"בין חברים", ספרו החדש והיפה של עמוס עוז, מורכב משמונה סיפורים קצרים המתרחשים בקיבוץ דמיוני בשם יקהת בשנות החמישים. כל אחד מן הסיפורים מתמקד באחד מחברי (או חברות) הקיבוץ, אך רוב הדמויות מופיעות ביותר מסיפור אחד, כך שאנו לומדים להכירן מזוויות שונות. רמתם של הסיפורים אינה אחידה, אבל אהבתי את רובם. מרשים כיצד עוז מצליח בעמודים ספורים להעמיד בדמיוננו דמויות אמינות המעוררות את הזדהותנו. כל סיפור היה משול בעיני למספר משיכות מכחול מדויקות המשרטטות דיוקן של דמות חדשה ומעמיקות במשהו את דיוקנאות הדמויות שתוארו בסיפורים הקודמים, ומכלול הסיפורים מצייר יריעה רחבה יותר של הוויית החיים בקיבוץ באותה תקופה.

רוב הסיפורים משרים תחושה של עגמומיות והחמצה וממחישים את המחיר שמשלם אינדיבידואל החי בקולקטיב הקיבוצי: הפרטיות המוגבלת, הרכילות שאין לחמוק ממנה, ההתנגשות המתמדת בין רצונותיו של היחיד לבין צרכיו של הקולקטיב, הכמיהה לעתים אל "העולם שבחוץ", והחשש לצאת אליו. הסיפור שנגע בי ביותר עוסק בתביעה הגדולה ביותר לטעמי שתבע הקיבוץ מן היחיד – הצורך לוותר, במידה רבה, על הזכות לגדל את ילדיך בעצמך ועל פי עקרונותיך.

איך יכול הורה רגיש לילד רגיש למסור אותו בערב לבית הילדים, לחסדי המטפלות וחבורת הילדים הדוחה מעליה את יוצאי הדופן? איך יכולה אם לקבל את הנחיות "ועדת הגיל הרך" לחינוך ילדה במקום לשמוע לצו ליבה ולאינסטינקטים שלה? הסיפור הזה עורר בי זיכרונות מן התקופה שבנותיי היו זאטוטות: הפינוקים, הקימות בלילה כדי להרגיע, האינטימיות הנבנית לאורך שנים בקן המשפחתי – איך אפשר לוותר על כל אלה? ומהן ההשלכות של הקולקטיביזציה של גידול הילדים על האישיות שלהם לאורך זמן? מעניין אם נערך אי פעם מחקר רציני בנושא זה. אני, על כל פנים, לא יכול כלל לדמיין ויתור על הזכות הבסיסית לגדל את ילדיך בעצמך. אבל, מאידך, האדם הוא יצור סתגלני ואינני יודע איך הייתי נוהג לו נולדתי למציאות כזו. (אלא שאז אני לא הייתי אני אלא מישהו אחר.)

ותודה לעמיר שהביקורת היפה שלו גרמה לי לקרוא ספר זה.

