• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
רפול : סיפור של חייל

רפול : סיפור של חייל

מאת רפאל איתן

הביקורת של רן

תמונה של רן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
רפול : סיפור של חייל

רפול : סיפור של חייל

מאת רפאל איתן

הביקורת של רן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של רן
הוצאה לאור:מעריב - הד ארצי
שנת הוצאה:1985
קטגוריה:ביוגראפיות
הקודמת
פרל
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שעות•1 דקות קריאה

ספר שמחבר עם המורשת שלנו .
חשוב - במיוחד בהווה

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של רן

רן

חבר משנה
2 ביקורות
ז'אנרים מועדפים:
קהילות היהודים•ביוגראפיות
תמונה של רן
רן
חבר באתר משנה
ביקורות2
דירוג ממוצע4.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
קהילות היהודים1ביוגראפיות1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של רן

פולנים ונהנים - צריכה ופנאי בחייהם של יהודים בפולין

פולנים ונהנים - צריכה ופנאי בחייהם של יהודים בפולין

אמה זהר

ספר נהדר .
מלא הומור . מרחיב אופקים

לפני 3 שעות•
★★★★★
•רן

ביקורות נוספות על "רפול : סיפור של חייל"

רפול : סיפור של חייל

רפול : סיפור של חייל

רפאל איתן

את הסקירה הזאת אני אתחיל בציטוט מתוך הספר:
"בנסיבות כאלה אין מקום לרגשות אישיים. כל אחד מתכנס בעצמו. הטייסים שקטים, בטוחים ביכולתם. אף על פי כן, שלא כמנהגי, התרתי לעצמי מידה גדושה של התנהגות רגשנית - להפתעת הכל. כחודש לפני היציאה להשמדת הכור נפל בני יורם בתאונת אימונים, באותו שדה תעופה שממנו יצאו הטייסים לבגדאד. לבוא לשדה הזה, לפגוש את חבריו של יורם, לראות את המטוסים, להיזכר ביורם ולשמוע עליו - לא יכולתי לשמור על הקליפה הקשה. ביקשתי שיקחו אותי לחדר שלו. עמדתי שם דקה או שתיים. שאלו אם אני רוצה כמה חפצים שלו. שוחחתי עם מפקד הטייסת שלו. חזרנו למוצב הפיקוד. המטוסים המריאו. שתקנו. משם טלפנתי לראש הממשלה: "הכור נהרס. כולם חוזרים בשלום". הוא בירך אותי בהתרגשות גדולה."

אני חושבת שהציטוט הזה מהווה סיכום די נאה של הטמפרטורה הרגשית ורוח הדברים באוטוביוגרפיה (החלקית) הזאת של רפאל איתן, הלא הוא רפול, לשעבר הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הספר פותח בילדותו במושב תל עדשים, ולמעשה ממש בנסיבות הולדתו - רפול מספר שנולד משום שהוריו היו כה עניים ולא היה להם הכסף הדרוש לביצוע הפלה בזמן היריון לא רצוי. אני חושבת שזו תחושה מאוד לא נעימה לגדול בה, הידיעה שהיית לא רצוי, אבל נראה שלרפול עצמו זה לא מאוד מפריע. הספר עוקב אחרי הקריירה הצבאית של רפול מתחילתה, ומסתיים בשנת 1985 בדיון ארוך על מלחמת לבנון הראשונה, שאז עוד נקרא מלחמת של"ג, ובה רפול כיהן כרמטכ"ל. את הספר הוא לא כתב בעצמו, כל מי שהכיר את דמותו כפי שהצטיירה בתקשורת גם מאוחר יותר בתקופה בה עסק בפוליטיקה והגיע לכנסת, יודע שרפול לא היה איש של מילים - לא כתובות ולא דבורות. הוא כותב את הספר בעזרת דב גולדשטיין, ששמר על הטון הרפולי ככל שניתן, כך שהתוצאה היא מעין ריאיון עיתונאי ארוך, אמנם בהשמטת השאלות, אבל די אפשר להרגיש שהן היו שם ושלא היה קל לחצוב שלוש מאות עמודים מהסלע השתקן והאיתן.

הספר הוא ענייני ומקצועי כמעט לחלוטין, חוץ מהבלחה או שתיים של "רגשנות יתרה" כפי שציטטתי בפתיח של הביקורת. אין כמעט תיאורים של חיי המשפחה, שום מילה על רעייתו והתמודדותה עם מות שני בנים, אחד מהתקף אסטמה בילדותו, והשני בתאונת אימונים בצבא. יש פרק ארוך על היחסים המורכבים, שלא לומר שנאה אישית, בין רפול למשה דיין, וקצת על מורכבות היחסים עם אישים בכירים אחרים כמו אריאל שרון ושמעון פרס. חלק אחרון ונכבד הוא תיאור מלחמת לבנון ובעיקר אירועי סברה ושתילה. לאורך כל הספר רפול מביא תפיסה שיטתית של מקצוענות, של חיילות, של נהגים שראויים ולא ראויים לדעתו בצבאף לדוגמה הכומתה על הראש, הניקיון בבסיסים ועוד ועוד.

זה ספר שנמצא אצלנו בבית, לאחר שנזרק מספרייה ציבורית כלשהי. קראתי אותו בעבר, ועכשיו חזרתי וקראתי בו בגלל שהייתה כאן סקירה באתר, וגם כחלק מפרוייקט "נצחיה קוראת ציונות" (בגירסה המורחבת, כולל לאחר הקמת המדינה) וגם חלק מפרוייקט "שספרים לא ישכבו בבית סתם". והוא מעניין.

לפני 6 חודשים•נצחיה
רפול : סיפור של חייל

רפול : סיפור של חייל

רפאל איתן

ספר טוב. ספר פשוט וגדול, על אדם גדול ופשוט.

בשפת יוםיום רגילה מספר רפול (רפאל איתן) את סיפור חייו של יהודי, מאמין אמיתי בזכותו של עם ישראל על ארצו ולמדינתו, לוחם וחולם.
דרך תחנות חייו מילדותו, לארועים (המקריים כמעט) שהביאו לגיוסו לפלמ"ח, להשארותו בו, ולשרות צבאי ארוך של 37 שנים עד לסיום תפקידו בראש ההיררכיה - כרמטכ"ל צה"ל.
מרגש, נוגע, ומלווה לכל אורכו בציונות ובחיבור שלנו לארץ.

סיימתי את הספר בשקיקה והשאלה המתרוצצת בראש היא: איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אבי
רפול : סיפור של חייל

רפול : סיפור של חייל

רפאל איתן

לק"י

"אני לא אצא מכאן חי עד שנהדוף את הסורים מהגולן"

מי שבאמת רוצה להכיר את רפול, חובה עליו לקרוא את הספר הזה. התקשורת תמיד ניסתה להדביק לו תדמית של מושבניק מרובע ולא חכם במיוחד, אך גם מי שלא האמין לתקשורת עדיין לא הכיר את רפול כפי שניתן להכיר דרך דפי הספר.
רפול מספר על חייו החל מילדותו במושב על העוני והדלות, על נעוריו בפלמ"ח ומאוחר יותר בצה"ל - דרך מלחמות ישראל אשר בהן נלחם בחירוף נפש ועד ללשכת הרמטכ"ל. הספר רווי בציונות טהורה, בחזון ארץ ישראל השלמה, סיפורי מלחמה ואהבת המולדת ועם ישראל. חבל לי שאדם טוב כמוהו נאלץ לבצע את הפעולה המחרידה של הרס הישובים בסיני(במסגרת הסכם שלום שלא שווה את הנייר עליו הוא כתוב) אם כי הוא לפחות מביע על כך צער
בספר ניתן גם ללמוד על צניעותו של רפול, יושרו ורוח המפקד הגדולה שלו, אשר ראוי לכל חייל ומפקד לראות בה מודל לחיקוי.
אני קורא לכולם לקרוא את הספר הזה, בתקווה להנציח את זכרו של האיש הגדול הזה - רפאל איתן.
יהי זכרו ברוך.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בניהו
רפול : סיפור של חייל

רפול : סיפור של חייל

רפאל איתן

ספר מעולה- לא ידעתי הרבה על רפאל איתן ז"ל. הוא ניראה לי אדם קשוח, שיש לו אף סתום,שקשה לו להביע רגשות. היית שמוע -שכשהיה רמטכ"ל-הכריח חילים לשים כומת על הראש-כול הזמן-איזה סיוט-ניראים כמו ביצה... ככה היה רפול-אין עגול פינות.
רפול היה בעצם מגדולי לוחמי צהל מקראת הספר- האיש מגיל 16 או 15- התגיס לפלמ"ח-יחדות הקומנדו של צהל- שירת תחת פוזה-חיים פוזנסקי-נער בלונדי-שלדברי רפול היה בעל אומץ ותושיה שלא ראה כמותם. עוד בנערותו היה במצבים של כמעט מוות(כשערבי יורה על היחידה שלו עשרים כדורים ומחטיא) -השתתף בקרבות קשים -נבי סמואל
בהן נהרגו הרבה מאוד חילים בהם פוזה. בנוסף רפול החליט שהוא רוצה להיות טייס-אדם שלא סיים כיתה ח- החליט כקצין בצנחנים שהוא חייב לטוס-ובזכות עקשנותו בסוף הסכמו -אשכרה רמבו אמיתי. דדו -דוד אלעזר- שרת יחד עם רפול עוד כשהיו נערים-דדו קודם למרות שהיה עולה חדש-והגיע עד לדרגת רמטכ"ל- לצערו פרצה אז מלחמת יום כיפור- ודיין וגולדה הפילו את האשמה למחדלים עליו- וזה שבר את דדו שנאלץ לפרוש.תוך כדי מספר רפול על לוחם אגדי אחר-מרסל טוביאס- שיש לו סיפור חיים מדהים-
ועל התערבויות אלוהיות שהיו בזמן קרבות- איך כשהרגיש שהמצב אבוד שהוא חייב עזרה- מגיע מלאך שומר- למשל במלחמת יום כיפור הוא התחנן -התפלל שיגיעו טאנקים לעזור לו-מצבו היה אבוד- ולפתע שמע בקשרקצין שריון-יוסי בן חנן- שהיה בפאקינג הימלאיה! ושמע שפרצה מלחמה-ועשה הכול לחזור לארץ והנה הוא-בדיוק ברגע שרפול וצהל זקוקעם לו(איזו הקרבה היית לאנשים אז)
רפול פעל כצנחן,תחת שרון ז "ל שהיה מפקד הצנחנים.- ,תרומתו של שרון אז לטפוח רוח הלחימה ולפיתוח שטות הקרב היית גדולה.הוא היה להוט אחרי פעילות מבצעית(56)לאחר כול פעולה חבלנית היה מזדרז אל הרמטכ"ל,משה דיין,להפציר בו, שיאשר לנו לבצע פעולת תגמול.להיטותו וכוח השפעתו גרמו,שביצענו פעולות בתכיפות. כל פעולה נשאה אופי שונה.הריבו והגוון היו לרוחינו. -זה היה משולש תקופה ארוכה- קצינים מעולים כמו רפול, ששים אלי קרב, מפקד עם ביצים כמו אריאל שרון ז"ל-ורמטכ"ל-משה דיין-לוחם פלמח לשעבר- שהסכים ללכת עם הבקשות לבן גוריון -שלרוב אישר-בשונה מהאפסעם שיש היום לדעתי.

