“ביקורת על "עובדות מהדמיון" מאת אורנה ליברמן פורסם ב"אימגו".
עובדות מהדמיון / גליה אבן-חן, ספרא
גליה אבן-חן נולדה בשנת 1966 באשדוד וחיה בתל-אביב. אם לילדה. מידענית במקצועה, בעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה מהאוניברסיטה הפתוחה. פרסמה שירים וסיפורים בכתבי עת ובעיתונים, הוציאה שני קבצי שירה, "אשת העולם הקטן", טרקלין, 1992 ו"אישה מטורפת", ספרא, 2009. רבים משיריה הולחנו. בינואר השנה יצא לאור הרומן הראשון שלה, "עובדות מהדמיון". ביימה את הסרטון "למשתמט".
הרומן בעל הכותר האוקסימורוני המסקרן, "עובדות מהדמיון", הוא יומנה של הילה בֶּר המספר על תקופת היריונה הבלתי שגרתי, תשעה חלקים בספר מול תשעה ירחי לידה, והכתוב בגוף ראשון, ברובו. כבר מההקדמה הקורא לומד לדעת שהילה חוששת מאוד מההיריון ומהלידה. הצד התורשתי שלה לא אופטימלי ובלידת אחיה היו סיבוכים, חוסר חמצן. ובנוסף לכול, זה עתה איבדה את אימה, שבכתפיה הרחבות תמכה בכל המשפחה, מסרטן.
כבר שבוע אני שרויה בקסמה של הילה בֶּר, נהנית וצוחקת מההומור שלה, עוקבת בעניין אחרי פיתולי נפשה, ובחרדה ובמתח אחרי ההיריון המתקדם, חודש אחרי חודש. להילה יש סיבות מבוססות לחשוש לגורלו ולעשות מעשה שהסביבה שלה לא כל כך מסכימה אתו. הילה בת ה-34, שאיבדה כבר שלושה עוברים, החליטה להפסיק לקחת את התרופות השומרות על שפיותה במשך שלושת חודשי ההיריון הראשונים כדי לא להסתכן בעוד הפלה, למרות שעמית, בעלה, מצהיר שאף אחד לא יודע שזה מהתרופות. החששות של עמית מהפסקת נטילת התרופות נראים די מבוססים, גם הם. כבר מהאולטרה-סאונד הראשון קורים דברים מוזרים בעולמה של הילה שהולכים ומעמיקים בהמשך, פריצת גבולות, זמנים וזהויות, פלישת קולות ודמיונות. עידו שחר מהטלוויזיה בא פתאום להחליף את הבעל והאב לעתיד, עמית סגרון. לעידו שחר יש תכנית בערוץ שתיים אך להילה ברור גם שהוא למד גיניקולוגיה והיא מקווה שהוא יהיה לצדה בזמן הלידה. הילה מחליפה את עמית, "האמתי", בעידו, "המחליף".
נושא ההחלפות מופיע עוד לפני שהילה קוראת לעמית "עידו" בשעה שעמית, מרצה למתמטיקה, מחפש שאלה לבחינה שתתקיים בסוף הסמסטר. השאלה שהוא מוצא עוסקת במושג הקומבינטורי שנקרא אי-סדר מלא. קבוצה נבחרת של עשרה ילדים בגן נשארים עם האימא שלהם אבל האבות מתחלפים. כל ילד מקבל אבא שהוא לא האבא שלו. מה מספר האפשרויות, זאת השאלה שעל פתרונה יצטרכו לשקוד הסטודנטים של עמית (ולא רק הם...). רשימה של עשרה מתחלפים נמצאת גם בתחילת הרומן, בדף ההקדמה, וגיבורים אלה, שיחליפו את עמית ויתחלפו ביניהם, יעסיקו לא מעט את ההיריונית, למורת רוחה של הפסיכיאטרית ד"ר יפעת ששואלת אותה מה היא צריכה את הקרנבל הזה.
