צריך אולי פעם לכתוב על מיתוסים בספרות הפופולרית, או בתרבות בכלל. למשל "הפרא האציל", התפיסה הרומנטית לפיה כל מה שהורס את האדם זו התרבות הכופה עליו דברים בניגוד לטבעו, ואם רק ניתן לטבע להשפיע נמצא אנשים טובי לב, נאמנים זה לזה, שחיים בהרמוניה עם עצמם, עם סביבתם, ועם הטבע. המציאות מראה אחרת, אבל התפיסה לא נמוגה ועדיין פוגשים אותה לא מעט ביצירות ספרותיות וקולנועיות. בת דודה של התפיסה הזאת היא סוגיית "המאפיונר טוב הלב". נכון שהוא נמצא במאפיה, אבל זה בשל נסיבות חייו הקשות, ובגלל שמאפיונר אחר (טוב לב בפני עצמו) פרש עליו חסות. נכון שהוא למעשה הורג, אבל רק אנשים רעים שזה מגיע להם ממילא. הוא גם גונב ופוצע ופוגע בצורות רבות אחרות, אבל הכל נעשה מטוב לב או מתוך כורח, ועמוק בפנים הוא מתוק מאין כמוהו.
המאפיונר טוב הלב גם יפרוש מעסקי המאפיה ברגע שהוא ימצא הזדמנות טובה לעשות זאת, למשל כאשר הוא פוגש בחורה נחמדה שרוצה לחלוק איתו את חייו ולגדל את ילדיו. או אז הוא יצעד בטוחות אל לב המאפליה, יבקש שחרור ויקבל אותו. זה לא יהיה פשוט, ויהיו אנשים שירצו לסחוב אותו בכוח רב איתם אל דין גיהנום שהם זוכים לו במלא הזכות, אבל הוא ייאבק איתם, יציל את חברתו מתוך זרועות הרשע, ימשיך לאהוב אותה בזכות אישיותה, ועל אף הצלקות וריסוקי האיברים שנגרמו לה ופגמו קשות ביופייה, והם יחיו באושר ובעושר (שהולבן, או נגנב רק ממי שהיו ראויים לגניבה כזאת) עד עצם היום הזה.
מייקל הוא מאפיונר טוב לב מהסוג הזה. הוא גדל בחיק הפשע, והוא טוב במה שהוא עושה (שזה בעיקר להרוג) אבל עמוק בפנים הוא טוב לב. הוא זוכר את אחיו ג'וליאן, איתו חי ועליו הגן בבית היתומים האכזרי מאז שהגיעו לשם כתינוקות ועד שברח משם וזנח אותו לאנחות. הוא שומר אמונים לחברה שלו, ורוצה לחיות איתה. והוא מעריך ומעריץ את ראש הארגון שהיה לו כאב ועכשיו גוסס ממוות נוראי. זה הבסיס לסיפור. מייקל מנסה להשתחרר, לא מצליח, הולך להציל את אחיו, ונקלע לתסבוכת נוראית הנפרסת על פני 300 עמודים. הוא הורג על ימין ועל שמאל, אבל נשאר טוב לב וזך ומתוק ביותר.
חוץ מהנקודה בה אני לא מאמינה למיתוס הזה, ואין דרך שבה אדם יטול חיים, אפילו של אנשים רעים, ונפשו לא תיפגע מזה, הספר טוב. הוא מותח, הוא מלא אקשן, יש בו גיבורים מעניינים, תסבוכות הון-שלטון, והרבה טראומות ילדות. כל מה שצריך בספר מתח נמצא, והקצב מצוין.


