עמוד 12-רפול והאשפה
את עבודות המשק לא אהבנו-אני היית בעל יחוס,מושבניק מתל עדשים,בקי בסוסים.רתמו את ליקלקה,סוסה זקנה לעגלה רעועה.לא היה ברור אם הסוסה תתפגר קודם שהעגלה תתפרק או להיפך.אבל בינתים שימשנו שלושתינו-העגלה הסוסה ואני כמפני אשפת הקבוץ..חצי יום הובלתי אשפה,בחצי השני עבדתי קשה להפטר מהריח,שדבק בכול סנטמטר מרובע בגוף. היו לי אחר כך חוויות רבות בחיי. לא כולן נעמות. חוויה מסריחה כזאת שוב לא היית לי....(קורע מצחוק)
הפלמח- עמוד 11
פלוגה ז של מטה הפלמ"ח(פלוגות המחץ-הפלמח היווה את הסירות הראשונות- חילים ישראלים ששרתו תחת לוחם קומדו אנגלי-בשם וינגיט-שלמד אותם לתקוף יחדות אוייב הצוותים קטנים בלילות-העביר את הידע שלו ליגאל שדה, שהיה ממקימי הפלמח,חיליו יגאל אלון,משה דיין ועוד היו מהבולטים במלחמת העצמאות לדעתי)
עסקנו בסיורים,לפלוגה זו השתיכה המחלקה הערבית של הפלמח וגם תפקידים מיוחדים של מודיעין. המחלקה שלנו החלה להתארגן ב1946 בגבעת השלושה ועברה אחר כך למשמרות. הפלמ"ח היה רעיון גדול:להתפרנס מיגע כפים ולהתאמן כחיילים.האמונים היו קשים ונתבצעו לא אחת בתנאים חמורים,אין לי ספק
שאילו טרטרו ביום בצה"ל את הארונים, כפי שטרטרו אותנו בפלמ"ח היית קמה זעקה גדולה בציבור.בתרגיל אחד התפצלה המחלקה לשנים,אנחנו הינו צריכים להעביר פתק ממקום למקום ואנשי הקבוצה השניה היו צריכים למנוע זאת מאתנו. בחור מהצוות שלנו נתפש,והתעקש לא לגלות את מקום המחבוא של הפתק,פערו את פיו ומלאו אותו הכמות גדולה של חול,לדבר כבר לא היה יכול. גם לא לנשום, סמוך לאובדן ההכרה סימן בתנואות ידים נואשות היכן הפתק-והציל את חייו(מטורפים)
היחס אל האנשים היה קשוח ותובעני.כול צורה של התפנקות נחשבה כחולשה בלתי נסלחת .כן כשלון הוערך ככפיות טובה וכבטוי של העדר גבריות.קבלנו את הדברין בהתלהבות גדולה .כל כך רצינו להיות ראוים לתואר פלמחניק. עבדנו הרבה.התאמננו הרבה,ישננו מעט. מה שלא נתנו-לא תבענו, השתדלנו להשיג בכוחות עצמינו. זו היית תקופה מחשלת.
באחת החופשות יצאנו לפעולה מבצעית ראשונה.נשארנו שלוש בנות ושבעה בנים -נשים היו אז לוחמות.
הערבי השני מתאושש מהר מההפתעה,דורך אחד משני הרובים שבידו ,יורה לעברינו במהרות. עד היום אני יכול להעיצר ולזכור בדיקנות: ערבי מגודל מכוון רובה,
יורה בנו ממרחק של מטר או מטר וחצי ,ואינו פוגע. הוא מכלה את עשרת הכדורים ברובה אחד ובורח.
בפלמח למדנו להכיר את ארץ ישראל במסעות רגלים ,רק מקום שאתה דורך בו ומדשדש בו ברגליך מצטרף לסך הכול הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל.
ללכת ברגל-פירושו היה,ששם כלי רכב אינו מלווה אותך . אתה נושא את הציוד ,את מזונך הכול על הגב.
יצאנו למסע והחם בשיאו. המים אזלו. אנשים החלו להתעלף. המפקד,"פוזה" ועמו עוד שלושה ארבע מאנשי מחלקתינו רצים לעין גדי להחיש מים מן המעינות.
מגיעים כול עוד נפשינו בנו אל המעיין,מבקשים להסתער על המים ולהתמלא בהם-שלושה בדווים מזוינים ברובים גאמנים,מתישבים מולינו יש משהו מאיים בחזותם.פוזה מתחיל לשוחח עם הבדואים,הערבית שגורה בפיו ויש לו כשרון נפלא להפיל מחצות ולקרב אליו בני אדם רחוקים.פוזה מספר להם בדיחות.הנה הם מחייכים,הנה הם צוחקים בכול פה.
הלכו הבדואים והבאו נאדות גדולים ומלאו אותם במים והטענו על גב החמורים שלהם והוליכו אותם אל הפלמחניקים המעולפים והמשתאים .
הבדואים חזרו אתנו לאין גדי וכמעט התגיסו לפלמ"ח. ישבנו אתם סביב המדורה והם רוו נחת מהשירים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•גילי דומאני
רפול : סיפור של חייל

רפול : סיפור של חייל

רפאל איתן

הספר "רפול: סיפורו של חייל" (הוצאת ספרית מעריב, 1985) מאת רא"ל במיל' רפאל (רפול) איתן, מבכיר המפקדים והלוחמים בדברי ימי צה"ל, אשר כתב יחד עם דב גולשטיין, הינו אוטוביוגרפיה מרתקת. כתובה בלשונו של רפול, בדייקנות, בקמצנות, ללא רהב ושחץ תוך הישענות על המודל שקבע משה דיין ז"ל: "אל תסביר ואל תתנצל". מדובר בספר מרתק הנכתב מזווית הראייה של העוסק במלאכה, הלוחם והמפקד בשטח כמו גם המפקד הבכיר של האוגדה, הפיקוד והצבא כולו. היכן שהיו פני המלחמה החזקה שם היה רפול. בין שמדובר בפלמ"ח, בצנחנים או בבלימת השריון הסורי ברמת הגולן. בספר מתאר איתן את ילדותו במושב תל עדשים ואת שירותו הצבאי שהחל בהכשרת הפלמ"ח בקיבוץ משמרות. "האימונים היו קשים ונתבצעו לא אחת בתנאים חמורים. לא כדי לכרסם בדימויו של הפלמ"ח או לפגוע באגדות, המהלכות מאז ועד עתה, על היחס המופלא לאנשים, אלא רק כדי להיות נאמן למציאות – אין לי ספק, שאילו טרטרו היום בצה"ל את הטירונים, כפי שטרטרו אותנו בפלמ"ח, היתה זעקה גדולה מתפשטת בציבור" (עמוד 12).

בהמשך מתאר רפול את הקרבות במלחמת העצמאות, עת לחם כמפקד מחלקה בגדוד הרביעי (הפורצים) שבחטיבת הראל של הפלמ"ח. בפרק זה למד הקורא כמה קשים היו הקרבות על ירושלים ובמיוחד הקרב על מנזר סן-סימון. ניתן לראות כבר למן הרקע שתיאר איתן מהי כברת הדרך שעבר הכוח המגן העברי מן ההם לימינו אלה, ולרפול חלק משמעותי בשיפור הניכר. "לקראת שביעי של פסח החלו לדבר איתנו על כיבוש קטמון. תצפית על השטח, מודל של היעד, תרגילים מוקדמים – כל אלה הם שלבים יותר מאוחרים בהתפתחותו של צה"ל. ב- 1948 לא היה להם זכר" (עמוד 38). במהלך הקרב נפצע רפול, אולם הוא סירב לוותר.

"ביקשתי לנסות ולחזור לקרב. לקחו אותי לחדר, שחלונותיו פונים מזרחה, אל החורשה של המנזר. הייתי מטושטש. החדר היה עמוס תשמישי קדושה. בחור שלנו, אחריה חייקין, שנהרג, שכב שם עטוף בסדין. הציבו שולחן במרכז החדר. עליו הניחו כיסא. העלו אותי למעלה, לכיסא. נתנו לי רובה. יכולתי לכוון מבעד לחלון. הבחנתי בערבים שמטפסים על חומת האבן, בגבול המזרחי של המנזר. יריתי. פגעתי. החולשה כמעט השתלטה עלי. התרכזתי. התגברתי. יריתי ושוב פגעתי" (עמוד 40). בקרב זה השתקפה אמירתו של יצחק שדה, שבמהלך הקרב חזר עליה בני מהרשק, "זכרו, כשיורד גשם - נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף." קרב זה שמהווה מופת לדבקות במטרה בכל תנאי, לרוח לחימה ולחתירה למגע ולניצחון נותר טבוע ברפול האיש כל חייו. לימים כשרפול מונה לרמטכ"ל, נאם נאום במשכן נשיאי ישראל: "לא הרחק מכאן, לפני 30 שנה נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה לקבל את כהונת הרמטכ"ל."

לאחר המלחמה שב רפול לתל עדשים אולם "באביב 1952 עברתי בהצלחה קורס צניחה. זה היה קורס קשה, עם הרבה מאמץ גופני וכל מיני טרטורים. היום העיתונות היתה קופצת לשמים. אז הבינו הכל באופן שונה" (עמוד 52), ומונה למפקד פלוגה בגדוד הצנחנים 890, עליו פיקד אריק שרון. רפול היה מעמודי התווך של תקופת פעולות התגמול ולאחד הבולטים שבמפקדי הצנחנים לדורותיהם. "אריק שרון היה מפקד הצנחנים. תרומתו אז לטיפוח רוח הלחימה ולפיתוח שיטות הקרב היתה גדולה. הוא היה להוט אחרי פעילות מבצעית. לאחר כל פעילות חבלנית היה מזדרז אל הרמטכ"ל, משה דיין, להפציר בו, שיאשר לנו לבצע פעולת-תגמול. להיטותו וכוח ההשפעה שלו גרמו, שביצענו פעולות בתכיפות" (עמוד 56).