יום אחר יום הייתי חוזר מהעבודה הביתה, רוכב על אופניים בשבילי הקיבוץ, יום אחר יום הייתי מתפעל מחדש מיופיו המרהיב של הקיבוץ, נופי הגלעד והגולן, הגינות המטופחות, הניקיון המופתי, והיה לי ברור שלעולם לא אזכה לגור במקום כל כך יפה. ובכול זאת, מאז היותי נער, תמיד חלמתי על היום בו אעזוב. כל כך מעייף לחיות בגן עדן עלי אדמות, תנו לי קצת גיהינום קטן מפעם לפעם, איזו שנאה מתפרצת, טעימה קטנה של רוע על קצה המזלג. רק לברוח מהאינטימיות החונקת, מהזמזום הרכילותי שלא נפסק אף פעם, להתחבא קצת ברחוב הומה אנשים זרים, ללא פרצוף מוכר.
כול האנשים הבודדים, מוקפים בבועה של מלנכוליה שקטה, חיים את חייהם ללא עליות ומורדות, נרתעים מכול סוג של קירבה, מכול צורה של הפגנת רגשות. אלו הם הגיבורים של אוסף הסיפורים הקצרים הנפלא הזה של עמוס עוז. במידה מסוימת מדובר ברומן, כיוון שאותן דמויות חוזרות ומופיעות בכמה סיפורים, אך בכול פעם מופנה הזרקור אל דמות אחרת. הקיבוץ משמש מעין במה עליה אנו צופים בניסיונותיהם של הגיבורים לפרוץ לרגע את הבועה, להיות לרגע אנשים שחיים באמת, עם מחשבות שמתרגמות גם למעשים, ניסיונות שמסתיימים לרוב בהתכנסות חזרה, אל חיים מוחמצים ומלאי פחד ממה יגידו.
הספר מתאר תקופה שבה הקיבוץ עובר מעין מהפכה שקטה, כאשר דור המייסדים בעל האידאולוגיה המרקסיסטית הנוקשה, כמעט דתית, מפנה אט אט את הנהגת הקיבוץ לדור הבנים, דור שנקרע בין הרצון להמשיך את דרכם של ההורים לבין השאיפות הזעיר בורגניות שלו עצמו. המאבק הקשה הזה מתואר על ידי עוז בצורה טובה על ידי אחד מגיבורי הסיפורים, יואב, שהוא הבן הראשון של הקיבוץ וגם המזכיר הנוכחי (מנהל + עובדת סוציאלית). "חברי הקיבוץ הוקירו את יושרו, את עקשנותו השקטה ואת טוב לבו. הוא, מצדו, התבייש מאד בטוב לבו והשתדל להופיע תמיד כקפדן נוקשה ואדוק בעקרונות הקיבוץ." מצד שני, בחלק מהסיפורים הקיבוץ הוא דמות משנית מאד, והאירועים יכלו להתרחש בכול קהילה קטנה ומבודדת יחסית.
אל הספר הגעתי לאחר שהאזנתי לאחד הסיפורים ברדיו. הסיפור נקרא "שתי נשים", ולאחר ששמעתי אותו החלטתי שאני מוכרח לקנות את הספר. זהו גם הסיפור האהוב עלי בקובץ, והמכתב של אריאלה לאסנת הוא אחד מקטעי הפרוזה היפים ביותר בהם נתקלתי בשנים האחרונות, שמבחינתי מעמיד את עוז בשורה הראשונה של הסופרים היום בעולם.
למרות שהספר אינו חף מפגמים, ולא כול הסיפורים באותה רמה, עדיין לכול סיפור יש את היופי שלו, ואת ההתמצאות המופלאה של עוז בנבכי הנפש של אוסף הדמויות המורכבות שמהוות יחד את המין האנושי.

בשנת 1952 נבחר פובליציסט , חוקר וסופר בשם יצחק בן צבי להיות נשיאה השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי היה חבר קרוב של אביו של עמוס עוז כאשר זה היה בן 12 , ילד מתבגר בירושלים.

הנשיא ורעייתו התגוררו בבניין דירות משותף ברחוב ארלוזורוב בירושלים בדירת סלון ושני חדרים קטנה ,כאשר יצחק נבחר להיות נשיא עדיין לא היה בית לנשיא וכך הוחלט להציב בכניסה לבית המשותף בוטקה ובתוכו שוטר שישמור על 'בית הנשיא'.

באחד מימי החורף הקשים, הייתה סערה גדולה וגשם שלא הפסיק לרדת , עמוס עוז חזר בערב מפעולה בתנועת הנוער אל ביתו דרך 'בית הנשיא' וכאשר הוא התקרב אל הבוטקה הוא מופתע ומגלה את נשיא המדינה עם כובע שוטר על הראש עומד בתוך הבוטקה.

