<mark>מונתה</mark> נולד בשבדיה ב-1857, התמחה בימיו ברפואה וכתב ספרים אחדים. גם בפסיכיאטריה נתן ידו, מה גם שבזמנו זה היה אפנתי וריפוי הנפש היה רצוי לא פחות מריפוי הגוף, לעיתים יותר. בקיצור, נוירולוג בעיקר.
מגילת סן מיקלה הוא אוסף ממוארים. יש שזה אולי ירתיע קוראים אחדים, אבל מדובר בפרקים ארוכים בהם מספר לנו <mark>מונתה</mark> מזיכרונותיו, הן מהחברה הגבוהה והן מפשוטי העם. שום זרם תודעה, שום שירים קטנים והזויים.
פשוטי העם נט

אל האי קאפרי מגיעים במעבורת שיוצאת מהעיירה האיטלקית סורנטו במחוז קמפניה. המקומיים ממליצים בחום להשכים קום, כלומר להשכים במונחים של תיירים, אל המעבורת "הטובה" שהיא הדרך הנוחה להגעה לאי. וכך קמנו בבוקר, יצאנו מהדירה הקטנה שבה התארחנו, הלכנו ברחובות ובין מעברים מרוצפים. בכיכר, לא רחוק מעץ שהולבש במיני קרושה צבעוניים, קנינו כרטיסים ועלינו למעבורת. "אנחנו" אלה אני, איילת אחותי הקרובה אלי בגיל, שירה, שה

לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה, כשהייתי סטודנטית, היו לנו, לי ולבן הזוג שלי, כמה חברים שלמדו רפואה. "בית האלוהים" היה הספר הכי מדובר בקליקה הסגורה שלהם. איכשהו לכל סיפור שהם סיפרו על המשמרות או המקרים שנתקלו בהם השתרבבו החוקים הכתובים והלא כתובים של בית האלוהים. עד היום בכל פעם שרופא מעביר מישהו שאני מכירה לרופא אחר או מחלקה אחרת אני מיד חושדת בצורך של אותו הרופא לשמור על סטטיסטיקת המיתות שלו.

מג

ערב יום הכיפורים קרב, אז להלן וידוי:
בטרם יצאתי למסע הקריאה של מגילת סן-מיקלה קראתי את כל הביקורות שנכתבו כאן אודותיו. הקוראים היו חצויים בין מי שהוקסמו במסעותיו וניגונו של הספר, והיו מי שלא שרדו מעל לשלושה עמודים וחוו את הספר מעיק, מייגע ובעיקר מיותר.
סיימתי את קריאת הספר היום (הוריי!) ואני יכולה להבין את הקולות השונים. באופן אישי נהניתי מהספר, הוא היווה עבורי מדריך טיולים ייחודי לא רק לארצות

היה ערב חמים, לפני ארבעה עשורים, איפהשהו בסוף הסבנטיז.
ישבתי עם א' ז"ל, אותו אהבתי והערצתי כמו שרק ילד יכול.
כל מה שהוא היה אומר, היה מקבל אצלי מקום של כבוד, בטח ובטח בנושאי כדורגל וספרים.
גם כך הייתי ילד שקורא במקביל כמה ספרים, אבל הספרים עליהם א' היה ממליץ, היו מגיעים מיד אל הארון ליד מיטתי.
אבל זה אחד שלא.
"מגילת סן מיקלה", אמר א' באותו הערב. "אחד הספרים הכי טובים שקראתי. זה ספר מופלא, אבל

****


לקרוא את "מגילת סן-מיקלה" זה כמו להקשיב לסבא בן תשעים שמתחיל לספר לך משהו על מה קרה פעם כשהוא היה בן עשרים בבודפשט, ואתה מתכונן לאיזו חפירה מהגיהנום אבל אחרי כמה דקות מסתבר לך שאתה יושב מרותק לסיפור עוצמתי, מהפנט ואם להתייחס לגיל המספר, אולי גם חד פעמי.
לקח לי המון זמן לקרוא את הספר הזה. שמונה חודשים אני קורא בו, מדי פעם מאבד סבלנות אך בכל פעם כזו מצליח לעזוב את הכאוס ההקטי, המהיר והשט

"מה שאתה שומר לעצמך - אתה מאבד, ומה שאתה נותן - שלך הוא לעולם ועד".
זה, מבחינתי, משפט המפתח שלאורו פעל הרופא <mark>אכסל מונתה</mark> לאורך כל הדרך - אם בעזרה לחולי הכולירה בנאפולי, ואם בעזרה לחולים, שפעמים רבות לא גבה מהם כסף עבור טיפולו בהם ועוד.
"אין בעולם סם מרפא חזק כתקווה".
נראה שאין צורך לפרט...
הסופר מונתה היה רופא שוודי, שנדד במספר ערים באירופה (פריז, רומא, נאפולי), עד שהשתקע בחווילת סן מיקלה, באנ

<mark>אכסל מונתה</mark>, הוא רופא שבדי שכותב את קורות חייו כרופא באירופה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. מונתה מתאר את ההתמודדות שלו כרופא ושל אחרים בתקופתו עם המגפות, רעידות האדמה ומלחמת העולם הראשונה. למעשה זוהי אוטוביוגרפיה שמתמקדת בשירת הלל לאדם הפשוט. את הספר הוא כותב בערוב ימיו כמין סיכום מושכל מלווה בחוכמת החיים שצבר. ספר מלא קסם. עיקר קסמו,מבחינתי, באהבה העצומה של האיש הזה לבעלי החיים מכל הסו

קראתי את הספר בתיכון ומאז הוא תופס אצלי מקום של כבוד בספרייה ובלב. חוויה מכוננת. אגב, היצלתי אותו מארגז של שכן שזרק ספרים לפח...
אני מקווה יום אחד להגיע לקאפרי ולראות את הוילה סן-מיקלה ואת הספינכס העתיק ש<mark>אכסל מונתה</mark> שלה ממעמקי הים.