אפריקה: העצים, הצמחייה העבותה, בעלי הכנף, החיות ואנשי היער החיים בו, על מקצועם ועבודתם הקשה כחוטבי עצים. מאחר וזו מטרתה, ניתן לומר, שבתחילת ספרה אין זרימה או התרחשויות דינמיות המביאות את הקורא לסקרנות ומתח. לאחר שהסופרת בטוחה שנטמענו ביער ואולי אפילו נעש

ספר שזוכה לאהבה מקיר לקיר תמיד מפחיד אותי. אולי לא אוהב ואהיה מנודה מקהל הקוראים הנרגשים, אולי זה ספר שמכוון למכנה משותף נמוך והוא יהיה אכזבה גמורה. ואז אני טועמת כמה עמודים, ומכיוון שיש באמתחתי עשרות ספרים שטרם נקראו, יש לי מבחר שמאפשר להניח את הספר בצד מכל סיבה שהיא. להמתין לי. או שאני אמתין לו.

ואז אני מחליטה, הגיעה השעה, ואני נותנת לספר הזדמנות להציע לי מה שנחבא במילותיו על פני מאה עמודים.

המורה היחיד לאנגלית שאני זוכרת היה סקוטי כרסתן ונמוך, עם משקפיים שנזלו עד קצה אפו. הוא היה שחקן שהלך לאיבוד. כששיחק תפקיד נראה כאילו גבה במטר. עד היום הזיכרון של שלוש המכשפות ב"מקבת'" שהצליח לבצע לבד עושה לי צמרמורת. ואת Shooting an elephant של אורוול אני לא מצליחה לשכוח. הוא ביצע מולנו את הפקיד האנגלי הזה בבורמה, הצופה בפיל שכבר נרגע, יודע שזה יהיה פשע לירות בו, בפיל, ויודע שהוא פשוט יהיה חיב ליר

#
קוראים לו בנג'מין והוא "ילד היד" של פילה. היא אישה שחורה שמנהלת ביד רמה חווה בעמק, כמו את משפחתה. מוחה מלא תכנונים, היא יודעת לדרבן את ילדיה ובעלה להישגים שמשפחת קומונאטי אמורה, לדעתה, להגיע אליהם. "ילד יד" הוא פראפרזה על "האכלת יד" שמתייחסת לגורים או גוזלים שנינטשו (או נגזלו מקינהם) ואדם מאכיל אותם בידו וגורם להם להרגיש שהוא ההורה שלהם. כי בנג'מין הופיע יום אחד על סף דלתה של פילה, בוכה בדמעות

אגדה אפריקנית עתיקה מספרת שפעם, לפני הרבה מאוד שנים, השמים היו כל-כך קרובים לאדמה שכל אדם יָכַל לגעת בהם, לשבור חתיכה מן השמים ולאכול אותה. עם הזמן החלו אנשים לשבור חתיכות הרבה יותר גדולות ממה שהם היו מסוגלים לאכול. הם היו נוגסים בהן קצת ומשליכים את השאריות על האדמה וכך הלכו וגבהו ערמות של פסולת על האדמה. האנשים חשבו לעצמם: הרי השמים כל כך ענקיים, אז מה אם הם ישברו חתיכות שמים גדולות יותר? אבל השמ

"כפּרי המחביא את זרעוֹ, כַיָם המכסה את פניניו וכַיער הצופן את סודותיו," הסיפור הזה טומן בחובו כנות ויופי נדירים. אהבה לשלושה: לחירות, לָאמת ולטבע.
בכתיבה הפיוטית של <mark>מתיה</mark> האהבה הזו עזה ומדבקת להפליא, אך לרגע לא מובנת מאליה. בשביל לאהוב את החירות נחוצה מידה של עצמאות וביטחון. בשביל לאהוב את האמת דרוש אומץ. ובשביל לאהוב את הטבע דרוש לב.
ליבו של שאול, גיבור הספר, הוא לב רגיש ויוצא דופן. כבר בילדות

אחרי הספר הזה אני לעולם לא אסתכל על גדולי הרגליים באותו האופן. מתחשק לי מאד ללכת לספארי ולהתבונן בהם, באלו שאם תזלזל בחכמתם - אתה מת. גדול רגל כבר לא יראה לי חיה אפורה ומגושמת, אלה יצור רגיש ובעל תבונה. ידעתם שגדולי רגליים נוהגים לקבור את <mark>מתיה</mark>ם תחת צרור עלים וענפים? וידעתם שגדול רגל בחנות חרסינה זה אולי לא נורא כ"כ, כי הוא יכול לסייר ביער בדממה בלי לדרוך על שום זרד יבש?

הספר מתקדם באטיות ועשרו