במסיבת פנויים ופנויות של "אקדמון" הילה פוגשת את חנה שהערימה על הבודק בפתח ונכנסה עם תעודת הסטודנט של אחותה. אימה המתה של הילה מבשרת לה שעוד מעט תגיע לבקר אותה בדמותה של ערגה, החברה הרווקה. מי לא ערג פעם להיות מישהו אחר או להחליף את הסובבים אותו בדמויות אחרות. עניין ההתחלפויות נוכח בחיים, בדמיון, בספרים, בסרטים ובאמנות בכלל ואפשר לצטט דוגמות, חיצוניות לרומן הזה, למכביר. אך כאן, אצל הילה, הוא לובש פנים מקוריות במיוחד, מסתעף ומתפצל באופן בלתי צפוי, מוטה בשלל גרסאות, נסקר ונלמד בדקדקנות על כל יתרונותיו (וחסרונותיו).
בהמשך העלילה נודעים לקורא עוד ועוד פרטים על עידו שחר, המחליף הראשון של הבעל עמית. הוא בדחן, בדרן, מנחה סדרת ריאליטי שבה הוא מחליף לעשרים וארבע שעות אב משפחה. הילה אפילו ניסתה, במסיבת פנויים ופנויות שהנחה, "לתפוס אותו". עידו שחר דומה קצת לדודו טופז בתקופת הזוהר שלו והילה בר דומה קצת לגליה אבן-חן שכמוה נולדה באשדוד וגרה בת"א וכמוה פרסמה שירים (כמה מהם אף מצוטטים בגוף הרומן), אך עידו הוא לא באמת דודו והילה היא לא באמת גליה.
לא פלא שהילה נמשכה לעידו שהיה בזמנו (לא מזמן כל כך, בעצם), רווק מבוקש, מושא תשוקה של נשים רבות. עידו הוא שחקן קומי והילה היא הומוריסטנית. יומן ההיריון שלה מזכיר מופע סטנד-אפ, שלפי הוויקיפדיה הוא מונולוג של קומיקאי המופיע על הבמה או דיאלוג שהוא מקיים עם הקהל, ובו הוא מציג מבט שונה ומבדר על סיטואציות שונות משגרת החיים היומית. אלא שבצד השגרה צמודת הקרקע, כביסות, נקיונות, רחצות, קניות, הכנת ארוחות, הרומן עוסק גם במצבים לא שגרתיים וכוחו הייחודי הוא בשילוב בין המציאותי להמצאתי, בין האמתי לבדיוני.
בשבילי נפשה טמונים אוצרות - כוח מדמה, השראה אמנותית, ייחודית, בכמה קולות וגוונים, שהוענקה רק לה ולה בלבד, להילה, והיא חוצבת אותם, את האוצרות, ממנה, מהנפש, דולה את תכניו של הרומן ומכוונת את התרמוסטט כדי לערוך אותם בסדר בנוי וקוהרנטי. כמו הילד אסי, בנו של בעלה עמית מנישואיו הראשונים, שבונה טירות וערים ומנהל אותן בשום שכל. "לא כל הבוגרים זוכים לחוויה הזאת", אומר אבא גדעון בתוך הדמיון של הבת הילה. הילה מסתדרת יופי עם ילדים.
