היה ערב חמים, לפני ארבעה עשורים, איפהשהו בסוף הסבנטיז.
ישבתי עם א' ז"ל, אותו אהבתי והערצתי כמו שרק ילד יכול.
כל מה שהוא היה אומר, היה מקבל אצלי מקום של כבוד, בטח ובטח בנושאי כדורגל וספרים.
גם כך הייתי ילד שקורא במקביל כמה ספרים, אבל הספרים עליהם א' היה ממליץ, היו מגיעים מיד אל הארון ליד מיטתי.
אבל זה אחד שלא.
"מגילת סן מיקלה", אמר א' באותו הערב. "אחד הספרים הכי טובים שקראתי. זה ספר מופלא, אבל

לפני כמה עשרות שנים, לא הרבה, כשהייתי סטודנטית, היו לנו, לי ולבן הזוג שלי, כמה חברים שלמדו רפואה. "בית האלוהים" היה הספר הכי מדובר בקליקה הסגורה שלהם. איכשהו לכל סיפור שהם סיפרו על המשמרות או המקרים שנתקלו בהם השתרבבו החוקים הכתובים והלא כתובים של בית האלוהים. עד היום בכל פעם שרופא מעביר מישהו שאני מכירה לרופא אחר או מחלקה אחרת אני מיד חושדת בצורך של אותו הרופא לשמור על סטטיסטיקת המיתות שלו.

מג

****


לקרוא את "מגילת סן-מיקלה" זה כמו להקשיב לסבא בן תשעים שמתחיל לספר לך משהו על מה קרה פעם כשהוא היה בן עשרים בבודפשט, ואתה מתכונן לאיזו חפירה מהגיהנום אבל אחרי כמה דקות מסתבר לך שאתה יושב מרותק לסיפור עוצמתי, מהפנט ואם להתייחס לגיל המספר, אולי גם חד פעמי.
לקח לי המון זמן לקרוא את הספר הזה. שמונה חודשים אני קורא בו, מדי פעם מאבד סבלנות אך בכל פעם כזו מצליח לעזוב את הכאוס ההקטי, המהיר והשט

אל האי קאפרי מגיעים במעבורת שיוצאת מהעיירה האיטלקית סורנטו במחוז קמפניה. המקומיים ממליצים בחום להשכים קום, כלומר להשכים במונחים של תיירים, אל המעבורת "הטובה" שהיא הדרך הנוחה להגעה לאי. וכך קמנו בבוקר, יצאנו מהדירה הקטנה שבה התארחנו, הלכנו ברחובות ובין מעברים מרוצפים. בכיכר, לא רחוק מעץ שהולבש במיני קרושה צבעוניים, קנינו כרטיסים ועלינו למעבורת. "אנחנו" אלה אני, איילת אחותי הקרובה אלי בגיל, שירה, שה

ערב יום הכיפורים קרב, אז להלן וידוי:
בטרם יצאתי למסע הקריאה של מגילת סן-מיקלה קראתי את כל הביקורות שנכתבו כאן אודותיו. הקוראים היו חצויים בין מי שהוקסמו במסעותיו וניגונו של הספר, והיו מי שלא שרדו מעל לשלושה עמודים וחוו את הספר מעיק, מייגע ובעיקר מיותר.
סיימתי את קריאת הספר היום (הוריי!) ואני יכולה להבין את הקולות השונים. באופן אישי נהניתי מהספר, הוא היווה עבורי מדריך טיולים ייחודי לא רק לארצות

זהו זה, זה אחד מעשרת הספרים אותם הייתי לוקחת אתי לאי בודד עם קצת מוסיקה קלאסית ופרוגרסיב שממילא גם זה קלאטי.

ספר קסום שכתב רופא עצבים ושמתאר בין היתר את הרפואה של סוף המאה ה-19, כולל ריפוי בעלי חיים, להם היה מסור ואותם אהב.

בתוך כך הוא מתאר את מסעותיו מלפלנד דרך פריז ועד איטליה - האי קאפרי. על רקע נופים קסומים הוא מבקר את החברה על מעמדותיה וטיפוסיה וכמובן את בעלי החיים השונים שמלווים אותו וב

קיבלתי את הספר הזה ליום הולדת בגיל העשרה. זה כנראה היה הזמן הנכון והמדויק לקרוא על חיים של אחרים. מדובר בעידן שקדם לגוגל ולאינטרנט, ואת אירופה הכרתי מן האטלס ומן האנציקלופדיות וכמובן מסרטי הקולנוע. אבל הדרך שעשיתי עם הספר משוודיה לפריז, עד קאפרי דרך נאפולי,היתה עבורי מסע חיים. כך למדתי מהו קוליטיס, אותה מחלה מסתורית שפקדה תכופות את הגבירות בסלונים המהודרים בפריז, ולעומת זאת מהי מגיפה במובן הכי עמ

קראתי את חלקו בעיניין מצאתי פרקים שעינינו אותי, פרקים פחות מעניינים והיו פרקים שדילגתי. אין בכוונתי לחזור ולקרוא בו. לשמחתי לא רכשתי וישוב אחרי החג למדפי הספרייה העירונית. לטעמי ישנם טובים ממנו ומענינים הרבה יותר.זוהי בעיקר כאוטוביוגרפיה של רופא המתאר תקופה ארוכה יחסית. משלב חוויות ודעות בנושאים שונים הקשורים לבני אדם, לטבע, לבעלי חיים.
עם חלק מהדברים היה לי קל להסכים בנושאים אחרים חלקתי עליו.

לצערי אינני מעניקה ל"מגילת סן מיקלה" דירוג. אני מקווה להגיע אליו שוב מתישהו בחיים ולדרג אותו בצורה אחרת.
בשלב זה לא הייתי נותנת לספר מעבר לשלושה כוכבים, ואני יודעת כי אני בדעת מיעוט.

משהו בחוסר עלילה שלו הטריד אותי....ואינני יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק. האם הייתה זו הכתיבה הישנונית? הסיפורים הבלתי נפסקים על בעלי החיים? תחום הרפואה שלא דיבר אלי?
בכל אופן משהו בסיפור הזה ישן. ואולי חלק בי