עמוס עוז שהכיר את יצחק בן צבי שהיה ידידו הקרוב של אביו דפק בדלת הבוטקה ושאל בהפתעה מה הנשיא עושה בבוטקה ?

יצחק בן צבי הרים את אצבעו ולחש לו 'שקט' שאף אחד לא יגלה , תשמור את זה בסוד.

מתברר שבאותו הלילה אשתו של השוטר הייתה בחדר לידה והטלפון התנתק בגלל מזג האוויר הקשה, הנשיא ידע כמה השוטר דואג ושלח אותו למספר שעות לבקר את אשתו היולדת בקצה השני של העיר, וכדי שלא ידע על כך איש הוא החליט למלא את המקום של השוטר ולהיות בלילה במקומו.

כך באמת קרה עד שעמוס עוז החליט להפר את ההבטחה לא לספר על כך עד היום .

לספר סיפור על אנשים טובים זה קשה, לכתוב סיפור על אנשים טובים זה עוד יותר קשה, נורא קל לכתוב סיפורים על אנשים רעים, חולים, משוגעים וסוטים .

כך סיפר לי עמוס עוז, כמה קשה לכתוב סיפורים על אנשים טובים. וזה בדיוק מה שעמוס עוז עשה בספרו החדש 'בין חברים' .

שלוש שנים לקח לעמוס עוז לכתוב על המפגש, מפגש שהוא בעצם רק חצי , חצי דרך ומבלי לגעת , כך מתאר הסופר הקיומי הטוב בארץ את תהליך כתיבת הספר ומעשה הכתיבה בכלל.

הוא שואל אותי, האם אתה יודע כיצד רואים את הספר 'חייזרים' ? ועונה: "חייזר שנפגש עם ספר בפעם הראשונה בחייו פוגש 'נמלים מתות בשלג' .

מעשה הכתיבה הוא היכולת להפוך את הנמלים המתות האלו לנמלים חיות, וזה נעשה ע"י מפגש משותף, מפגש בין הסופר לקורא.

הקריאה היא פעולה של השקעה, כל שקל שהסופר משקיע בספר הקורא משקיע שקל בחזרה, ככל שתשקיע מעצמך יותר תביא את עצמך לידי כך שהנמלים יתחילו לחיות.

זהו מעשה אהבה, המפגש בין טקסט לקורא , כמו באהבה גם כאן כאשר גם היא יפה וגם הוא יפה, גם היא חכמה וגם הוא חכם לפעמים לא נוצר כימיה .

אין זה אשמתו של הקורא ואין זה אשמתו של הסופר, לכתוב ספר זה להתחלק במפגש, זה לקחת אחריות משותפת למעשה האהבה.

עמוס עוז בספרו 'בין חברים' מספר על הקיום האנושי בקהילת האדם ששמה 'קיבוץ' , אין הוא מביט בערגה ובגעגוע לקיבוץ , אין הוא כותב בנוסטלגיה על אותו מרחב חיים בו הוא חי מעל שלושים שנה בקיבוץ חולדה.

הסיפורים אינם כלל על הקיבוץ, אלא על האדם הקיבוצי, על הקנאה, על אהבה, על כאב, על צחוק ועל אותם רגעים קטנים שנקראים חיי אדם.

בזמן השיחה עם עמוס עוז חשבתי לעצמי, עד כמה הוא באמת מאמין לקורא , לאותו קורא שהוא שותף שלו למעשה האהבה ולמפגש עם הטקסט .

האם החלוקה השוויונית של מעשה הקריאה בין הסופר לקורא מקורה ב ד.נ.א הקיבוצי או שזה מנגנון הגנה מפני כישלון הפגישה ? עוד דרך להימנע מלפגוש ורק ללכת לקראת מבלי לגעת בדיוק כמו שקורה בכל סיפוריו בספרו החדש 'בין חברים' ?

נשמע שיש יותר 'בין' מרחב ביניים מאשר חברות אמיתית וכנה , ישנה רק הסקרנות לפנות אל, להכיר את, לגשת לקראת עד אותה נקודת מפגש וחיכוך.

