הספר הזה שמספר את סיפורה של משפחה אנגליה אחת נדמה שנמשך נצח. כמו תקוע בזמן והשעון בטעות נעצר על המאה ה - 19. ומה לא אמרו כבר על <mark>ג'יין אוסטן</mark> שאוכל לחדש, רמז - כסף וכסף וכסף[....] אז גם כשהתקדמתי עם הדפים נראה כאילו אני עומדת במקום על איזה כר דשא ענק שבמרכזו אחוזה רחבת ממדים. מר הדסון מהסדרה "אדונים ומשרתים" גוער בצוות המשרתים לנקות את האבק. הגנן מטפל בגן הוורדים, הארובה מעשנת ובדיוק מרכבה עוברת.

את הדוגמא הכי קרובה למר דארסי הכרתי בתיכון. היתה שם אחת שדומה לו על פי כל אמת מידה: היא היתה בת להורים עשירים, תלמידה מבריקה, מדורגת גבוה בסולם החברתי ונראית לא רע בכלל. היא היתה מסתובבת במסדרונות עם האף קרוב למשקופים, מוקפת בחבורה קבועה ומצומצמת של אנשים, ולא נהגה לשוחח עם דלת העם.
כולם הניחו שהיא סנובית שחצנית ודוחה. וגם אני.
אלא שאחת מחברותיי הקרובות הצליחה איכשהו להיכנס לחבורה הסגורה שלה. א

אני מתעוררת לבוקר אביבי בהייברי, כפר קטן באנגליה, עשרים וחמישה קילומטר מלונדון. ההכנסה שלי, שלושים אלף פאונד לשנה, ומעמדי, אצולה כפרית נינוחה, מאפשרים לי להחליט איך לבלות (או לבזבז) את היום שלי. אני יכולה לבקר את הזוג ווסטון, אומנתי לשעבר, או לטייל עם הרייט או מר נייטלי, גם <mark>ג'יין</mark> פיירפקס ומיס בייטס זקוקות לתשומת לב, במיוחד מפני שמצבן הכלכלי ירוד למדי.

את הביקורים אני אקדיש לפטפוטים ורכילות, אח

לפני שנים, כשניסיתי לקרוא ספר של <mark>ג'יין אוסטן</mark>, הגבתי דומה מאד למה שמישהו כתב פה בביקורת "<mark>ג'יין אוסטן</mark> לא בשבילי! לעולם לא אקרא אותה!". אחרי מספר שנים התעקשתי, לשמחתי. הבנתי - אני חושבת - איך צריך לקרוא אותה: לא להתקומם על תובנותיה תוצר המאה ה - 19, לא להתווכח איתה, לתת לה לספר את הסיפור בקצב שלה גם אם נדמה לי שכבר הבנתי, זוזי הלאה. ובאמת גליתי סופרת מעניינת, שכתיבתה מקיפה את עולמה ומאפשרת לי לרגעים

הספר הזה מחולק לשני חלקים וכך צריך להיות גם הדירוג שלו - "ליידי סוזן" 5 ו"כתבי נעורים" 2.

בתי, בת ה- 10 כותבת סיפורים נהדרים וכאמא אני שואבת אינסוף הנאה מהכשרון שלה. האם צריך לפרסם אותם? לא בטח. אולי בעתיד היא תהיה <mark>ג'יין אוסטן</mark> הבאה, אבל בינתיים הסיפורים הם בוסר לחלוטין. גם <mark>ג'יין אוסטן</mark> בגיל 11 לא ידעה שהיא תהיה <mark>ג'יין אוסטן</mark>. ברור שגם בגיל 11 אוסטן כתבה טוב לגילה. האם היה צריך לפרסם את הסיפורים

ספר של <mark>ג'יין אוסטן</mark> דומה קצת לחופשה ב"יערות הכרמל", נניח (לא הייתי שם בגופי, רק בדמיוני) כניסה לבועה שמיגוון הגרויים בה נמוך, ואפשרות להעריך את השקט ואת תאורי המאורעות במנותק מהעולם האמיתי, הרועש.

זה ספרה האחרון של אוסטן ונאמר עליו שהוא הבשל מכל ספריה - גם כי אן, גיבורת הסיפור מבוגרת מדמויותיה האחרות - היא בת 27, לא צחקקנית ולא שנונה, חיה את חייה חרישית, עם לב שבור והערכה נמוכה מצד קרובי משפחתה.

למרות ערימת ספרים נכבדת שהתחילה להצטבר אצלי בצד המיטה, החלטתי להקדיש זמן לקריאה בספר נוסף של <mark>ג'יין אוסטן</mark>.
'אמה' נבדל מספריה האחרים של אוסטן שקראתי באורכו המכובד (כמעט 550 עמודים) ובגיבורה מורכבת ובעלת פגמים רבים יותר מגיבורות אחרות של ספריה, אך היא זוכה להתפתחות רגשית ומוסרית מורכבת מהן. למרות חוכמתה, שנינותה ויופייה, אם לנסח את זה בעדינות, אמה היא סנובית מתנשאת. אוסטן הייתה מודעת לכך, והביעה חש

אני אתחיל את הביקורת הזאת מהאמצע; בהשוואה לספרים ישנים אחרים שקראתי, גאווה ודעה קדומה כתוב בכתיבה, מן הסתם, רהוטה, עניינית, אבל להפתעתי - זורמת וקלילה. והוא כבד כמעט כמו הדוב היפני שקפץ ברחוב שבוע שעבר.
לא ברחוב בצד הזה של העולם, לצערי.
הכתיבה המקסימה של הספר הייתה הדבר היחיד שעזר לי לצלוח אותו, כי חוץ מהמאפיין הזה, מאפיינים שוטפים אחרים של ספרים ישנים הציפו אותו. הדרמה, המילים הגבוהות, ועוד כל

בחיי היום-יום אני טיפוס מאוד רציונלי וריאלי [יש שיגידו ריאלי מדי] המקפיד לבחון היטב את כל חלקיה של התמונה לפני שאני מבצעת פעולה מסוימת ולו הפעולה הקטנה ביותר. זה מתבטא בין היתר בתפיסת כל דבר שאדם אומר לי ואיחסונו בתאי האיחסון של המוח לשקלול מאוחר יותר. יתר על כן, אני מחשבת את כל הסיכונים והיתרונות הכרוכים בדבר מסוים וכדרך קבע מנסה כמיטב יכולתי להשקיט את הרגש ונוטה להסתמך על השכל וכמובן משתדלת לא ל