“באמצע שנות השמונים עבר עמוס עוז לגור בערד. הספר הזה יצא לאור באמצע שנות התשעים, כך שניתן להניח שהעיירה על אווירתה ואולי אף חלק מטיפוסיה משוקעים בתפאורה של הסיפור, עיירת מדבר דרומית מרוחקת, ובסיפורו של עוז גם מבודדת, ומכונסת בתוך עצמה.
אחרי שסיימתי לקרוא ראיתי שמשום מה בגב הספר בחרו לתאר את הסיפור כסיפור קומי ואת הדמויות כדמויות קומיות. כנראה שהכותב לא קרא את הספר.
נכון, יש איזו דמות קומית שולית אחת שמבליחה פה ושם ומנסה להניע את הגיבורה, אבל חוץ מזה שעמוס עוז כנראה לא מעוניין ואולי גם לא מסוגל, לכתוב קומדיה, נועה ותיאו הן שתי דמויות אולי הרחוקות ביותר מדמויות קומיות שניתן לתאר. היא מורה לספרות, יפיפייה וחכמה, אבל אנחנו פוגשים אותה אחרי שנים של חיים בצל אב חולה ודודה מטורפת. תיאו הוא פלמחניק אגדי לשעבר שהסתובב שנים במדינות עולם שלישי לבדו בשליחות המדינה, לאחר שהסתבך או הסתכסך עם מישהו ברמות הגבוהות. הצד השווה ששתיהן דמויות דואבות, פצועות ותלושות.
המפגש המקרי של שניהם בשגרירות נידחת בדרום אמריקה מביא אותם למערכת יחסים מורכבת ועדינה, תמהיל של גבר מבוגר, שקט ומופנם אבל עצמתי, עם אישה חכמה, יפה ותזזיתית.
העלילה עוסקת בחיי הזוג לאחר חזרתם לארץ והשתקעותם התמוהה במקצת בתל קדר, אותה עיירה מדברית פרובינציאלית. מותו של אחד הנערים ממנת יתר, שבדיעבד גם מתברר שהיה מאוהב במורתו, מניע את העלילה, אם אכן אפשר להגדיר סיפור שליבו הוא ניסיון לתאר מערכת יחסים מופנמת, שבירה ומורכבת, כעלילה.
הסיפור מסופר חלקו בגוף שלישי, וחלקו בגוף ראשון שנע בין נקודות המבט של הגיבורים. אך בסופו של דבר, הדרמה היחידה בסיפור היא זו שבין נועה לתיאו, דרמה שסוערת מתחת לפני השטח, אבל מרוסנת ועצורה מעליו. דרמה שבין איש ואישה שחיים יחד אבל לחוד, או לחוד אבל ביחד. עוז יודע לספר סיפור, יודע לבנות דמויות, וגם בספר הזה זה קיים, אלא שכאן זה בא לידי ביטוי בעיקר בסיפורי המסגרת של הדמויות, ואילו ליבו של הסיפור כאילו מושהה. אין תפניות משמעותיות, אין התפתחות, מדורגת או פתאומית, ופרט להתחלפות דו-כיוונית (צפויה) של הדמויות מאקטיביות לפסיביות, התחושה היא של סיפור לא ממוצה וחסר אמירה קונקרטית. ואולי זאת בדיוק האמירה, אולי כשמוות הוא זה שמניע את החיים, אולי כשהאדם מגיע עם מטענים רגשיים סבוכים כל כך, אי אפשר לצפות לחיוניות יתירה. לפעמים באמת זה כל מה שיש.”