שלוש שנים לכתוב סיפור קצר,זה כבר משגל נסוג, זה אין אונות, יש בה הרבה תשוקה אבל אין בה אושר.

עמוס עוז מצליח לתת לי קצה חוט לשאלות שאני שואל, דווקא כאשר הוא מתייחס אל הרעיון הקיבוצי ואל המציאות של היום.

הוא מספר לי שדווקא ממרום החברה הקיבוצית הצודקת שהצליחה לקיים בפועל את הדרישה של היום ל 'צדק חברתי' , דווקא ממרום אותם פסגות צדק ושיווין , פוגשים את האי צדק והאי שיווין שיש בקהילת האדם.

הקיבוץ הצליח לעשות שיווין בין הנערה העשירה לנערה הענייה ,אבל הוא אינו יכול לעשות שיווין בין הנערה המושכת לנערה שאינה מושכת, הוא שואל אותי ספק בהומור , ספק ברצינות מה אותה נערה תעשה תיגש לועדת הקיבוץ או למזכירות ותגיש תלונה שהיא לא מושכת ?

דווקא במקום הצודק ביותר האדם נפגש עם אי הצדק הקיומי.

המפגש עם עמוס עוז היה מפגש אישי במובן זה שכמו שאין שני קוראים הקוראים את אותו ספר יקראו אותו דבר , כך גם לא ייתכן שני שומעים ויותר שישמעו את עמוס עוז וישמעו את אותו דבר.

צריך כנראה להשקיע הרבה כדי להיפגש עם עמוס עוז , וגם אז אתה לעולם לא תגיע.

שנות החמישים-שישים, כלל הנראה שנות השיא של ההוויה הקיבוצית, לשם חוזר עמוס עוז בקובץ הסיפורים הקצרצר הזה. לא הייתי חבר קיבוץ ואפילו לא קרוב לזה. אבל תמיד הייתה לי איזו משיכה לא מוסברת לתופעה הייחודית הזו ואפילו המסתורית של חברה שהפקירה את האינדיבידואל, את היחיד, לטובת הקולקטיב. לחברה שיצרה איים של חברה שיתופית בלב חברה קפיטליסטית (באופן יחסי). אמנם אינני בקיא מספיק בהבדלים ובניואנסים של האידאולוגיות השונות, אבל אני יודע שכמו בכל מקום, ככל שהחברה יותר אידאולוגית כך הבדלים פעוטים (בעיני המתבונן מבחוץ) מקבלים משמעות גדולה ומהותית. ויעיד על כך הלהט שחשתי בשיחות שהיו לי עם קיבוצניק מוותיקי אחד הקיבוצים שבעמק.

אבל במרכז קובץ הסיפורים הזה, אין האידאולוגיה תופסת אלא מקום שולי בלבד. הקיבוץ אמנם משמש תפאורה ייחודית שרק בה הסיפורים הללו יכלו להתרחש, אבל הדמויות, הטיפוסים, והרגשות אוניברסליים.
שמונה סיפורים על שמונה דמויות מכמירות לב, שהמשותף לכולם הוא כאב הבדידות ואף חוסר האונים מול החברה ומול המציאות הכפויה. אשה שבעלה עזב אותה לטובת אשה אחרת, שמופיעה בסיפור אחר כמי שסועדת את הסנדלר הקוסמופוליט האדוק. אב שבתו הצעירה עוברת להתגורר עם ידידו. סיפור על ילד מנודה בבית הילדים ועל אביו חסר האונים, ועוד.

אז נכון שמקום התרחשות הסיפורים הוא בקיבוץ דמיוני, אבל האדם הוא אדם, והכאב הוא כאב, והבדידות היא בדידות בכל מקום ובכל זמן...