במיוחד בולטת בפרק זה פעולת כונתילה, 1955. "ירדנו מהרכב במרחק של 14 ק"מ מכונתילה. השעה היתה עשר בלילה. התחלנו במסע מאומץ לעבר היעד – פלוגתו של מאיר הר-ציון ופלוגתי. פלוגה שלישית הציבה חסימות על ציר הפטרולים המצרי. היה ליל ירח. בנקודת ההערכות מאיר ואני שינינו את כיוון ההתקפה. גילינו אוהלי בדואים וחששנו, שנתגלה בטרם עת. ביצענו איגוף ימני, במקום איגוף שמאלי כמתוכנן, ותקפנו מכיוון מערב למזרח. השתלטנו במהירות על שני המבנים המרכזיים של משטרת כונתילה, שניצבו על תל-כונתילה הגבוה. ההפתעה היתה שלמה והמהירות לא הותירה לכוח המצרי זמן להתארגנות. באותו יום הגיע למשטרה כוח מצרי שנועד להחליף את הכוח הקודם. לא ידענו על כך. תפשנו את שני הכוחות במבנים. על פעולה זו קיבלתי את צל"ש הרמטכ"ל, שהוסב אחר-כך ל"אות העוז". היינו חולייה קטנה. שני לוחמים ואני. הסתערנו על עמדה של מכונת-ירייה כבדה וחיסלנו אותה. בידינו היו "עוזים". יצאנו לפני אור ראשון, נושאים על גבנו בחור הרוג מן הפלוגה השנייה, פצועים אחדים, שלל רב ושיירה של שבויים מצריים. בהליכה מהירה הגענו לכלי-הרכב. מבחינה פיסית היתה זו אחת הפעולות הקשות שנתנסיתי מעודי. היתה זו דוגמה חשובה ליכולת לפעול מהר, בתנאים קשים ויוצאי-דופן ולבצע את הפעולה בשלמות. בשבילנו זו היתה המחשה לרוח ששררה אז בצנחנים: מבצעים הכול, תמיד, בכל תנאי וללא סייג, בדבקות במטרה" (עמודים 55-56).

בהמשך פיקד רפול על גדוד 890, בין היתר בצניחה במתלה במלחמת סיני. לאחר המלחמה השתלם בארה"ב בקורס של חיל הנחתים האמריקני. "גיליתי דמיון רב בין ה"מארינס" והצנחנים שלנו - באורח ההתנהגות והחשיבה, בנכונות הבלתי-מסויגת לשאת בכל נֵטל, בדבקות במטרה ובתחושה, שאין גבול ליכולתו של הלוחם" (עמוד 75). איתן ממשיך ומתאר בספרו את ימי ההכנות למלחמת ששת הימים, במהלכם פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה, וכיצד הוביל את החטיבה בקרבות לכיבוש רצועת עזה, וכיצד הקים את חטיבת הבקעה. במלחמת ההתשה שימש רפול כקצין צנחנים וחי"ר ראשי האמון על המבצעים המיוחדים. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים היה איתן מפקד האוגדה המשוריינת 36 ברמת הגולן. "תוצאתה של מלחמה זו לא תקבע את גבולותיה של הארץ ולא את שיטחה, אלא אם תתקיים או לא. נשבעתי: לא אעבור חי את הירדן מערבה, עד שיסולק אחרון הסורים מן הגולן" (עמוד 131).

קרבות הבלימה וההבקעה שניהל ברמה כנגד שיטפון השריון הסורי היו מרשימים לא פחות מן התמרון המורכב שהוביל אריק שרון בחזית הדרום לצליחת התעלה. "אנשים בסביבתי מתאפקים, אבל במצב הנואש מתחילים להפציר בי: "רפול, מוכרחים לזוז לאחור. אין ברירה". לא לסגת, רק לזוז לאחור. ובפי אין תשובה נחרצת. אינני יכול לומר להם, שאינם צודקים, אינני יכול לספר להם שיש לקרב הזה סיכוי, אני אומר: "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו"" (עמוד 134).

בצורה הטובה ביותר ניסח זאת חברו מן הצנחנים, תא"ל צורי שגיא באומרו כי "רפול בחיים לא היה נהיה רמטכ"ל אלמלא מלחמת יום הכיפורים. במלחמה הזאת הוא מצא את עצמו במצב שהתאים לתכונות שלו, של עקשנות, של החזקת מעמד. הוא יצא ביום כיפור די גיבור ובצדק. התברר שכל הברלבים, כולם בעצם, כל אלה שישבו לו על הזנב כל השנים, ולא צריך לבטל את הנימוקים שלהם נגדו; הם שגו והוא תפקד יוצא מהכלל. הנה הגיע רגע המבחן – הם טעו, הם הטעו, והוא הלך לחלץ אותם מהטעות שלהם. הוא נקלע לסיטואציה שהוא היה בנוי לה. הוא היה צריך לבלום עם הכוחות שיש לו וזה מה שהוא עשה. הוא התיישב על התחת, לא התגלח, ועצר את הסורים. כל הברלבים היו צריכים להתנצל" (מתוך הכתבה "ידעת שרפוּל יעמוד מאחוריך עד הסוף" מאת אמנון לורד, מקור ראשון, 26.11.2004). אחד הפרקים המאלפים בספר הוא תיאור שירותו כראש המטה הכללי של צה"ל. רפול שירת כרמטכ"ל בין השנים 1978-1983, והיתה זו כהונת הרמטכ"ל הארוכה ביותר. במהלך כהונתו ביצע צה"ל עשרות פשיטות ומבצעים מיוחדים, כמו גם הקמת מפעל חברתי מרשים הידוע בשם "נערי רפול". צה"ל תחת פיקודו של רפול היה מאומן, חדור תחושת יכולת ורוח לחימה.

הפרק המעניין ביותר בחלק זה נוגע ל"מבצע אופרה", הוא מבצע הפצצת הכור הגרעיני העיראקי: "אחרי התלבטויות לא-ממושכות הגעתי למסקנה, כי יש להשמיד את הכור רק בתקיפה אווירית." (עמוד 188) רפול מתאר את הלבטים המבצעיים ואת ההכנות וכיצד: "לאחר שיחה נוספת עם מפקד חיל-האוויר, באתי אל ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, ואמרתי לו: "טסתי. ראיתי. התרשמתי. התכנית מצוינת. אין לחכות עוד. הזמן פועל לרעתנו. אם נשתהה יכולים העיראקים, מטעמים שונים ולאו-דווקא מפני שתיוודע להם תכניתנו, לשנות את ההערכות או להוסיף סוללות. אנחנו לא נדע על השינויים והסכנה להיכשל תהיה גדולה. תן הוראה לבצע". ראש הממשלה ביקש שאשכנע את סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, לתמוך בפעולה. הלכתי לביתו. הסברתי לו את נושא הזמן וסכנת הקרינה. הוא שוכנע ותמך. הממשלה התכנסה והחליטה" (עמוד 188). מרגש במיוחד הינו הקטע בו לאחר המראת המטוסים בחר רפול לבקר בחדר בו גר בנו, יורם ז"ל, אשר שירת בבסיס כטייס קרב ונהרג בתאונת טיס. רפול, כדרכו, חסכן במילים ותיאור הנעשה בבור הפיקוד בעת המבצע מסתכם במשפט: "חזרנו למוצב הפיקוד. המטוסים המריאו. שתקנו. משם טלפנתי לראש הממשלה: "הכור נהרס. כולם חוזרים בשלום". הוא בירך אותי בהתרגשות גדולה" (עמוד 188). לדידי, צדק רפול בקביעתו כי "לאחר מעשה גלגלו הלשונות הרעות, כי ההחלטה להשמיד את הכור הושפעה מקרבתן של הבחירות ב-1981. כאשר מדובר בקיומה של ישראל – טענה אווילית ומרושעת כזאת אינה ראויה לתשובה" (עמוד 189).

אמנם, הפרק על מלחמת לבנון מעניין אף הוא, וכהרגלו של רפול הוא אינו אפולוגטי, אולם עיון במקורות ארכיונים שמתפרסמים כיום, לאחר שעבר די זמן, מגלה כי התוכנית אשר בה רצה רפול למלחמת של"ג אינה דומה לזו עליה פיקד בפועל. זו לא כללה כינון משטר ידידותי לישראל ויתכן שאף היתה מוגבלת בגודל השטח עליו ישתלט צה"ל. כדי למיין את המועמדים נערך משחק מלחמה, "אוויר פסגות". רפול, שסיכם אותו, אמר ש"המטרה העיקרית של צה"ל בלבנון היא השגת חופש לפעול נגד המחבלים. המטרה המשנית - להפחית את הלחץ מעל לנוצרים בלי ללחום עבורם. אם אין כוונה להילחם בסורים, קבע רב אלוף איתן, "אין לחשוב על הוצאתם מלבנון" (מתוך הכתבה "מי שינה את ההוראה מחקר בצה"ל: שרון תרם לכישלונות מלחמת לבנון" מאת אמיר אורן, הארץ, 16.09.2012). אולם כדרכו, וכפי שנדרש רמטכ"ל במדינה דמוקרטית, ציית רפול לדרג המדיני, ביצע כמיטב יכולתו, ולא בחר בדרך המקובלת של ה"אכלו לי שתו לי" ושל בריחה מאחריות.

הקריאה בספר נעימה ומהנה. איתן וגולדשטיין משלבים בו גם אירועים בעלי גוון הומוריסטי, ולא פחות מסיפורי הקרבות מעניינת גם התרשמותו של רפול מן המדינאים, המנהיגים והמפקדים אותם פגש במהלך חייו החל בדוד בן גוריון, מנחם בגין, חיים בר-לב, דדו ואריק שרון. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פרל
רפול : סיפור של חייל

רפול : סיפור של חייל

רפאל איתן

במלחמת יום הכיפורים הצליחו המצרים להפתיע את צה"ל ולפגוע בו קשות כי "התכוננו למשימה זו בלבד והקריבו למענה כל מה שישראלי ומדינות דמוקראטיות אחרות אינן רוצות ואינן יכולות להקריב" (עמ׳ 177). כך כתב הרמטכ"ל והשר לשעבר, רא"ל (מיל׳) רפאל איתן (רפול), שאותן כלל בספרו האוטוביוגרפי "רפול: סיפורו של חייל" (הוצאת ספרית מעריב, 1985).

