אני אתחיל את הביקורת הזאת מהאמצע; בהשוואה לספרים ישנים אחרים שקראתי, גאווה ודעה קדומה כתוב בכתיבה, מן הסתם, רהוטה, עניינית, אבל להפתעתי - זורמת וקלילה. והוא כבד כמעט כמו הדוב היפני שקפץ ברחוב שבוע שעבר.
לא ברחוב בצד הזה של העולם, לצערי.
הכתיבה המקסימה של הספר הייתה הדבר היחיד שעזר לי לצלוח אותו, כי חוץ מהמאפיין הזה, מאפיינים שוטפים אחרים של ספרים ישנים הציפו אותו. הדרמה, המילים הגבוהות, ועוד כל מיני דברים ששכחתי, אבל אזכר בהם שנה אחרי שאני אפרסם את הביקורת (ואני לא צוחקת).
אז שיקרתי.
לא התחלתי את הביקורת הזאת מהאמצע. התחלתי אותה מהאמצע של האמצע.
ומאחר שהתחלתי מהאמצע של האמצע, אני אמשיך מהאמצע, מהסוף, ואחתום בהתחלה ובאמצע הראשון של האמצע.
המשפט הראשון, שפתח את הספר הזה, לא היה מספיק כדי לגרום לי לאהוב את הספר הזה עד כדי כך. אבל - "נפשה שלה היתה מסובכת פחות לפענוח. היא הייתה אישה בעלת הבנה מוגבלת, ידע מועט ומזג הפכפך."
כשחושבים על יחסי סופר-דמויות, ידוע בהחלט שסופר אוהב כל וכל דמות שלו, או לפחות את רובן. למרות שבתור כותבת אני יכולה להעיד שאני אוהבת מעומק ליבי גם את הפרוטוגניסטים, האנטיגוניסטים, ומה שביניהם.
והבעיה של הרבה סופרים היא שהם לא מסוגלים להעניק לדמויות שלהם פגמים כי הם אוהבים אותן כל כך, או שהם מתכחשים לפגמים האלה - אהמאהמאהמ. אני חולקת את הבעיה הזאת, למרות שאני מסוגלת לכתוב על דמויות עם פגמים אני בשום פנים ואופן לא יכולה לכתוב על דמויות מטומטמות. זה כל כך לא אני שזה כואב. זה גם מצחיק, כי הרבה פעמים הדמויות שלי חכמות יותר ממני, ולפעמים גם גובלות בגאונות, ואז אני נלכדת במעגל אינסופי.
בכל מקרה, ג'יין אוסטן, מצליחה לכתוב על דמות טיפשה, ובקלילות גמורה היא מחליקה את זה. אני מאמינה שאוסטן אהבה את הדמות הזאת, כמו שאני מאמינה שהיא אהבה כל דמות אחרת בספר, אני חושבת שהיכולת של הסופרת להשלים עם פגמים ואנושיות הפכו את הספר הזה למה שהוא כיום. ספר שקיבל מעמד כאהוב ביותר בבריטניה, וזכה לעיבודים רבים לתיאטרון,טלוויזיה, וקולנוע.
אם תנסו למצוא את הסיבה שהוא כל כך אהוב, הנה לכם:
הוא מספר על חבורת יצורים אידיוטים שמכנים את עצמם בני אדם בחייהם מלאי הרכילות, למידה, גדילה, נישואין, וכל הדברים השגרתיים האלה.
ספרי נצח הם ספרים שישארו לנצח. אתה יכול לקרוא אותם לפני מאה שנה, עוד מאה שנה, או עוד טריליון שנה, ועדיין יהיה בהם אותו קסם והבנה. ספרים שאתה יכול לתרגם אותם לכל תקופה, לכל חלק בעולם, לכל מדינה.
כי אחרי הכל, מאתיים שנה עברו, אנחנו עדיין מרכלים, עדיין לומדים, עדיין גדלים, עדיין מתחתנים.
וזה המתכון לספרי נצח. אוסטן עלתה על מתכון הזה. כי אלה דברים שאנחנו נמשיך לעשות עד שכדור הארץ ייחרב ביחד עם המין האנושי.