ביום העצמאות האחרון ראיתי דוקו שנקרא "ילדי השמש", שדיבר על החיים בקיבוץ הישראלי בקום המדינה, בזמן שבו דברים היו פשוטים כביכול אך מסובכים יותר מתמיד, זמן שבו הקיבוץ עדיין היה אידיאלוגי, ניסיוני וחי.
הסרט הזה גרם לי לחשוב על הדברים הנוראיים שהקיבוץ האידיאולוגי והישן כלל, בעיקר בגלל האנשים שגדלו בו וסיפרו במסגרת הסרט חוויות טראומטיות מהילדות שלהם.
זהו הספר השני בלבד שאני קוראת של עמוס עוז, ובאתי אליו בציפיות נמוכות מאד לאחר שהתאכזתי מ"מיכאל שלי". מצאתי אותו שוכב לו בסניף של סיפור חוזר בתל אביב, והרגשתי שהוא קצת קורא לי. הרי מוזר קצת לשמוע ישראלי אומר שהוא לא מחבב את ספריו של עמוס עוז... (או שלא?)
ובכל אופן, באתי עם ציפיות נמוכות שלא היו ראויות כלל וכלל לספר המדהים הזה.
הכתיבה הנהדרת, שגרמה לי להיסחף לכל סיפור והעובדה שהסיפורים הקצרים כולם מתחברים אחד לשני, לצורך יצירה של תמונה אחת ואחידה על החיים בקיבוץ בשנות ה-50, הדהימה אותי.
קראתי מספר ספרים שאיחדו בתוכם סיפורים קצרים, אך לא נתקלתי עדיין בספר שמשתמש בכל אחד מן הסיפורים הקצרים שבו כדי לבחון מנקודות מבט שונות את הבעיות שהיו בקיבוץ ואת מורכבותו.
הספר הזה פותח את עיניו של הקורא לכל הבעיות העיקריות של החיים ביקיבוץ - להיות זר וחדש בתוך חברה אחת ומגובשת, הרכילות האנושית והצורך להתערב בחיי הקרובים לנו, תחושת המיצוי של הדור הצעיר את חיי הקיבוץ לצד הרצון לראות את העולם הרחב שבחוץ ולרכוש השכלה גבוהה וכמובן ההפרדה של ההורים מלידיהם, שילדותם הייתה מורכבת בעיקר מחבריהם בבית הילדים ולא מאהבת הוריהם, שלה הוקדשו שעתיים ביום בלבד.
התחלתי בסיפורי על סרט הדוקו ואסיים בו - מלבד שהוא היה סרט נהדר, הוא גם עזר לי להבין כמה עמוס עוז הבין בעצמו לעומק את בעיות הקיבוץ ואת הרגשות של האנשים החיים בו, עם כל המורכבות שבהם. (מה שכמובן לא מפתיע בלהתחשב בכך שהוא חווה את החיים הללו בעצמו)
ולמרות הכל, הם היו אנשים רגילים, עם בעיות ותהיות כמו לכל אחד אחר - וכמה יפה היא האנושיות שבספר הזה.
אז אני לא יודעת אם זו הכתיבה, הכנות שבספר או סתם החלום שלי לעבור לקיבוץ שקט בצפון יום אחד... בכל מקרה - הספר הזה מומלץ בחום.

יש בהם משהו, באלו שמשכימים לפני צאת החמה, לא מצלצולו של שעון מעורר, אלא מקול שעונם הפנימי.
האופן בו הם מתמסרים לאפרוריות שברוטינת הבוקר, איך שהם מקבלים בחוסר אונים אך גם בהבנה מסוימת את בדידותם, כל זה מבדיל אותם באופן מובהק מהשאר.

מרבית דמויותיו של עוז בספרו "בין חברים" נופלות לתדמית הזאת. כאלו המוצאות בשקט של הבוקר או בדממת הלילה את הנחמה לה הן מייחלות. רק בשעות האלו, מתוך תמצית בדידותם, יוכלו אלה להקשיב באמת להמיית היונים, ליללת התנים או אפילו לזעקותיו האחרונות של כלכלב דרוס, העיקר שיצליחו לחמוק מהמולת הקיבוץ המעושה והמחניקה.

