בהקדמת התודות הבלתי נגמרת שלו בטוח הסופר כי עלה בידו לכתוב יצירת מופת.
כמה קשה לאכזב אותו!
לכאורה, כל החומרים נמצאים שם. אבל איש מאלה המוזכרים ברשימה הארוכה לא טרח להסביר ל<mark>ג'ון הארט</mark> שיותר מדי זה פחות מדי. וגם ההיפך.
יש לנו סיפור מתח משובח, שלא נפתר עד סופו ממש, למרות הרמזים המטעים. דמויות מכמירות לב, עגולות, מלאות, מיוחדות. יש לנו ילד-נער חכם ואמיץ, בלש חכם ואמיץ ואם חכמה אבל שברירית ומכורה כדב

זה הספר השני של <mark>ג'ון הארט</mark> שאני קוראת, וזה במקרה: לו הייתי מקשרת אותו עם "הילד האחרון" מן הסתם לא הייתי טורחת לקרוא את הספר הזה. ולא כי הוא - או קודמו - גרועים. הוא כתוב היטב, מותח למדי, עוסק בתעלומה מזווית של אחד הקורבנות ומנסה לספק פיתרון מפתיע. באופן כללי ספר מתח לא רע, שמצליח להעביר לך שעות בנעימים. לא הייתי קוראת כי הארט הוא סופר מניפולטיבי ורגשני, המנסה לספק גם סיפור נוגע ללב ולגרום לי לרחם

#
זה כנראה לא הוגן, אבל אני מתכוונת לכתוב פה דווקא על חוסר האמינות המרכיב את רוב הסיפור הזה ועל הפלא הגדול שהופך ספר כל כך לא אמין לסיפור מספיק מרתק כדי להסתקרן מה קורה הלאה ולא לנטוש אותו. (זה קורה גם ב"כיפה אדומה" וב"פטר והזאב", שהוכיחו שאגדות יכולות להיות מותחות גם אם אינן מתחזות להיות המציאות.)

* יהיו קצת ספויילרים, לא יהיה פירוט העלילה.

שני תינוקות נמשים מנהר. הגדול בן 9 חודשים, הקטן

הסופר יודע לכתוב, ובחלקים מסוימים של הספר הוא מצליח למתוח, אבל בסופו של יום הספר בעייתי. ואסביר:
א. <mark>ג'ון הארט</mark> מתמקד בצד האפל והשלילי בחיים. האנשים רעים מיסודם או מונעים מיצרים אפלים. אין כמעט אור בקצה האפלה. כולם סובלים או גורמים סבל לאחרים. כולם דפוקים בראש במידה זו או אחרת, ובדרך כלל הכל קשור לנזקים שנגרמו לאנשים בגיל הילדות. הסופר נהנה להתמקד בכאב, והתיאורים הרבים שיש בספר סביב הנושא הזה קצת מ

בית הברזל/<mark>ג'ון הארט</mark>
Iron House/John Hart
מאנגלית: גיא הרלינג.
הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2015
463 עמ'


אומנם זה עוד ספר מתח, אך ספר מתח זה סוחף כבר מהעמוד הראשון, ואם יש מילים לתאר אותו – היסטוריה של אלימות.

הכל מתחיל מבית הברזל; בית היתומים אשר בו גדלו אחים – מייקל וג'וליאן, מייקל הבכור כל פעם דאג לאחיו הקטן ג'וליאן כאשר חבורה של נערים תמיד התעללו בו פיזית וריגשית.
חוץ מפעם אחת.

ספר מתח אמריקאי. ברגע שהיגדרת את הספר ככזה - מה נשאר להוסיף? אז האמת היא שיש מה להוסיף, כי הוא קצת יותר מזה.
ברוב חלקי הספר הייתה לי תחושה שאני רואה סרט אמריקאי אלים, מהסוגה הנפוצה שכוללת בעיקר הרבה אכזריות ואלימות ודם.
ואז, לקראת הסוף, נעשה הטוויסט והספר הפך למשהו קצת יותר טוב מזה. רק בגלל זה הוספתי לו את הכוכב הרביעי.
אז למי שאין איך להעביר ימי חורף ארוכים או טיסה טראנס-אטלנטית - הספר הזה בשב

צריך אולי פעם לכתוב על מיתוסים בספרות הפופולרית, או בתרבות בכלל. למשל "הפרא האציל", התפיסה הרומנטית לפיה כל מה שהורס את האדם זו התרבות הכופה עליו דברים בניגוד לטבעו, ואם רק ניתן לטבע להשפיע נמצא אנשים טובי לב, נאמנים זה לזה, שחיים בהרמוניה עם עצמם, עם סביבתם, ועם הטבע. המציאות מראה אחרת, אבל התפיסה לא נמוגה ועדיין פוגשים אותה לא מעט ביצירות ספרותיות וקולנועיות. בת דודה של התפיסה הזאת היא סוגיית "ה

חסמבה! חסמבה!! חסמבה!!! כן, גם לאמריקאים יש חסמבה, חסמבה של ילד אחד שהוא ירון זהבי, תמר, עוזי הרזה ומנשה התימני גם יחד. ג'וני הוא ילד בן 13 מצפון קרוליינה, הוא אמנם נראה כמו בן 10 אבל הוא זה שמצליח לפתור את התעלומות שהמשטרה העירונית לא הצליחה.
אחותו התאומה של ג'וני נעלמה שנה קודם לכן, דבר שגרם לאביו בעל רגשי האשמה להיעלם ולאימו לשקוע בדיכאון אובדני. המשטרה לא הצליחה לאתר את הילדה ואילו המפקח האנט

לג'וני מרימון יש אחות ושמה אליסה שעקבותיה נעלמו. אביו עזב את הבית והוא נשאר עם אמו שאינה במצב נפשי וגופני טוב.
ג'וני מנסה לחפש את אחותו . הבלש <mark>הארט</mark> פורס את חסותו על ג'וני ושניהם ביחד נשאבים לפתור את התעלומה.
הספר קודר אפל ומורכב. לא כל כך התחברתי לחווית הקריאה. סביר.