סיום מדומה הוא מושג הלקוח מעולם המוסיקה, ותמיד אהבתי אותו. זהו אותו רגע שבו היצירה נשמעת כאילו היא עומדת להסתיים, המתח נרגע, האוזן כבר מצפה לאקורד הסוגר — ואז, ממש בשנייה האחרונה, מגיע אקורד אחר. לא הסיום שציפינו לו. התחושה מתעכבת, היצירה ממשיכה ואנו נשארים תלויים רגע באוויר.

כשנתקלתי בשם הרומן של <mark>נועה סוזנה מורג</mark>, סיום מדומה, היה לי ברור שלא מדובר רק במושג מוסיקלי אלא במפתח רגשי. מורג בוחרת בו ב

הימים ימי מודם 486 שעושה צרצורים נוראיים בכניסה לאינטרנט. אני הייתי בן 12, כלומר לפני 17 שנים בערך. אבא שלי ניסה לשכנע אותי להירשם למגמת מחשבים. "כולם יעבדו בזה בעתיד, אתה תראה" הוא אמר. אני עניתי שזה לא מושך אותי בכלל ושאני מעדיף להמשיך להתייחס למחשבים רק ככלי משחק או ככלי שימושי לכתיבת עבודות לבית הספר. הוא צדק כמובן, אתם רואים מה קורה סביבכם. גם אני צדקתי כמובן, זה לא בשבילי וטוב שלא הלכתי לשם.