זהו רומן משעשע, שנון, חד ונועז (פנטזמות מכל הדרגות "משוחזרות" באופן מתוחכם ביותר), המתרחש בצלו של האירוע שהתרחש בחייה של הילה כשהייתה בת 19, בעת שירותה הצבאי: התפרצות פתאומית של סכיזופרניה. טיפין טיפין במהלך הרומן מוסרת הילה עוד ועוד, פה ושם, פרוסות מידע על ההתקפה שהייתה עלולה להוריד אותה יותר ויותר נמוך לולא הילה לא הייתה הילה. הבחורה נאבקת, מתמודדת, הולכת לטיפול, מחליפה פסיכיאטרית כשצריך, מד"ר ליפשיץ לד"ר יפעת, לומדת, כנגד תחזית המומחה, עומדת בבחינות, משיגה תואר, כותבת, מפרסמת, מתאהבת, אוהבת, ועתה, כשהיא עוד מעט בת 35, היא רוצה להיות אימא, פשוט אימא. וכשהיא מפסיקה לקחת את התרופות, מגיעים בלבולי ההחלפות, נשמעים בראשה קולות, מתדיינים, מתפלמסים ומתנצחים, ועולם מקביל, בנוסח מדע בדיוני, קם לתחייה. האם תחזור הילה חמש עשרה שנה אחורה, לגיל 19, לאחר שהצליחה בכל כך הרבה מאמצים ודבקות לנצח את הדטרמיניזם, לשקם את עצמה מההריסות,לברוא את עצמה מחדש אחרי רעידת אדמה, תוהו ובוהו? שום דבר לא בטוח כי הילה שוקעת יותר ויותר בעולם הזוי משלה. שוקעת או ממריאה. או שניהם. הילה ממריאה ונוחתת. נעים להמריא וקשה לנחות. מהשהות בדמיון היא מפיקה עונג. הקושי הוא בהתרסקות ביציאה, כשהמציאות חוזרת אל תוך החיים.
המעבר מעמית למחליפיו השונים מתחולל אכן בלהטוטנות מסחררת, למשל:
"לעידו יש שלושה ילדים משלוש נשים שונות," אני מזכירה לאבא את הידוע.
"גם את התחתנת עם גרוש. אימא פחדה תמיד שאשתו תרצה אותו בחזרה."
אנחנו שומעים שריקה מאחורי הדלת וצלצול פעמון. "עמית הגיע הנה הנשוי שלי" אני ממהרת לפתוח את הדלת לשחר. (עמ' 44).
עמית סגרון נקרא לא רק שחר, אלא גם עמית שחר או פשוט עידו. מי שהוא חבר של עמית, הוא גם חבר של כל מחליפיו. זאת הילה שבוחרת את המחליפים, הילה שנשארת, היא, תמיד הילה. כל מחליף קשור אליה בדרך זו או אחרת ומסמל תקופה בחייה. ועוד יבוא עמית, האמתי, ויחליף את מחליפיו.
והינה בוקע מתוך ראשה של הילה קולה של אימה לאה שנפטרה בטרם זכתה לראות את הנכד ולעזור לה אתו, והן מדברות כמו חברות טובות שלא התראו כבר הרבה זמן. אבל די מהר הקול הזה יורה את דבריו בשטף צפוף על כל עניין ועניין, גובר על קולם של המחליפים ולא נותן להילה מנוחה:
האמת היא שהפטפטנות שקפצה על אימא כלל לא ברורה לי. האם כל המתים הופכים לפטפטנים לאחר מותם? ככל הידוע לי בחייה אמנם לא הייתה שתקנית אך עם זאת מעולם לא הפריזה בדיבורים. היא הייתה אישה מעשית, פרקטית מאוד, ולפיכך העשייה גברה אצלה על הדברת. אבא לעומתה נהג להרבות בדיבור, היה לו המון מה לומר בכל הקשור בפוליטיקה. כעת אחרי מותה זו מדברת וזה נדם. הוא שותק כאילו נגמרו לו המילים כאילו נגמר לו הכוח להגות אותן. (עמ' 69).