בספר, שכתב בסיוע העיתונאי דב גולדשטיין, כלל רפול אבחנה נוספת לפיה, "אנחנו לא קראנו נכון את המפה המצרית. שקענו בקהות־חושים. נפלנו קורבן ליוהרה בלתי־נסלחת. שעבדנו את עצמנו לאשליה מסוכנת ונהפכנו לקורבנותיה" (עמ׳ 177). רק להחליף את התקפת הפתע המצרית בזו שביצעה החמאס, ואת 1973 ב־2023 וכל האבחנות בתוקף.

רפול, מהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו, הוציא מתחת ידו ספר מרתק שנכתב מזווית הראייה של העוסק במלאכה, הלוחם והמפקד בשדה הקרב, והמפקד הבכיר שמעצב מדיניות ואסטרטגיה בשיח עם הדרג המדיני ומממש אותן.

מעולם, סיפר בספר, "לא כתבתי יומנים במלחמות. יכולתי להעריץ חיילים וקצינים, שלאחר יום מלחמה קשה, ספוגי עשן ואבק, כאשר השמורות צונחות והגוף זועק זעקת־עייפות – היו מסוגלים להתפנות לדקות ספורות, לגייס כל קורטוב של עירנות ולכתוב כמה שורות על אירועיו של אותו יום. לא היה לי צורך בזה. המלחמה תובעת את כולך, בלי פשרות – כלוחם, כמ"כ, כמ"פ, כמג"ד, כמח"ט, כמפקד אוגדה, כאלוף כרמטכ"ל. מה שאספר כאן מבוסס על הזיכרון ועל עיון בכתובים שונים, כדי לרענן את הזיכרון (עמ׳ 228).

כצפוי, גרסתו לאירועים חפה מביקורת עצמית, וכוללת לא פעם סגירת חשבונות מיותרת (ולכו תדעו מי צדק). אך יש לציין שבניגוד לאחרים הוא לא חיכה עם הספר עד שכולם ימותו אלא רב אתם בזמן אמת. בכל מקרה, והספר המחיש זאת, בין שמדובר בפלמ"ח, בצנחנים או בבלימת השריון הסורי ברמת הגולן, רפול תמיד הלך אל מול פני המלחמה החזקה

את ראשית שירותו עשה רפול בפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות. השירות בפלמ"ח, כתב, היה מפרך. "היחס אל האנשים היה קשוח ותובעני. כל צורה של התפנקות נחשבה כחולשה בלתי־נסלחת. כל כישלון הוערך ככפיות־טובה וכביטוי של העדר גבריות. קיבלנו את הדברים לא רק ברוח טובה וסלחנית, אלא אף בהתלהבות גדולה. כל־כך רצינו להיות ראויים לתואר פלמ"חניק. עבדנו הרבה. התאמנו הרבה. ישנו מעט. מה שלא נתנו לנו – לא תבענו, השתדלנו להשיג בכוחות עצמנו. זו היתה תקופה מחשלת" (עמ׳ 13). בהשמך עבר קורס מפקדי כיתות ופיקד על כיתה ומחלקה.

בקרב סן סימון כבר פיקד על מחלקה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח. "המחלקה שלנו נערכה להגנה לאורך קיר אבנים, מחוץ למנזר, מעברו הדרומי של בית מעבר לסמטה צרה. השחר מצא אותנו ערוכים מאחורי קיר האבן – נתונים בלחץ כבד של התקפות נגד ערביות" (עמ׳ 38).

במהלך הקרב נפצע, אך התעקש שיתנו לו לשוב ללחימה. ניתן לו רובה והוא כיון דרך חלון במנזר. "הבחנתי בערבים שמטפסים על חומת האבן , בגבול המזרחי של המנזר. יריתי. פגעתי. החולשה כמעט השתלטה עלי. התרכזתי. התגברתי. יריתי ושוב פגעתי" (עמ׳ 40).

שם למד את הכלל שניסח תחילה יצחק שדה, ובקרב חזר עליו בני מרשק, לפיו כשיורד הגשם, נרטב גם האויב. מנצח זה שמחזיק מעמד יותר זמן. היה זה קרב שעיצב את כל משתתפיו ועשה אותו, אולי, לנחוש שבמפקדי צה"ל לדורותיו.

כקצין מילואים עבר ב־1952, קורס צניחה. "זה היה קורס קשה, עם הרבה מאמץ גופני וכל מיני טרטורים. היום העיתונות היתה קופצת לשמים. אז הבינו הכל באופן שונה" (עמ׳ 52). בסיום הקורס מונה למפקד פלוגה בגדוד הצנחנים 890, עליו פיקד אריק שרון. פעולות התגמול, קבע, "פיתחו תורות ואמצעי לחימה. האמצעים השתכללו מאז. התורות והלקחים היו היסודות לתורת הלחימה של הצבא" (עמ׳ 56).

יחסיו עם שרון, כתב, "ידעו עליות וירידות, על־פי נסיבות משתנות. כמג"ד צנחנים הוא היה הדוחף לעשות דברים, לבצע. היתה בו מידה בלתי־נדלית של חיונית, שלא ידעה ליאות. היתה לו יכולת של תכנון טאקטי ברמה גבוהה מאוד ותפישה טאקטית, שמאז ועד היום הטביעה את חותמה, כקו מוביל, בחשיבה המבצעית של מפקדים רבים מאוד ולא פסחה גם עלי. אולם – וזהו סייג ראשי בהערכתי לאריק, כל השנים – הוא היה דמות של מפעיל" (עמ׳ 322).

בפעולת כונתילה ב־1955 כתב, נעו הצנחנים "במסע מאומץ לעבר היעד – פלוגתו של מאיר הר־ציון ופלוגתי. פלוגה שלישית הציבה חסימות על ציר הפטרולים המצרי. היה ליל ירח. בנקודת ההערכות מאיר ואני שינינו את כיוון ההתקפה. גילינו אוהלי בדואים וחששנו, שנתגלה בטרם עת" (עמ׳ 55).

לדבריו, "ביצענו איגוף ימני, במקום איגוף שמאלי כמתוכנן, ותקפנו מכיוון מערב למזרח. השתלטנו במהירות על שני המבנים המרכזיים של משטרת כונתילה, שניצבו על תל־כונתילה הגבוה. ההפתעה היתה שלמה והמהירות לא הותירה לכוח המצרי זמן להתארגנות" (עמ׳ 55), סיפר. במהלך הפעולה, הוביל "חולייה קטנה. שני לוחמים ואני. הסתערנו על עמדה של מכונת־ירייה כבדה וחיסלנו אותה" (עמ׳ 56). על גבורתו בפעולה עוטר בעיטור העוז.

"מבחינה פיסית היתה זו אחת הפעולות הקשות שנתנסיתי מעודי. היתה זו דוגמה חשובה ליכולת לפעול מהר, בתנאים קשים ויוצאי־דופן ולבצע את הפעולה בשלמות. בשבילנו זו היתה המחשה לרוח ששררה אז בצנחנים: מבצעים הכול, תמיד, בכל תנאי וללא סייג, בדבקות במטרה" (עמ׳ 56).

רפול האמין חינך וטיפח את ערך הדוגמה האישית ואת עיקרון הפיקוד מלפנים. "הערך החשוב ביותר בטיפוח המנהיגות בצבא הוא תחושת השותפות בין המפקדים והחיילים. בצה"ל אין המפקדים שולחים את חייליהם להילחם. הם מובילים אותם למלחמה. הם הולכים בראשם" (עמ׳ 317), כתב.

במבצע קדש פיקד על גדוד 890 שצנח סמוך למעבר המיתלה בסיני. "באיזור הצניחה נהיה לבדנו ואין יודע כמה זמן" (עמ׳ 64), אמר לאנשיו. היתה זו פעולה בעומק ובנתק. "הפעם אנחנו צונחים רחוק. אין לדעת מתי נוכל לקבל השלמה בציוד ובתחמושת. היתה איזו נטייה טבעית לארוז הרבה, להיות מצוידים כראוי, לזמן ממושך ככל האפשר" (עמ׳ 64). הגדוד של רפול עמד בכל משימותיו, למן הצניחה, עבור בקרב לחילוץ כוח הצנחנים שהסתבך במיתלה, וכלה בתנועה לעבר שארם א־שייח'.

במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה, ונחשב לאגדה מהלכת. רבים מפקודיו אז נשבעים עד היום כי היה למפקד שהשפיע עליהם יותר מכל. בין אלו ניתן למנות את מתן וילנאי, דורון רובין, יורם יאיר (ייה) ואחרים.

החטיבה לחמה בהבקעה לרפיח, כחלק מאוגדת אלוף ישראל טל. במהך הלחימה "החפ"ק – הזחל"ם שלי ועוד שניים לידו, נקלע למצב לא נוח. נלחמנו ברציפות בכל סוגי המערכים המצריים – עמדות בונקרים וארטילריה וחיילים רגליים, רצים, עומדים, שוכבים ויושבים. התחמושת הולכת ואוזלת והמלחמה עודנה בעיצומה. גדוד הנח"ל בלחימה סבוכה מאוד. אינני יכול להורות לו להפריש כוח לחפ"ק. הוריתי לגדוד השני, השמאלי, להפנות אלי פלוגה. היא הצטרפה אלינו. המשכנו בלחימה. פנינו מדרום למזרח ולאחר לחימה פנים־אל־פנים, שבה השתתפו המח"ט, הקצינים, הסמלים והחיילים, והגענו לצומת־רפיח. נלחמנו בקרב זה על נפשנו. יריתי ללא הפוגה בתת־מקלע" (עמ׳ 92). חמש פעמים נפצע רפול במהלך שירותו, בין היתר גם פציעה קשה במלחמת ששת הימים.

לאחר מלחמה כיהן כמח"ט הבקעה בראשית מלחמת ההתשה ב"ארץ המרדפים" וכמח"ט 80, חטיבת צנחנים במילואים. לאחר מכן מונה לקצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר) בדרגת תא"ל. מלחמת ההתשה החלה ורפול פיקד על מרבית הפשיטות מעבר לגבול שאירעו במהלכה. כך למשל, ציין כי את הפשיטה על הבסיס המצרי באי שדואן תכנן "בדקדקנות מרובה, כפי שחייבו התנאים המיוחדים בשטח: זהו אי לא גדול, במחצית הדרך בין ראס מוחמד ודרקדקה, החוסם את מבואות מפרץ־סואץ בצפון. תלילותו היא כשל הר. השטחים שבהם יכולנו לפעול, מעטים מאוד, מוגנים על־ידי המצרים" (עמ׳ 111).