תמיד השקפתי על המפעל הקיבוצי במין מבט כזה של קנאה, בכמיהה לא ברורה להיות שייך וחלק מהתקופה ההיא של התום, העוז והאמונה המוחלטת. לפעמים אני מביט בתמונות הדהויות של בחורי הקיבוץ, השזופים, החסונים ומלאי החוצפה, אלו שללא היסוס יניחו את ראשם בחיקה של איזו נערה יפה, יחפים, וישירו לה שירי געגועים נושנים עם זיוף קל ומלא ביטחון. אני מביט בתמונות האלה ולא יכול שלא להרגיש צורך עז להיות שם לצידם, לצד דור החלוצים האמיץ וחסר המעצורים הזה, אולי מפני שבמהותו הוא קצת דומה לי, אבל במקומות מסוימים גם מאד שונה.

באמצעות שמונת הסיפורים אותם קיבץ עוז בספרו, מנסה הוא (שלא בראשונה ובדומה לאחרים, מאיר שלו למשל) לנפץ את תדמית הקיבוץ החיובית והנעלה של אותה תקופה.
בסיפורו הוא מתאר כיצד הקיבוציות נעקרה למעשה מהשורש במפעל הקיבוצי וכל שנותר בו עתה היא אסופת אנשים אשר האחווה והערבות ההדדית שלהם זה לזה הולכת וגוועת עם השנים.
בכל אחד משמונת סיפוריו מתאר עוז כיצד הקיבוץ בורא בתוכו את תחושת הניכור בליבם של האנשים, ואינו מאפשר לזה הבודד, השונה, והמיוחד למצוא את מקומו הראוי בחברה הקיבוצית.

לאורכה של העלילה מרגישות הדמויות צורך עז לשאול איזו שאלה מהותית, אך אינן מוצאות בפיהן את המילים לשאול אותה ובטח שלא למצוא לה מענה.
מותו של מרטין, האידיאליסט האחרון, ממייסדי האמונה בשיתופיות המוחלטת של האדם, מסמל את גסיסתו האיטית והבלתי נמנעת של הקיבוץ כפי שהכרנו אותו.
יתכן כי תחושת השלווה שנופלת על אסנת עם מותו של ידידה הקשיש מרטין, מסמלת כי עוז סוף סוף מצא תשובה לשאלה אותה הוא חיפש, ושכמו אסנת, גם הוא מוצא נחמה מסוימת במהפכה שהקיבוץ עבר וממשיך לעבור לאורך הדורות.

עמוס עוז ממשיך ללוות אותנו עם סגנון כתיבתו הקולח והרהוט, כזה שלא מותיר לנו אלא להתענג על כל צירוף מילים או מטאפורה קטנה שהוא מואיל לשתף איתנו.

ספר נפלא, מומלץ.

אפתח בוידוי: זה היה הספר הראשון של עמוס עוז שקראתי. הסיכוי שהייתי בוחרת לקנות את הספר תוך שוטטות בחנות ספרים (אני עושה את זה די הרבה) או לשלוף אותו מן המדף בספריה (את זה אני עושה קצת פחות) הוא ממש קלוש (קיבלתי את הספר במתנה, מלווה בהמלצה חמה ממקור שני).
אני מאוד לא מתחברת לחיי הקיבוץ, שלא לומר אף סולדת מהעניין, ויסלחו לי הקיבוצניקים. הספר מגולל את קורותיהם של כמה מחברי קיבוץ מומצא כלשהו בישראל שאחרי קום המדינה,ועושה זאת באמצעות שמונה סיפורים קצרים, המתמקדים כל אחד בדמות בודדה ונואשת אחרת.
אני חייבת להגיד שעכשיו שסיימתי לקרוא, דעותיי על הסוציאליזם, מרקס וכל הקשור בחיי הקיבוץ לקחו תפנית לרעה. הספר "בין חברים" מוציא את ה"חברים" די רע. שום חברות לא נמצאת שם, גם לא אהדה, אחווה או רעות. הרבה רכלנות, צרות עין ונוקשות. מדי פעם מעט חמלה המהולה בחרמנות.
אם המטרה של עמוס עוז בכתיבת הספר הזה הייתה להראות את הצדדים המכוערים של חיי הקיבוץ, הרי שהיא הושגה במלואה.