הילה מרגלת, מתצפתת, מנתחת לעומק בצלילות דעת ובפיקחון את אופיים של בני משפחה, חברים, מפורסמים ושל החברה הישראלית כולה. אך בעת ובעונה אחת דמיונה ממריא לשחקים והיא מתארת בדיוק רב ובפרטי פרטים את חייהם הסודיים, הכמו לקוחים מסרט הרפתקאות וריגול, שלה ושל הסובבים אותה. האח ערן מעמיד פנים שהוא רק מחסנאי, האם לאה איננה רק מורה והאב גדעון אינו רק נהג. ערן הוא פיזיקאי דגול, אמא לאה ואבא גדעון הם מקימיה של רשת סלטים מוקפצים בינלאומית, לאה מפליאה בעסקים וגדעון מנהל את התכתובת של פרופסור ישעיהו ליבוביץ. והילה בכלל נולדה על כוכב אחר, הכוכב של קלינטון, בתור אנדרוגינוס, ועוד מעט תיסע בחללית מחוממת, שבה תלד את התינוקת, עם קבוצת מחליפים ומחליפות כדי ליישב את הכוכב
, הנקרא על שמה, בעליית חלוצים ראשונה.H
האם הילה באה מכוכב אחר? הדיון בינה לבין המחליף ערן (אחיה של הילה גם הוא במחליפים) נותן מקום למחשבה:
"בספרות הבדיונית כשמתארים מפגש הוא תמיד אלים ומאיים, גורם זר בא לתקוף את כדור הארץ."
"מפגשים כאלה," אני אומרת, "יכולים גם להיות אמתיים וחביבים לשני הצדדים."
"נכון, מפגשים אלה תוארו לראשונה על ידי ספרות מדע בדיוני, הרבה לפני שמדענים ידעו משהו – עובדה מעניינת כשלעצמה."
"אנשים מפחדים, הזר והלא מוכר מאיימים עליהם."
"נכון, אבל שימי לב שהזר מפחיד אותנו לא רק בגלל שהוא שונה אלא מפני שהוא גם שונה וגם דומה. האמריקאים, בתקופת המלחמה הקרה, פחדו מהקומוניזם. טוענים דרך אגב שסיפורי מדע בדיוני שנכתבו אז, על חוצנים הזוממים להשמיד את כדור הארץ הושפעו מהאימה שהטיל הקומוניזם או לחלופין הקפיטליזם." (עמ' 134).
הילה גם מתרגזת לפעמים, ובאחד הקטעים היותר חזקים ברומן, היא אומרת:
פתאום אני מתמלאת בכעס על עצמי ועל עמית, שלקחנו רכבת עד חיפה ושילמנו אלף שמונה מאות שקלים כדי לבדוק אם העובר מושלם. מה זה כאן, שוק? ממשמשים את הסחורה לפני שקונים? אנחנו לא שווים כלום. צריך ללמוד מאבא ואימא שגידלו את מה שיש. העובר רוצה לחיות, העובר רוצה לשרוד. הוא יסתדר עם מה שיש בדיוק כפי שאני מסתדרת. (עמ' 117)
יש להדגיש, עם זאת, שוב ושוב שאנקות גבהים, צעקות ונאומים הם מצרכים נדירים מאוד בספר זה שבו בוחרת הגיבורה להתייחס בהומור ובטוב לב לכל המצבים, קשים ככל שיהיו. קורטוב הומור שחור, לא מעט הומור חריף ובוטה, הרבה הומור משועשע ומתוחכם והרבה אהבת חיים ואהבה בכלל ורצון להפיק את הטוב והמירב - המרכיבים והתיבול נכונים כמו בסלטים של עמית. תוספות של אירוניה עצמית דקה מעלות חיוכים לאורך כל הרומן, למשל:
ד"ר יפה לא יודע שיש לי כושר הבחנה מעולה, אני יכולה להבחין בין סיימון לחנן שדה, בין חנן שדה לעידו שחר, ובין שחר לעמית, למרות שלאחרים הם נראים כולם בדיוק אותו אחד. (עמ' 120).
הייתי רוצה לצטט עוד ועוד מדבריה של הילה אך עדיף שתקראו בעצמכם את הספר הייחודי, המהנה-מלמד-מטלטל הזה, מתחילתו עד סופו.
* גליה אבן-חן, "עובדות מהדמיון", ספרא, 2015.
** אורנה ליברמן היא מחברת הספר "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", סלע, 2011, הזמין גם במהדורה דיגיטלית ב"מנדלי מוכר ספרים" ו"עברית", וכותבת הבלוג "לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה”