“פאן של קנוט המסון הרגיש לי כמו חלום.

זהו איננו רומן הבנוי סביב עלילה במובנה הקלאסי, אלא סביב תנודה נפשית תזזיתית ומשתנה מעמוד לעמוד. המסון מתאר את הלך רוח, המוזיקה פנימית של בדידות ותשוקה. הוא מנסה ללכוד את הרגע שבו נפש האדם חדלה להיות יציבה ומתחילה להיסחף אחר דחפים, חרדות, גחמות ורגישויות שאין להן שפה מסודרת. משום כך הקריאה בפאן דומה לעיתים לשיטוט בתוך יער ערפילי שבו הטבע והאדם מתמזגים זה בזה עד שכמעט אי אפשר להבחין מי משקף את מי.

תומס גלן, גיבור הספר, חי לכאורה מחוץ לחברה, קרוב לטבע, לציד, לשקט הצפוני, אך ככל שהספר מתקדם מתברר כי הבדידות שלו איננה שלווה אלא פצע. כנראה הלום קרב בארון. הוא איננו אדם חופשי באמת אלא אדם שאינו מסוגל להשתייך. האהבה שלו לאדוארדה איננה אהבה יציבה או בוגרת אלא תנועה כאוטית בין משיכה להרס עצמי, בין כמיהה לקרבה לבין פחד עמוק מפני אובדן העצמי בתוך הקרבה. אצל המסון הרגש מתפרץ, נסוג, משתנה לפתע ללא הסבר אבל זה מוכר מחיינו. דווקא חוסר היציבות הזה מעניק לספר את כוחו הפסיכולוגי יוצא הדופן.

אצל המסון הכול אינטימי יותר, כמעט ביולוגי ומתמזג עם הטבע המרהיב. הוא מצמצם את המרחב הפילוסופי ומקרב את המבט אל רעד העצבים עצמו.

השפעתו של קנוט על סופרי המאה העשרים הייתה עצומה להבנתי. קפקא ירש ממנו את תחושת הזרות והניתוק מן העולם. תומאס מאן כנראה התחבר לרגישות הפסיכולוגית שלו וליכולת להפוך מצבים נפשיים לחומר ספרותי חי. כמו כן יש הידהודים של ספרים קודמים כמו יסורי ורתר הצעיר ואפילו רומיאו ויוליה.

החשיבות של המסון בעיני הוא תחילתו של עידן חדש בספרות: האדם במרכז. לפניו הספרות הגדולה עסקה לעיתים קרובות בחברה, היסטוריה, מעמדות ורעיונות רחבים. המסון העביר את מרכז הכובד אל התנודות הזעירות של ההכרה, אל המבוכה, אל הרגש החולף, אל הדברים שכמעט אי אפשר להסביר. לכן הוא הפך לדמות מפתח בדרך אל המאה העשרים עם פרוסט, ג׳ויס, וולף וזאת משום שהוא היה מן הראשונים שהבינו כי האדם איננו ישות יציבה בעלת זהות ברורה, אלא זרם משתנה של תחושות, זיכרונות ודחפים.

ובכל זאת, מה שנשאר אחרי הקריאה בפאן הוא תחושת עצב נדירה מאוד. זהו עצב של אדם המבקש להתמזג עם הטבע ועם האהבה אך נידון להישאר כלוא בתוך עצמו. הטבע אצל המסון מעין מראה של האדם בצורת היקום, יש ויפה הוא ויש ומפחיד ומטלטל הוא. היערות, הים, הירח והלילה הצפוני אינם מרפאים את נפש האדם אלא חושפים עד כמה היא בודדה. אולי משום כך פאן ממשיך להרגיש מודרני כל כך גם היום; הוא מבין שהתהום האמיתית איננה נמצאת בעיר הגדולה או בחברה המושחתת בלבד, אלא בלב התודעה עצמה.

ציון שלי 8/10
מומלץ לקריאה קלה יותר, קולחת, קצרה ועם המון טבע.”

“המקום הוא סירילונד שבנורווגיה. זה שזה לא אומר הרבה לא אומר בהכרח שזה בכלל מקום אמתי. בכל מקרה, הסגן גלן מתגורר שם בבקתה, לא ברור בכלל מאין יש לו כסף לפרנסתו, אבל הוא חי לו במזג האוויר הקר, צד למחייתו תרנגולי בר, דגים ומה שמסתובב ואכיל.
גלן הוא אדם מוזר מאוד. בסוף הסיפור המספר הוא אחר, בן גילו שגר אתו בהודו ומעיד שהוא אדם מצודד ביותר, נשים מתפתות תחת מבטו הנוקב ונופלות לרוב שדודות לרגליו.
נחזור לרגע למספר הראשון, הסגן, המעיד על מעשיו המשונים, אכזריים ותמוהים לעתים. למרות בדידותו הנעימה לו, מתרקם לו קשר עם בתו של העשיר המקומי, אדוארדה. הוא מתאווה לה והיא לו, מעשיהם הם הכל פרט לקשרי חיבה ונועם. מאחר והמספר הוא הסגן, לא ברור אם זה בגללו, לבטח בגלל מעשיו המשונים, או בגלל אישיותה המפונקת.
בסופה של נובלה זו, כאמור, המספר הוא אחר, המקום אחר, העדות אחרת והכל מואר באור קצת שונה, למרות שגם מעשיו של המספר החדש לא חפים ממוזרות ואכזריות.
ספר משונה ביותר, אבל מושך ורהוט.”

“תיאורי טבע הנותנים הרגשה שאתה חלק מהנוף ההוא בו הצייד מתמזג עם סביבתו. בזמן הקריאה התחשק לי לצאת מהחדר ולמצוא איזו פינת מסתור ביער נורווגי אפלולי או לכל הפחות בחורשה לא עמוסה מידיי של קק"ל. הסצנה האהובה עליי, בה פרצתי בצחוק גדול וחשבתי על כל העניין כפרודיה היא כשהגיבור, בפרץ חוסר-שליטה מתקרב אל יריבו הפוטנציאלי שעלול לגזול את אהובתו ויורק לו אל תוך האוזן באופן מפתיע. זה מסוג המרד החייתי שיש בו בגיבור ההמסוני האניגמתי, במקום אחר הוא משליך את נעלה של אותה אחת אל תוך המים בלי שום הסבר, פשוט מתוך התקוממות.”