#
הוא נולד מתוך השיחות שהיו ל<mark>עמוס עוז</mark> עם שירה חדד, שערכה את ספריו האחרונים. זה "לא כוחות". הוא סופר זקן, בעל מוניטין רב, אנליטי ורהוט, שדבריו תמיד קוהרנטיים ומלווים בדוגמאות מרתקות והיא – כנראה צעירה (דמותה הרבה פחות ברורה) כנראה מוקירה ומעריכה, שתפקידה בשיחות הוא לשאול שאלות – שיזכו לתשובות ארוכות וחכמות – ולהרים לו להנחתה. עוז מספר שבילדותו נשים לא דיברו בחברה מעורבת. לפעמים הן שאלו שאלות או הס

נתחיל בזה ש... כמעט בכל אחד מאתנו מסתתרת כמיהה תמידית לאחוז בידו את הרומן המושלם/האולטימטיבי. אבל לא רק... רובנו משתוקקים תדיר למצוא או להגיע ליצירה –כל יצירה- שתאפשר לנו לצעוק את "אאוריקה" הפרטית שלנו. לשאוג בקול תרועה- מצאתי ! ... וזה בעצם חיפוש די סיזיפי כי הוא משאיר אותנו במעלה ההר בטיפוס אין סופי, ובכמיהה שאינה פוסקת, וטוב שכך אני מודה לאלוהים כל פעם מחדש, ומצפה ליצירת המופת הבאה.... וצ'רלס ב

באמצע שנות השמונים עבר <mark>עמוס עוז</mark> לגור בערד. הספר הזה יצא לאור באמצע שנות התשעים, כך שניתן להניח שהעיירה על אווירתה ואולי אף חלק מטיפוסיה משוקעים בתפאורה של הסיפור, עיירת מדבר דרומית מרוחקת, ובסיפורו של עוז גם מבודדת, ומכונסת בתוך עצמה.

אחרי שסיימתי לקרוא ראיתי שמשום מה בגב הספר בחרו לתאר את הסיפור כסיפור קומי ואת הדמויות כדמויות קומיות. כנראה שהכותב לא קרא את הספר.
נכון, יש איזו דמות קומית שול

תמיד כשאני לוקח ספר של <mark>עמוס עוז</mark> ביד, אני מרגיש בו איזושהי הבטחה גלומה. לעיתים רחוקות ההבטחה מתגשמת במלואה. הפעם האכזבה היתה גדולה במיוחד. הספר מכיל עשרה סיפורים, כשאת השניים האחרונים כבר לא טרחתי לקרוא בכלל.
ארצות התן אלה הארצות בהם התנים מייללים בלילות. בדר"כ זה הכפר, הקיבוץ, פאתי ירושלים וכל המקומות בהן בילה וגדל עוז.
הסיפורים נכתבו בין השנים 1962-1965 והיום אלה סיפורים שאין בהם עניין עוד. אני

גיליתי שאני צריכה שלושה ספרים כדי לגלות אם אני אוהבת סופר מסויים או לא. אתמול גיליתי שאת <mark>עמוס עוז</mark> אני אוהבת.
מסתבר שקראתי דווקא שלושה מספריו הפחות מוצלחים לפי דעת חלק ממעריציו: "תמונות מחיי הכפר", "חרוזי החיים והמוות" ו"מיכאל שלי". אם אלה הם הפחות מוצלחים שלו, אני מצפה בכליון עיניים לקרוא את "הסיפור על אהבה וחושך", "קופסא שחורה" וכו'.

אני לא חובבת גדולה של סיפורים קצרים. בשביל לקרוא אותם אני צ

ההרצאה האחרונה של <mark>עמוס עוז</mark>, כחשבון נפש.

לקראת הבחירות הייתי דרוך לעובדה, שלבטח הן יהיו עוד אבן דרך נוספת בהתפוגגות השמאל הציוני, ששימש שק חבטות בתעמולת הבחירות הנוכחית. אבל רציתי להאמין כי הכרחי להתעלם מהשיח המדמם בין שמאל לימין ולהילחם על מה שבאמת חשוב לכולם, ערכי היסוד שאנו אמורים להאמין בקיומם, יושר ומאבק בשחיתות, בהסתה ובשנאה המשמשת כוח פוליטי הרסני, המפרק את מה שאנחנו כבר לא, ומדרדר אותנ

לא פעם תהיתי כיצד ייתכן שמרגישים עצב כזה על לכתו של אדם שלא הכרנו באופן אישי, על דמות ציבורית או נערצת. האם זה בגלל שבכל זאת קיים ערוץ תקשורת, גם אם חד כיווני בנינו לבין אותו אדם אשר ליצירותיו התחברנו, לספריו חיכינו, מהם ציטטנו והם אירחו לנו חברה וגרמו לנו לחשוב, גרמו לנו לבכות? או שכמו שאומרים - אנחנו עצובים בגללנו, בשביל עצמנו, כי הדור ההוא הולך ואנחנו מרגישים קצת יותר לבד. אולי כל הסיבות נכונות

אני אוהבת למחזר. אני חושבת שזה חשוב. יש לנו פח כתום לאריזות, פח ירוק לנייר, פח סגול לזכוכית ופח כחול לבגדים. אני מנסה להקפיד וכך גם בני ביתי. אני קצת אמביוולנטית לגבי מיחזור ספרותי וגם לגבי מיחזור ביקורות על ספרות טרם גיבשתי דעה מוצקה.
לפני כשנה קראתי את ה"תמונות מחיי הכפר" של <mark>עמוס עוז</mark>. גיליתי קובץ נפלא של סיפורים קצרים, העוסקים לרוב באדם, אך גם במקום ובקשר של האדם למקום (במובן הגשמי של המילה).

"מן המקום בו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם פרחים באביב
המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה, כמו חצר" (יהודה עמיחי)

<mark>עמוס עוז</mark> כסופר אינו חביב עלי. אני אוהבת עברית יפה, אוהבת שימושים מפתיעים בביטויים ועושר לשוני, אבל מאד לא אוהבת שפה מתייפייפת ומצטעצעת ושימוש מיותר במלים נרדפות כאילו אומרים "תסתכלו עלי, אני סופר כל כך ספרותי!". קראתי פה ביקורת שכולה אש ולהבה על הספר הזה והסתקרנתי: האם עוז מחדש משהו?