הפתרון שהגה היה מיסוך העמדות המצריות הישן ותקיפתן בידי מטוסי קרב של חיל האוויר "תוך כדי נחיתת ההליקופטרים במשטח. הלוחמים ירדו ופתחו בלחימה במורד ההר, מנקודת הנחיתה לעבר המגדלור, בקצה האי. הפעולה בוצעה בדייקנות ובהצלחה" (עמ׳ 112).

ביוני 1970, אור ריבוי החדירות המצריות לגדה המזרחית של התעלה, שבשליטת צה"ל, תבעו הוא ושרון, אז אלוף פיקוד הדרום, "מבר־לב רשות לערוך פשיטה מעבר לתעלה" (עמ׳ 195). הרמטכ"ל, חיים בר־לב, התנגד אך אישר להם לערער בפני שר הביטחון דיין שאישר את מבצע "ויקטוריה". היתה זו "הפשיטה הגדולה של גדוד "שקד", מפיקוד הדרום, לצד המערבי של התעלה" (עמ׳ 122).

רפול ציין כי היתה זו פעולה רחבת־היקף: "פשיטת לילה, כולה רגלית. הכוח חצה את התעלה מצפון לקנטרה ותקף עמדות וכוחות מצריים בקטע נרחב לאורך התעלה. באיזור התעלה התחילה בריחה המונית של המצרים. רישומה של הפעולה היה ניכר: לאחריה חדלו הפשיטות והמארבים המצריים בצד הישראלי, המזרחי, של התעלה – ושוב לא נתחדשו" (עמ׳ 122).

זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים עבר רפול לשריון (אף שהתעקש לחבוש את כומתתו האדומה גם שם) ומונה למפקד אוגדת המילואים 36 בפיקוד הצפון. כמפקד האוגדה לקחו כוחותיו בקרבות הבלימה הקשים מול הסורים.

"בנפח החמיר המצב והיא עמדה ליפול בידי הסורים בכל שנייה. רק לחימת גבורה, ששפת אנוש דלה לתאר, של חטיבתו של אורי אור, ושל אורי בעצמו, יחד עם חלק מהטנקים של גדוד 82 בחטיבה 7, שהופנה דרומה להשתתף בבלימתה סורים, הצילה את הגזרה הזאת. לקראת חשכה הלך ודעך הלחץ הסורי והלחימה נעשתה יציבה. נמשכו חילופי אש בין הטנקים, אבל אנחנו שלטנו במצב" (עמ׳ 131).

כפקד האוגדה, כתב לימים הפרשן הצבאי של "הארץ", זאב שיף, הקפיד יותר ממקביליו לשמור על חיי חייליו ולהפעילם בשום שכל. "עוד בלילה רשמה פלוגת טנקים מחטיבה 7, בפיקודו של המ"פ מאיר זמיר, פרק גבורה, שנוהגים לרשום אותו בסיכומי המלחמות: לא יאומן. ממש לא יאומן! הקציתי פלוגה זו לסייע לאגף השמאלי של דן לנר. בפיקודו של זמיר, מ"פ מזהיר וגיבור אמיתי, בלמה הפלוגה האחת במשך כל שעות הלילה את חטיבת הטנקיים הסוריים 43 והשמידה אותה, בלא שהיא עצמה איבדה אפילו טנק אחד" (עמ׳ 132). היה זה קרב מכריע בחשיבותו.

הלחימה היתה קשה, כתב. "במקרים מסוימים היה קרב השריון דומה ל... קפא"פ מימי ההגנה (קרבות פנים אל פנים במקלות) כאשר תותחי הטנקים ממש מתחככים זה בזה" (עמ׳ 133). כשביקשו הכוחות אישור לסגת אמר להם : "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו" (עמ׳ 134). היה זה מבחן לנחישות, לעקשנות, ורפול היה עקשן גדול במיוחד. כוחות האוגדה בפיקודו החזיקו מעמד והסורים נשברו.

רפול תיאר בספר כיצד פנה אליו מייסד סיירת מטכ"ל (שאותה כינה בספר משיקולי צנזורה "יחידה מובחרת"), תא"ל אברהם ארנן, וביקש ממנו להימנע מלהטיל לקרב את פלגת היחידה שצורפה לאוגדתו, שכן לאור הזמן והמשאבים שהושקעו בהכשרתם הייעודית הם יקרים מכדי להטילם לקרב במלחמה. רפול גירש אותו מעליו. "הוא נתפס לחולשת־דעת" (עמ׳ 136), כתב. בהמשך הדברים נודעו "למפקדה של היחידה המובחרת – יוני (נתניהו, שנהרג בפעולת אנטבה). הוא היה סעור־נפש. בא אלי להתנצל על דברי השטות של הקצין הבכיר והביע נכונות להילחם ללא־סייג יחד אתנו ולהשתתף בהבקעה" (עמ׳ 136), וכך היה.

בספרו על מלחמת יום הכיפורים שיבח הנשיא לשעבר, אלוף (מיל׳) חיים הרצוג, את רפול כמי שיותר מכל מפקד אוגדה אחר במלחמה יזם התקפות ופשיטות בלילה. דוגמה לכך היא הקרב לכיבוש המוצב הסורי המבוצר בתל־שאמס.

"ביום חמישי בלילה נכנס כוח טנקים, בפיקודו של יוסי בן חנן, למתחם הסורי, בתל־שאמס. הכוח הסורי, שנערך להגן על הכביש לדמשק, פתח באש נ.ט כבדה ממורדות תל־שאמס. היחידה המובחרת עסקה כל הלילה בלילות הטנקים וצוותיהן. יוסי עצמו נפצע קשה בקרב. במוצאי שבת כבשה חטיבת הצנחנים את תל־שאמס. המח"ט חלק על התפישה הטאקטית שלי ועמד על תכניתו שלו לכבוש את תל־שאמס. לא ויתרתי. כפיתי עליו את רצוני. לאחר הכיבוש – איגוף עמוק ותקיפה מדרום מערב ודרומה – התברר, כי שם היו הסורים פחות מוכנים מאשר בכל כיוון אחר. התעקשותי השתלמה בסופו של דבר" (עמ׳ 139). משם הפגיז צה"ל באש תותחים את פרברי דמשק. גם רפול היה ביורים.

מהמלחמה למד את הצורך "בהגנה המרחבית שנחרבה ונדחקה לפינה" (עמ׳ 147). תובנה נוספת שלו, אין להתפלא עליה שכן מדובר בקצח"ר לשעבר, כי לצד כוחות השריון כי "אין תחליף לחיל הרגלים גם בעידן המודרני, למרות השכלול והרב גוניות של אמצעי לחימה אלקטרוניים" (עמ׳ 147).

כללים אלו הוכחו נכונים גם במלחמת "חרבות ברזל". ראשית, בכל האמור בצורך במערכי הגנה מרחבית יעילים. שנית, למרות שצה"ל מצויד במיטב מערכות הנשק המדויק ושיש לו יכולות אש מרשימות, הרי שבלחימה בסמטאות רצועת עזה, ובינות הבתים בכפרים בלבנון התברר שאין תחליף לצוותי קרב מתמרנים של חי"ר, שריון והנדסה שצדו את האויב במנהרות, בעמדות ובמבנים בהם התבצרו פעילי חמאס וחזבאללה.

לאחר המלחמה קודם איתן לאלוף, והרמטכ"ל לשעבר, חיים בר־לב, החמיא לו: "רפולצ'יק. זה יפה להשתחרר מצה"ל כאלוף!" אבל האיש שנאמר עליו בכל תפקיד שהוא עושה אותו מצוין ואין לקדמו (ולחלופין שבכל תפקיד שמילא היה תמיד המ"כ הכי טוב ביחידה) קודם לאלוף פיקוד הצפון. לאחר מכן שימש כראש אג"ם וכסגנו של הרמטכ"ל דאז, מוטה גור. שר הביטחון דאז, עזר וייצמן (שאותו העריך מאוד), החליט למנותו ב־1978 לרמטכ"ל.

כרמטכ"ל יזם שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים ופשיטות, ובהן מבצעים כמו "מנורה" ו"איש דמים". לתפיסתו, "אנו פוגעים במחבלים ומכים בהם בכל הזדמנות – כאשר בידינו ידיעות בדוקות על מקום הימצאם או תנועותיהם. ברציפות וללא ליאות הכינו בהם ביבשה, בים ובאוויר. הייתי חסיד של השיטה הזאת – ללא פשרה" (עמ׳ 192).

כך למשל, תיאר בחסכנות פשיטה דרמטית של הקומנדו הימי, מבצע "מתח גבוה" באפריל 1980 בלבנון, בעקבות מודיעין כוונת מחבלים לחדור מן הים לישראל. "תקפנו את המבנה, השמדנו את סירות הגומי והרגנו 12 מחבלים" (עמ׳ 193). לגישתו, לא היה צריך לחכות לפיגוע ולבצע פעולת תגמול, "צריך היה למנוע את הפעולה" (עמ׳ 193).

רפול יזם תכנית לגיוס טיפוח נוער בסיכון ("נערי רפול"). לכאורה, ניתן לתהות מה בין הצבא לעיסוק בכך. אך רפול היה נחרץ. "נכון. אילן עסקו בזה הגורמים האזרחיים, שזהו תפקידם, צה"ל לא היה נאלץ לעסוק בכך. אבל הגורמים האזרחיים לא עסקו בכך וצה"ל הוא ההזדמנות האחרונה של הבחורים האלה. אסור להחמיץ אותה" (עמ׳ 168), כתב. התכנית, שהתגלתה כהצלחה גדולה וכמיזם חברתי חשוב, קיימת עד ימינו אלה. במקביל, סגר את הלהקות הצבאיות משום שטען שתרומתן קטנה מעלותן (מה שלימים הוליד מערכון נפלא של "היהודים באים").

אחד החלקים המרתקים בספר נגע ל"מבצע אופרה", הוא מבצע תקיפת הכור הגרעיני העיראקי. "אחרי התלבטויות לא־ממושכות הגעתי למסקנה, כי יש להשמיד את הכור רק בתקיפה אווירית" (עמ׳ 188). רפול, כדרכו, חסכן במילים ואת הנעשה בבור הפיקוד במהלך המבצע סיכם במשפט: "חזרנו למוצב הפיקוד. המטוסים המריאו. שתקנו. משם טלפנתי לראש הממשלה: "הכור נהרס. כולם חוזרים בשלום". הוא בירך אותי בהתרגשות גדולה" (עמ׳ 188).