אם להתייחס לכתיבה עצמה ולא לתוכן- הכתיבה טובה. הספר בהחלט משתפר לקראת חציו השני, כאשר דמויות שכיכבו בסיפורים הראשונים תופסות מקום כדמויות משניות בסיפורים הבאים, והכל משתלב יחד בצורה יפה. הכתיבה טובה, אבל לא רטטתי מכל משפט כפי שקורה לי כשאני קוראת פסקה של סאראמגו למשל.
בקיצור- מי שחי בתקופת קום המדינה, בקיבוץ או לא, ומי שאוהב סיפוריים על ההווי בתקופה ההיא, יכול להינות מקריאת הספר הזה פעם אחת, אבל לא מעבר.

ספר משעמם מאוד.
בזבוז זמן, לא ממליץ כלל וכלל לקרוא

הספר כולל שמונה סיפורים שמתרחשים בקיבוץ הבדיוני יקהת, ומלותיו הראשונות הן "והיה אצלנו בקיבוץ" כביכול המשך לספריו הקודמים ואני מכוון בעיקר ל "בארצות התן" אבל עוד משהו ... הנובע מבגרות, מהתפקחות או מראיה אחרת של הקיבוצים שמשותפת לרבים מאלו שהיו שם ולא רק כאורחים לרגע. כאלו שחיו שם. מתאר את סיפוריהם של החברים בקיבוץ יקהת כאמור שם בידיוני למציאות שאינה בידיונית כלל. הם במחשבותיהם ובמעשיהם מעבירים את המסר לכישלון. לכישלון החלום על צדק, על שוויון חלום שלא ניתן היה להגשימו.
מדובר בקבוצה של אנשים וגם זה בקושי. ה"תקועים" בין אידיאלים ודוקטרינה נוקשה מאד לבין רגשות קשים הנוצרים כתוצאה של חיים משותפים . בטריטוריה המסוגרת של הקיבוץ. ישנו ניכור רב בקיבוץ למרות שכולם כביכול חברים.
זה בא לידי ביטוי בזרימה שרובה תת קרקעית, אבל באה לידי ביטוי גם ברכילות ובדברים הנאמרים אחרי הגב מפה לאוזן. וגם בדברים הנאמרים ישירות. לא רק בדברים גם במעשים.... יש שם המון עצב - דיכאון ממש לא החלום שראו מיסדי הקיבוץ למול עיניהם בעת הקמתו.
"כולם חברים אבל רק מעטים הם חברים", כתוצאה מכך נוצרת תחושה של אי נוחות קולקטיבית שאין אפשרות להתחמק ממנה. זה בא לידי ביטוי גם ביחסים האישיים ובין המשפחות החיות סליחה על ההתבטאות הלא ספרותית "זו בישבנה של זו. "
מנהלות חשבונות ארוכי ימים שימשיכו ויעברו מדור לדור.
לסכום זהו ספור של החמצה-אידיאלוגיה ומראה חברתית שהוצגה בפני עולם ומלואו כהצלחת הציונות היא בעצם החמצה גדולה.
ספר מינורי במימדיו ובדרך הכתיבה שלו המפגיש את הקורא בסיפורים משכנעים מאד נוגעים ללב באיכות שעמוס עוז יודע להציע עם הסוציולוגיה של הקיבוצים משנות החמישים והלאה וכנראה גם מלפני כן בעיני מי שחי שם של מי שהכיר את הדברים מבפנים ומתאר בלא מעט כאב את החלום ושברו. (עמוס עוז היה חבר בקיבוץ חולדה).


.