ג'נוארי אנדרוז סופרת של רומנים רומנטיים רבי מכר. מולה גאס אוורט סופר שמתמחה בספרות יפה אבל קודרת. אם הגיבורים של ג'נוארי חיים באושר ועושר והסוף תמיד טוב אצל גאס כולם מתים. בקיצור שני הסופרים הללו הם שמן ומים. שני הפכים שדבר אחד מאחד ביניהם: שניהם סובלים ממחסום כתיבה. איך יוצאים מהסיטואציה הזו?

ג'נוארי חשבה שיהיו לה חיים מושלמים עם בן זוג מושלם, בן זוג שיודע לבשל בדירה מושלמת ומעוצבת בקווינס,

אני מבקשת לעצור רגע ולהמליץ על רומן קיץ של <mark>אמילי הנרי</mark>.
זו סקירה קצת אחרת מכמה בחינות.
ראשית, הכתיבה של הנרי שונה ומורכבת יותר ממה שאנחנו רגילים ברומנים הרומנטיים/ארוטיים הפופולריים כיום.
להנרי יש קו מחשבה מורכב, משפטים מורכבים ורעיונות מורכבים יותר מכל סופרת רומנים שקראתי לאחרונה.
לקח לי זמן להתרגל (צריך סבלנות וקשב) אבל ברגע שהתרגלתי נהנתי מהשנינות וההומור של הכתיבה שלה ומהתשוקה שמוגשת לקור

זה יהיה מביך מדי לתאר את התגובה שלי לסיום הספר.
אז אני לא אעשה את זה, כי נכון שזה קשה עבורי לשמור על כבוד עצמי, אבל לא הורג להשתדל.
מה שכן, שאלתי את עצמי למה אני מגיבה ככה, ולמה אני רוצה לבכות, ואני חושבת שאני בפעם הראשונה בחיי מזהה - זה כי אני עצובה שזה נגמר.
הפרידה מהסיפור הזה שוברת לי את הלב.
וזה לא כי הוא מדהים, זה כי יש לי חיבור מיוחד לכתיבה של <mark>אמילי הנרי</mark>, ואני פשוט משוחדת בכל מה שנוגע אל

מבחינתי הספר מתחלק לשניים.
קריאה ראשונה: החצי הראשון, עד עמוד 170 בערך- היה לי קשה להתחבר. לא התחברתי לדמויות, התרגום קצת צרם לי (היה מסורבל), והעלילה לא הצליחה לשאוב אותי פנימה לחלוטין.
קריאה שנייה: שבוע לאחר מכן, שאר הספר. זרם הרבה יותר, לא היו לי בעיות עם התרגום, הצלחתי להתחבר לדמויות (פחות או יותר. או ליתר דיוק פחות מאשר יותר) והייתי סקרנית לדעת למה ליבי גררה את אחותה לפרדייס פולז? (הספקתי

אני חושבת שקניתי את הספר הזה שלוש פעמים. אני לא בטוחה אם הזיתי את הפעם הראשונה או לא, אבל לפעמיים האחרות כבר יש תיעוד - דפים דיגיטלים עם החיוך שלי מוטבע עליהם, מאיר את האותיות, ודפים פיזיים מקומטים מאהבה.

לא ברור איך הגעתי למצב הזה. בפעם הראשונה (שאולי הייתה ואולי לא), נדמה לי שקניתי אותו בשביל אמא שלי דווקא. הוא נשאר בבית עד שהיא מסרה אותו, כך לפחות הזיכרון שלי טוען. אמא שלי חושבת שהוא מוכר ל

אני הראשונה שחובבת ספרים שיש בהם פן רומנטי, הספר הראשון שקראתי שיש בו פן רומנטי היה בגיל 18, וכן זה היה ג'ין אוסטן ''גאוה ודעה קדומה'', אני אומר שזה היה פחות הספר האהוב שלי של אוסטן, אבל הוא הראשון שנגעתי בנושא הקומדיות הרומנטיות.
לאחרונה היה מבצע על הספרים האלה בצומת הספרים, הייתה לי הזדמנות ולקחתי. את <mark>אמילי הנרי</mark> קראתי כבר שנה שעברה ''רומן קיץ'' ואהבתי אותו מאוד. הספר מגולל את סיפורה של נורה עור

ספר מאוד קליל ולא עמוק שמתעסק ב"מה זה החיים היפים". מין רומן רומנטי משפחתי. אני לא כל כך אהבתי כי החלקים שמדברים על העבר של הגיבורה נמרחים מאוד ורק לקראת הסוף מתחיל להיות מעניין. יש גם עומס של פרטים בדמויות פריפריאליות ועלילות צד שמסבכות את העלילה אבל לשווא. הספר מיועד בעיקר למי שמחפש/ת רומן רומנטיעם מבנה ביוגרפי ולא אכפת להם מהרבה קפיצות בזמן ומעומס משפחתי. האמת לא משהו

אני חושבת שהגעתי לעמוד 132 ואז החלטתי שאני ממש לא נהנית מהספר הזה ושקראתי מספיק.
לא תיכננתי לכתוב על זה ביקורת כי לא סיימתי אותו וחשבתי שיש מצב שאני אחזור אליו ואסיים אותו, אבל עברו כבר חודשיים ונראה לי שזה מספיק.

הספר הזה פשוט לא היה בשבילי, ונראה לי שידעתי את זה כי מההתחלה, מהעמוד הראשון, משהו שם פשוט לא התחבר לי.
אני זוכרת שאפילו ניסיתי לקנות את הספר הזה לפני שנתיים ולא היה אותו במלאי, ואז

כתוב על הספר שהוא רב מכר של הניו יורק טיימס.
האם זהו מדד למשהו? לדעתי זהו מדד לכך שהספר דומה מאוד לקומדיות רומנטיות אחרות, ואנשים כבר לא ממש קוראים לעומק כל ספר בנפרד, כי בנפרד הספר לדעתי לא מיוחד, לא מחדש וגם לא מציג תפיסת עולם כל כך בריאה...

הדבר שהכי בלט לי הוא, כמו שם הסרט משנת 2009 "he's just not that into you"

יש כאן עסקת כתיבה: את עוזרת לסופר מוערך לכתוב ספר, בכך שאת נשמעת אינטליגנט