עם זאת, תיאורו את ביקורו, לאחר המראת המטוסים לתקיפה, בחדר בו גר בנו, יורם, ששירת בבסיס כטייס קרב ונהרג בתאונת טיסה (גם בנו הבכור, יוחנן, נפטר ממחלה בעודו ילד), נוגע ללב.

חלק ניכר מהספר (כשליש) תפס מקומה של מלחמת לבנון הראשונה, שם ביקש ללמד על עצמו סנגוריה. "המלחמה בלבנון, מבחינתה של ישראל, היתה בלתי־נמנעת" (עמ׳ 207). רפול כפר בספר בטענה שהממשלה הולכה שולל. "מעולם לא הוגדר טווח, שמעבר לו יכולים המחבלים לחיות, להתארגן ולפעול, מוגנים מפגיעתו של צה"ל. שטות גמורה היתה זו אילו נקבע טווח מעין זה" (עמ׳ 265).

את מהלכי המלחמה תיאר בלאקוניות. כך למשל, כתב כי "בציר החוף הכוח שנחת מהים תפס את כל היעדים שלו והתקדם עוד קצת צפונה. הוא מנהל קרב אש עם מחבלים. הכוח של גולני הגיע לזהרני והוא יורד מרמת נבטייה בשני צירים. השטח הגבוה מעל לנבטייה בידי צה"ל, לרבות הבופור" (עמ׳ 238).

כאילו זה דבר של מה בכך שכוח גולני, בפיקוד הסמח"ט גבי אשכנזי, ובראשו הסיירת, כבש יעד מבוצר בראש הר גבוה. או שחטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד ייה, נחתה מן הים בשפך נהר הוואלי והתקדמה בציר ההררי לעבר ביירות. ואולי זה באמת היה סטנדרטי בצה"ל של פעם, אבל מאז זרמו הרבה מים בנהר, עד למלחמה הנוכחית, שבה במובנים מסוימים חזר צה"ל לעצמו בכל האמור בהפעלת כוח קרקעי.

יש לא מעט דמיון בין המלחמה ההיא לבין מלחמת "חרבות ברזל". בספרו תיאר רפול, מזווית מפקד הצבא, את מורכבות השיח הבין מדרגי בין המטכ"ל לממשלה, הקושי שבעיצוב ומימוש אסטרטגיה, הלחימה בלב אוכלוסייה אזרחית וכנגד ארגון טרור בעל מאפיינים צבאיים והאתגר לסיים אאת המלחמה בתנאים משופרים לישראל. כל אלו נוגעים באתגריה של ישראל במלחמה הנוכחית.

בניגוד לתדמית שטיפח כאיכר וכחייל פשוט, איתן היה איש משכיל, רחב אופקים בכל האמור בהיסטוריה ובתיאוריה הצבאית, קורא וכותב. מספרו עולה דמותו של מפקד קרבי מעולה (אבל גם כזה שזכר, נטר והתחשבן), שלצד תובנותיו על פיקוד, טקטיקה ואסטרטגיה לא ויתר גם על חוש ההומור. "אין לנו מדינה אחרת ואם לא נאהב אותה בכל מאודנו – תישמט מידנו היכולת להחזיק בה" (עמ׳ 7), קבע בפתח הספר. המלחמה הנוכחית הוכיחה שצדק.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פרל
רפול : סיפור של חייל

רפול : סיפור של חייל

רפאל איתן

במלחמת יום הכיפורים הצליחו המצרים להפתיע את צה"ל ולפגוע בו קשות כי "התכוננו למשימה זו בלבד והקריבו למענה כל מה שישראלי ומדינות דמוקראטיות אחרות אינן רוצות ואינן יכולות להקריב" (עמ׳ 177). כך כתב הרמטכ"ל והשר לשעבר, רא"ל (מיל׳) רפאל איתן (רפול), שאותן כלל בספרו האוטוביוגרפי "רפול: סיפורו של חייל" (הוצאת ספרית מעריב, 1985).

בספר, שכתב בסיוע העיתונאי דב גולדשטיין, כלל רפול אבחנה נוספת לפיה, "אנחנו לא קראנו נכון את המפה המצרית. שקענו בקהות־חושים. נפלנו קורבן ליוהרה בלתי־נסלחת. שעבדנו את עצמנו לאשליה מסוכנת ונהפכנו לקורבנותיה" (עמ׳ 177). רק להחליף את התקפת הפתע המצרית בזו שביצעה החמאס, ואת 1973 ב־2023 וכל האבחנות בתוקף.

רפול, מהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו, הוציא מתחת ידו ספר מרתק שנכתב מזווית הראייה של העוסק במלאכה, הלוחם והמפקד בשדה הקרב, והמפקד הבכיר שמעצב מדיניות ואסטרטגיה בשיח עם הדרג המדיני ומממש אותן.

מעולם, סיפר בספר, "לא כתבתי יומנים במלחמות. יכולתי להעריץ חיילים וקצינים, שלאחר יום מלחמה קשה, ספוגי עשן ואבק, כאשר השמורות צונחות והגוף זועק זעקת־עייפות – היו מסוגלים להתפנות לדקות ספורות, לגייס כל קורטוב של עירנות ולכתוב כמה שורות על אירועיו של אותו יום. לא היה לי צורך בזה. המלחמה תובעת את כולך, בלי פשרות – כלוחם, כמ"כ, כמ"פ, כמג"ד, כמח"ט, כמפקד אוגדה, כאלוף כרמטכ"ל. מה שאספר כאן מבוסס על הזיכרון ועל עיון בכתובים שונים, כדי לרענן את הזיכרון (עמ׳ 228).

כצפוי, גרסתו לאירועים חפה מביקורת עצמית, וכוללת לא פעם סגירת חשבונות מיותרת (ולכו תדעו מי צדק). אך יש לציין שבניגוד לאחרים הוא לא חיכה עם הספר עד שכולם ימותו אלא רב אתם בזמן אמת. בכל מקרה, והספר המחיש זאת, בין שמדובר בפלמ"ח, בצנחנים או בבלימת השריון הסורי ברמת הגולן, רפול תמיד הלך אל מול פני המלחמה החזקה

את ראשית שירותו עשה רפול בפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות. השירות בפלמ"ח, כתב, היה מפרך. "היחס אל האנשים היה קשוח ותובעני. כל צורה של התפנקות נחשבה כחולשה בלתי־נסלחת. כל כישלון הוערך ככפיות־טובה וכביטוי של העדר גבריות. קיבלנו את הדברים לא רק ברוח טובה וסלחנית, אלא אף בהתלהבות גדולה. כל־כך רצינו להיות ראויים לתואר פלמ"חניק. עבדנו הרבה. התאמנו הרבה. ישנו מעט. מה שלא נתנו לנו – לא תבענו, השתדלנו להשיג בכוחות עצמנו. זו היתה תקופה מחשלת" (עמ׳ 13). בהשמך עבר קורס מפקדי כיתות ופיקד על כיתה ומחלקה.

בקרב סן סימון כבר פיקד על מחלקה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח. "המחלקה שלנו נערכה להגנה לאורך קיר אבנים, מחוץ למנזר, מעברו הדרומי של בית מעבר לסמטה צרה. השחר מצא אותנו ערוכים מאחורי קיר האבן – נתונים בלחץ כבד של התקפות נגד ערביות" (עמ׳ 38).

במהלך הקרב נפצע, אך התעקש שיתנו לו לשוב ללחימה. ניתן לו רובה והוא כיון דרך חלון במנזר. "הבחנתי בערבים שמטפסים על חומת האבן , בגבול המזרחי של המנזר. יריתי. פגעתי. החולשה כמעט השתלטה עלי. התרכזתי. התגברתי. יריתי ושוב פגעתי" (עמ׳ 40).

שם למד את הכלל שניסח תחילה יצחק שדה, ובקרב חזר עליו בני מרשק, לפיו כשיורד הגשם, נרטב גם האויב. מנצח זה שמחזיק מעמד יותר זמן. היה זה קרב שעיצב את כל משתתפיו ועשה אותו, אולי, לנחוש שבמפקדי צה"ל לדורותיו.

כקצין מילואים עבר ב־1952, קורס צניחה. "זה היה קורס קשה, עם הרבה מאמץ גופני וכל מיני טרטורים. היום העיתונות היתה קופצת לשמים. אז הבינו הכל באופן שונה" (עמ׳ 52). בסיום הקורס מונה למפקד פלוגה בגדוד הצנחנים 890, עליו פיקד אריק שרון. פעולות התגמול, קבע, "פיתחו תורות ואמצעי לחימה. האמצעים השתכללו מאז. התורות והלקחים היו היסודות לתורת הלחימה של הצבא" (עמ׳ 56).

יחסיו עם שרון, כתב, "ידעו עליות וירידות, על־פי נסיבות משתנות. כמג"ד צנחנים הוא היה הדוחף לעשות דברים, לבצע. היתה בו מידה בלתי־נדלית של חיונית, שלא ידעה ליאות. היתה לו יכולת של תכנון טאקטי ברמה גבוהה מאוד ותפישה טאקטית, שמאז ועד היום הטביעה את חותמה, כקו מוביל, בחשיבה המבצעית של מפקדים רבים מאוד ולא פסחה גם עלי. אולם – וזהו סייג ראשי בהערכתי לאריק, כל השנים – הוא היה דמות של מפעיל" (עמ׳ 322).

בפעולת כונתילה ב־1955 כתב, נעו הצנחנים "במסע מאומץ לעבר היעד – פלוגתו של מאיר הר־ציון ופלוגתי. פלוגה שלישית הציבה חסימות על ציר הפטרולים המצרי. היה ליל ירח. בנקודת ההערכות מאיר ואני שינינו את כיוון ההתקפה. גילינו אוהלי בדואים וחששנו, שנתגלה בטרם עת" (עמ׳ 55).

לדבריו, "ביצענו איגוף ימני, במקום איגוף שמאלי כמתוכנן, ותקפנו מכיוון מערב למזרח. השתלטנו במהירות על שני המבנים המרכזיים של משטרת כונתילה, שניצבו על תל־כונתילה הגבוה. ההפתעה היתה שלמה והמהירות לא הותירה לכוח המצרי זמן להתארגנות" (עמ׳ 55), סיפר. במהלך הפעולה, הוביל "חולייה קטנה. שני לוחמים ואני. הסתערנו על עמדה של מכונת־ירייה כבדה וחיסלנו אותה" (עמ׳ 56). על גבורתו בפעולה עוטר בעיטור העוז.