עכשיו אני מדכאת את עצמי.
הספר, כמו שאף אחד מאיתנו לא ציפה, הוא באמת על גאווה ודעה קדומה! שחור על כלפי לבן. אני חייבת להודות, זה שם מושלם. זה לחלוטין הדבר היחיד שמסכם את מה שהדמויות עושות לכל אורך הספר וזה טבוע בכל צעד, מילה, ומעשה שלהם. בסיפור של אליזבת ודארסי, בסיפור של ג'יין ובינגלי.
גאווה ודעה קדומה שמתחילה השתלשלות עניינים שאפשר לומר שהיא דיי אינסופית. זה כמו דומינו.
הו. דומינו של גאווה ודעה קדומה.
מגניב.
וזה הסוף.
כן. סיימתי ביקורת במילה "מגניב". אני כזאת סוואגרית.
בכל מקרה, מאחר שאמרתי את זה כבר קודם.
ההתחלה!
לספר הזה הגעתי בעקבות תקופת הפאנפיקים שלי ופיירי. אני ופיירי, שתינו, הסכמנו רק על שיפ אחד. שזה היה השיפ היחיד מבחינת הספר שהסכמתי איתו (מורדת שכמותי).
לילי וג'יימס.
אההא.
יום אחד פיירי מספרת לי על הספר הזה, שכנראה רולינג אמרה שהיא ביססה את מערכת היחסים של לילי וג'יימס על לא אחר מהספר הזה! מה שדיי מוכיח את עצמו כי בזכות הפאנפיקים של לילי ג'יימס אני מרגישה שאלפי דארסים קטנים מסתובבים ברשת.
אכן.
בכל מקרה, אז גם אני רוצה להשיג את הספר הזה, ופה האימה מתחילה. כשאתה וחבר טוב שלך רוצים מטרה משותפת, איכשהו זה הופך לתחרות. כמו, נגיד, שאתה יורד במדרגות והוא במעלית ואתם מרגישים תחרותיות.
אז כן.
אני ניצחתי.
ופיירי עדיין מתכחשת לזה.
אז אני רוצה להודות לאקס של אמא, שהביא לי את הגיפט קאד לסטימצקי בשביל היומולדת, ואני רוצה להודות לאמא שלי, שהולידה אותי כדי שאני אכסח לפיירי את הצורה בתחרות הזאת. ואני רוצה להודות לפיירי, שהייתה שם כדי שאכסח לה את הצורה בכמה מהר אני משיגה ספר.
למען האמת, עברו כמה חודשים מאז, אז אני מניחה שגם אני וגם פיירי איטיות.
אה! ואני רוצה להודות גם לפרים! כי נפגשנו בקניון של מיפוויל (השנינות), וכדי להשוויץ הבאתי את הגיפט קארד ומצאתי את הספר הזה.
זה לא היה קורה בלעדייך, פרימוש.
וזה הסוף של ההתחלה.
אז אני חושבת שדיי נתתי לכם כאב ראש עם כל הקטע הזה של הסוף של ההתחלה, האמצע של האמצע, וזה. מצטערתXD
בכל מקרה. הנה לכם האמצע הראשון של האמצע!
בספר מקסים שכזה לא נתקלתי הרבה זמן. הוא כן, מקסים, ויש בו תחושה ואווירה שונה משיש בספרים רגילים. יש בו ייחוד משעשע. הוא מודע לעצמו. מודע לבורות וטיפשות של דמויות.
ובסופו (אמצעו) של דבר אני חייבת לומר, גאווה ודעה קדומה כתוב מצוין, הדמויות שלו מקסימות, הוא מצחיק ואנושי, והעלילה שלו, באמת, אינסופית. זה ספר שנשאר לנצח.
לפחות עד שכולנו נתפוצץ.
.
.
.
בום.
נ.ב -
הרגע הזה שאתה מבין שאין לך מושג מה השם הפרטי של מר דארסי.
מה לעזאזל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![ג'יין אייר [מהדורת 2007]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers1/12179.jpg)