"מבחינה פיסית היתה זו אחת הפעולות הקשות שנתנסיתי מעודי. היתה זו דוגמה חשובה ליכולת לפעול מהר, בתנאים קשים ויוצאי־דופן ולבצע את הפעולה בשלמות. בשבילנו זו היתה המחשה לרוח ששררה אז בצנחנים: מבצעים הכול, תמיד, בכל תנאי וללא סייג, בדבקות במטרה" (עמ׳ 56).

רפול האמין חינך וטיפח את ערך הדוגמה האישית ואת עיקרון הפיקוד מלפנים. "הערך החשוב ביותר בטיפוח המנהיגות בצבא הוא תחושת השותפות בין המפקדים והחיילים. בצה"ל אין המפקדים שולחים את חייליהם להילחם. הם מובילים אותם למלחמה. הם הולכים בראשם" (עמ׳ 317), כתב.

במבצע קדש פיקד על גדוד 890 שצנח סמוך למעבר המיתלה בסיני. "באיזור הצניחה נהיה לבדנו ואין יודע כמה זמן" (עמ׳ 64), אמר לאנשיו. היתה זו פעולה בעומק ובנתק. "הפעם אנחנו צונחים רחוק. אין לדעת מתי נוכל לקבל השלמה בציוד ובתחמושת. היתה איזו נטייה טבעית לארוז הרבה, להיות מצוידים כראוי, לזמן ממושך ככל האפשר" (עמ׳ 64). הגדוד של רפול עמד בכל משימותיו, למן הצניחה, עבור בקרב לחילוץ כוח הצנחנים שהסתבך במיתלה, וכלה בתנועה לעבר שארם א־שייח'.

במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה, ונחשב לאגדה מהלכת. רבים מפקודיו אז נשבעים עד היום כי היה למפקד שהשפיע עליהם יותר מכל. בין אלו ניתן למנות את מתן וילנאי, דורון רובין, יורם יאיר (ייה) ואחרים.

החטיבה לחמה בהבקעה לרפיח, כחלק מאוגדת אלוף ישראל טל. במהך הלחימה "החפ"ק – הזחל"ם שלי ועוד שניים לידו, נקלע למצב לא נוח. נלחמנו ברציפות בכל סוגי המערכים המצריים – עמדות בונקרים וארטילריה וחיילים רגליים, רצים, עומדים, שוכבים ויושבים. התחמושת הולכת ואוזלת והמלחמה עודנה בעיצומה. גדוד הנח"ל בלחימה סבוכה מאוד. אינני יכול להורות לו להפריש כוח לחפ"ק. הוריתי לגדוד השני, השמאלי, להפנות אלי פלוגה. היא הצטרפה אלינו. המשכנו בלחימה. פנינו מדרום למזרח ולאחר לחימה פנים־אל־פנים, שבה השתתפו המח"ט, הקצינים, הסמלים והחיילים, והגענו לצומת־רפיח. נלחמנו בקרב זה על נפשנו. יריתי ללא הפוגה בתת־מקלע" (עמ׳ 92). חמש פעמים נפצע רפול במהלך שירותו, בין היתר גם פציעה קשה במלחמת ששת הימים.

לאחר מלחמה כיהן כמח"ט הבקעה בראשית מלחמת ההתשה ב"ארץ המרדפים" וכמח"ט 80, חטיבת צנחנים במילואים. לאחר מכן מונה לקצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר) בדרגת תא"ל. מלחמת ההתשה החלה ורפול פיקד על מרבית הפשיטות מעבר לגבול שאירעו במהלכה. כך למשל, ציין כי את הפשיטה על הבסיס המצרי באי שדואן תכנן "בדקדקנות מרובה, כפי שחייבו התנאים המיוחדים בשטח: זהו אי לא גדול, במחצית הדרך בין ראס מוחמד ודרקדקה, החוסם את מבואות מפרץ־סואץ בצפון. תלילותו היא כשל הר. השטחים שבהם יכולנו לפעול, מעטים מאוד, מוגנים על־ידי המצרים" (עמ׳ 111).

הפתרון שהגה היה מיסוך העמדות המצריות הישן ותקיפתן בידי מטוסי קרב של חיל האוויר "תוך כדי נחיתת ההליקופטרים במשטח. הלוחמים ירדו ופתחו בלחימה במורד ההר, מנקודת הנחיתה לעבר המגדלור, בקצה האי. הפעולה בוצעה בדייקנות ובהצלחה" (עמ׳ 112).

ביוני 1970, אור ריבוי החדירות המצריות לגדה המזרחית של התעלה, שבשליטת צה"ל, תבעו הוא ושרון, אז אלוף פיקוד הדרום, "מבר־לב רשות לערוך פשיטה מעבר לתעלה" (עמ׳ 195). הרמטכ"ל, חיים בר־לב, התנגד אך אישר להם לערער בפני שר הביטחון דיין שאישר את מבצע "ויקטוריה". היתה זו "הפשיטה הגדולה של גדוד "שקד", מפיקוד הדרום, לצד המערבי של התעלה" (עמ׳ 122).

רפול ציין כי היתה זו פעולה רחבת־היקף: "פשיטת לילה, כולה רגלית. הכוח חצה את התעלה מצפון לקנטרה ותקף עמדות וכוחות מצריים בקטע נרחב לאורך התעלה. באיזור התעלה התחילה בריחה המונית של המצרים. רישומה של הפעולה היה ניכר: לאחריה חדלו הפשיטות והמארבים המצריים בצד הישראלי, המזרחי, של התעלה – ושוב לא נתחדשו" (עמ׳ 122).

זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים עבר רפול לשריון (אף שהתעקש לחבוש את כומתתו האדומה גם שם) ומונה למפקד אוגדת המילואים 36 בפיקוד הצפון. כמפקד האוגדה לקחו כוחותיו בקרבות הבלימה הקשים מול הסורים.

"בנפח החמיר המצב והיא עמדה ליפול בידי הסורים בכל שנייה. רק לחימת גבורה, ששפת אנוש דלה לתאר, של חטיבתו של אורי אור, ושל אורי בעצמו, יחד עם חלק מהטנקים של גדוד 82 בחטיבה 7, שהופנה דרומה להשתתף בבלימתה סורים, הצילה את הגזרה הזאת. לקראת חשכה הלך ודעך הלחץ הסורי והלחימה נעשתה יציבה. נמשכו חילופי אש בין הטנקים, אבל אנחנו שלטנו במצב" (עמ׳ 131).

כפקד האוגדה, כתב לימים הפרשן הצבאי של "הארץ", זאב שיף, הקפיד יותר ממקביליו לשמור על חיי חייליו ולהפעילם בשום שכל. "עוד בלילה רשמה פלוגת טנקים מחטיבה 7, בפיקודו של המ"פ מאיר זמיר, פרק גבורה, שנוהגים לרשום אותו בסיכומי המלחמות: לא יאומן. ממש לא יאומן! הקציתי פלוגה זו לסייע לאגף השמאלי של דן לנר. בפיקודו של זמיר, מ"פ מזהיר וגיבור אמיתי, בלמה הפלוגה האחת במשך כל שעות הלילה את חטיבת הטנקיים הסוריים 43 והשמידה אותה, בלא שהיא עצמה איבדה אפילו טנק אחד" (עמ׳ 132). היה זה קרב מכריע בחשיבותו.

הלחימה היתה קשה, כתב. "במקרים מסוימים היה קרב השריון דומה ל... קפא"פ מימי ההגנה (קרבות פנים אל פנים במקלות) כאשר תותחי הטנקים ממש מתחככים זה בזה" (עמ׳ 133). כשביקשו הכוחות אישור לסגת אמר להם : "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו" (עמ׳ 134). היה זה מבחן לנחישות, לעקשנות, ורפול היה עקשן גדול במיוחד. כוחות האוגדה בפיקודו החזיקו מעמד והסורים נשברו.

רפול תיאר בספר כיצד פנה אליו מייסד סיירת מטכ"ל (שאותה כינה בספר משיקולי צנזורה "יחידה מובחרת"), תא"ל אברהם ארנן, וביקש ממנו להימנע מלהטיל לקרב את פלגת היחידה שצורפה לאוגדתו, שכן לאור הזמן והמשאבים שהושקעו בהכשרתם הייעודית הם יקרים מכדי להטילם לקרב במלחמה. רפול גירש אותו מעליו. "הוא נתפס לחולשת־דעת" (עמ׳ 136), כתב. בהמשך הדברים נודעו "למפקדה של היחידה המובחרת – יוני (נתניהו, שנהרג בפעולת אנטבה). הוא היה סעור־נפש. בא אלי להתנצל על דברי השטות של הקצין הבכיר והביע נכונות להילחם ללא־סייג יחד אתנו ולהשתתף בהבקעה" (עמ׳ 136), וכך היה.

בספרו על מלחמת יום הכיפורים שיבח הנשיא לשעבר, אלוף (מיל׳) חיים הרצוג, את רפול כמי שיותר מכל מפקד אוגדה אחר במלחמה יזם התקפות ופשיטות בלילה. דוגמה לכך היא הקרב לכיבוש המוצב הסורי המבוצר בתל־שאמס.

"ביום חמישי בלילה נכנס כוח טנקים, בפיקודו של יוסי בן חנן, למתחם הסורי, בתל־שאמס. הכוח הסורי, שנערך להגן על הכביש לדמשק, פתח באש נ.ט כבדה ממורדות תל־שאמס. היחידה המובחרת עסקה כל הלילה בלילות הטנקים וצוותיהן. יוסי עצמו נפצע קשה בקרב. במוצאי שבת כבשה חטיבת הצנחנים את תל־שאמס. המח"ט חלק על התפישה הטאקטית שלי ועמד על תכניתו שלו לכבוש את תל־שאמס. לא ויתרתי. כפיתי עליו את רצוני. לאחר הכיבוש – איגוף עמוק ותקיפה מדרום מערב ודרומה – התברר, כי שם היו הסורים פחות מוכנים מאשר בכל כיוון אחר. התעקשותי השתלמה בסופו של דבר" (עמ׳ 139). משם הפגיז צה"ל באש תותחים את פרברי דמשק. גם רפול היה ביורים.

מהמלחמה למד את הצורך "בהגנה המרחבית שנחרבה ונדחקה לפינה" (עמ׳ 147). תובנה נוספת שלו, אין להתפלא עליה שכן מדובר בקצח"ר לשעבר, כי לצד כוחות השריון כי "אין תחליף לחיל הרגלים גם בעידן המודרני, למרות השכלול והרב גוניות של אמצעי לחימה אלקטרוניים" (עמ׳ 147).

כללים אלו הוכחו נכונים גם במלחמת "חרבות ברזל". ראשית, בכל האמור בצורך במערכי הגנה מרחבית יעילים. שנית, למרות שצה"ל מצויד במיטב מערכות הנשק המדויק ושיש לו יכולות אש מרשימות, הרי שבלחימה בסמטאות רצועת עזה, ובינות הבתים בכפרים בלבנון התברר שאין תחליף לצוותי קרב מתמרנים של חי"ר, שריון והנדסה שצדו את האויב במנהרות, בעמדות ובמבנים בהם התבצרו פעילי חמאס וחזבאללה.

לאחר המלחמה קודם איתן לאלוף, והרמטכ"ל לשעבר, חיים בר־לב, החמיא לו: "רפולצ'יק. זה יפה להשתחרר מצה"ל כאלוף!" אבל האיש שנאמר עליו בכל תפקיד שהוא עושה אותו מצוין ואין לקדמו (ולחלופין שבכל תפקיד שמילא היה תמיד המ"כ הכי טוב ביחידה) קודם לאלוף פיקוד הצפון. לאחר מכן שימש כראש אג"ם וכסגנו של הרמטכ"ל דאז, מוטה גור. שר הביטחון דאז, עזר וייצמן (שאותו העריך מאוד), החליט למנותו ב־1978 לרמטכ"ל.

כרמטכ"ל יזם שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים ופשיטות, ובהן מבצעים כמו "מנורה" ו"איש דמים". לתפיסתו, "אנו פוגעים במחבלים ומכים בהם בכל הזדמנות – כאשר בידינו ידיעות בדוקות על מקום הימצאם או תנועותיהם. ברציפות וללא ליאות הכינו בהם ביבשה, בים ובאוויר. הייתי חסיד של השיטה הזאת – ללא פשרה" (עמ׳ 192).

כך למשל, תיאר בחסכנות פשיטה דרמטית של הקומנדו הימי, מבצע "מתח גבוה" באפריל 1980 בלבנון, בעקבות מודיעין כוונת מחבלים לחדור מן הים לישראל. "תקפנו את המבנה, השמדנו את סירות הגומי והרגנו 12 מחבלים" (עמ׳ 193). לגישתו, לא היה צריך לחכות לפיגוע ולבצע פעולת תגמול, "צריך היה למנוע את הפעולה" (עמ׳ 193).

רפול יזם תכנית לגיוס טיפוח נוער בסיכון ("נערי רפול"). לכאורה, ניתן לתהות מה בין הצבא לעיסוק בכך. אך רפול היה נחרץ. "נכון. אילן עסקו בזה הגורמים האזרחיים, שזהו תפקידם, צה"ל לא היה נאלץ לעסוק בכך. אבל הגורמים האזרחיים לא עסקו בכך וצה"ל הוא ההזדמנות האחרונה של הבחורים האלה. אסור להחמיץ אותה" (עמ׳ 168), כתב. התכנית, שהתגלתה כהצלחה גדולה וכמיזם חברתי חשוב, קיימת עד ימינו אלה. במקביל, סגר את הלהקות הצבאיות משום שטען שתרומתן קטנה מעלותן (מה שלימים הוליד מערכון נפלא של "היהודים באים").

אחד החלקים המרתקים בספר נגע ל"מבצע אופרה", הוא מבצע תקיפת הכור הגרעיני העיראקי. "אחרי התלבטויות לא־ממושכות הגעתי למסקנה, כי יש להשמיד את הכור רק בתקיפה אווירית" (עמ׳ 188). רפול, כדרכו, חסכן במילים ואת הנעשה בבור הפיקוד במהלך המבצע סיכם במשפט: "חזרנו למוצב הפיקוד. המטוסים המריאו. שתקנו. משם טלפנתי לראש הממשלה: "הכור נהרס. כולם חוזרים בשלום". הוא בירך אותי בהתרגשות גדולה" (עמ׳ 188).

עם זאת, תיאורו את ביקורו, לאחר המראת המטוסים לתקיפה, בחדר בו גר בנו, יורם, ששירת בבסיס כטייס קרב ונהרג בתאונת טיסה (גם בנו הבכור, יוחנן, נפטר ממחלה בעודו ילד), נוגע ללב.

חלק ניכר מהספר (כשליש) תפס מקומה של מלחמת לבנון הראשונה, שם ביקש ללמד על עצמו סנגוריה. "המלחמה בלבנון, מבחינתה של ישראל, היתה בלתי־נמנעת" (עמ׳ 207). רפול כפר בספר בטענה שהממשלה הולכה שולל. "מעולם לא הוגדר טווח, שמעבר לו יכולים המחבלים לחיות, להתארגן ולפעול, מוגנים מפגיעתו של צה"ל. שטות גמורה היתה זו אילו נקבע טווח מעין זה" (עמ׳ 265).

את מהלכי המלחמה תיאר בלאקוניות. כך למשל, כתב כי "בציר החוף הכוח שנחת מהים תפס את כל היעדים שלו והתקדם עוד קצת צפונה. הוא מנהל קרב אש עם מחבלים. הכוח של גולני הגיע לזהרני והוא יורד מרמת נבטייה בשני צירים. השטח הגבוה מעל לנבטייה בידי צה"ל, לרבות הבופור" (עמ׳ 238).

כאילו זה דבר של מה בכך שכוח גולני, בפיקוד הסמח"ט גבי אשכנזי, ובראשו הסיירת, כבש יעד מבוצר בראש הר גבוה. או שחטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד ייה, נחתה מן הים בשפך נהר הוואלי והתקדמה בציר ההררי לעבר ביירות. ואולי זה באמת היה סטנדרטי בצה"ל של פעם, אבל מאז זרמו הרבה מים בנהר, עד למלחמה הנוכחית, שבה במובנים מסוימים חזר צה"ל לעצמו בכל האמור בהפעלת כוח קרקעי.

יש לא מעט דמיון בין המלחמה ההיא לבין מלחמת "חרבות ברזל". בספרו תיאר רפול, מזווית מפקד הצבא, את מורכבות השיח הבין מדרגי בין המטכ"ל לממשלה, הקושי שבעיצוב ומימוש אסטרטגיה, הלחימה בלב אוכלוסייה אזרחית וכנגד ארגון טרור בעל מאפיינים צבאיים והאתגר לסיים אאת המלחמה בתנאים משופרים לישראל. כל אלו נוגעים באתגריה של ישראל במלחמה הנוכחית.

בניגוד לתדמית שטיפח כאיכר וכחייל פשוט, איתן היה איש משכיל, רחב אופקים בכל האמור בהיסטוריה ובתיאוריה הצבאית, קורא וכותב. מספרו עולה דמותו של מפקד קרבי מעולה (אבל גם כזה שזכר, נטר והתחשבן), שלצד תובנותיו על פיקוד, טקטיקה ואסטרטגיה לא ויתר גם על חוש ההומור. "אין לנו מדינה אחרת ואם לא נאהב אותה בכל מאודנו – תישמט מידנו היכולת להחזיק בה" (עמ׳ 7), קבע בפתח הספר. המלחמה הנוכחית הוכיחה שצדק.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פרל
רפול : סיפור של חייל

רפול : סיפור של חייל

רפאל איתן

במלחמת יום הכיפורים הצליחו המצרים להפתיע את צה"ל ולפגוע בו קשות כי "התכוננו למשימה זו בלבד והקריבו למענה כל מה שישראלי ומדינות דמוקראטיות אחרות אינן רוצות ואינן יכולות להקריב" (עמ׳ 177). כך כתב הרמטכ"ל והשר לשעבר, רא"ל (מיל׳) רפאל איתן (רפול), שאותן כלל בספרו האוטוביוגרפי "רפול: סיפורו של חייל" (הוצאת ספרית מעריב, 1985).

בספר, שכתב בסיוע העיתונאי דב גולדשטיין, כלל רפול אבחנה נוספת לפיה, "אנחנו לא קראנו נכון את המפה המצרית. שקענו בקהות־חושים. נפלנו קורבן ליוהרה בלתי־נסלחת. שעבדנו את עצמנו לאשליה מסוכנת ונהפכנו לקורבנותיה" (עמ׳ 177). רק להחליף את התקפת הפתע המצרית בזו שביצעה החמאס, ואת 1973 ב־2023 וכל האבחנות בתוקף.

רפול, מהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו, הוציא מתחת ידו ספר מרתק שנכתב מזווית הראייה של העוסק במלאכה, הלוחם והמפקד בשדה הקרב, והמפקד הבכיר שמעצב מדיניות ואסטרטגיה בשיח עם הדרג המדיני ומממש אותן.

מעולם, סיפר בספר, "לא כתבתי יומנים במלחמות. יכולתי להעריץ חיילים וקצינים, שלאחר יום מלחמה קשה, ספוגי עשן ואבק, כאשר השמורות צונחות והגוף זועק זעקת־עייפות – היו מסוגלים להתפנות לדקות ספורות, לגייס כל קורטוב של עירנות ולכתוב כמה שורות על אירועיו של אותו יום. לא היה לי צורך בזה. המלחמה תובעת את כולך, בלי פשרות – כלוחם, כמ"כ, כמ"פ, כמג"ד, כמח"ט, כמפקד אוגדה, כאלוף כרמטכ"ל. מה שאספר כאן מבוסס על הזיכרון ועל עיון בכתובים שונים, כדי לרענן את הזיכרון (עמ׳ 228).

כצפוי, גרסתו לאירועים חפה מביקורת עצמית, וכוללת לא פעם סגירת חשבונות מיותרת (ולכו תדעו מי צדק). אך יש לציין שבניגוד לאחרים הוא לא חיכה עם הספר עד שכולם ימותו אלא רב אתם בזמן אמת. בכל מקרה, והספר המחיש זאת, בין שמדובר בפלמ"ח, בצנחנים או בבלימת השריון הסורי ברמת הגולן, רפול תמיד הלך אל מול פני המלחמה החזקה

את ראשית שירותו עשה רפול בפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות. השירות בפלמ"ח, כתב, היה מפרך. "היחס אל האנשים היה קשוח ותובעני. כל צורה של התפנקות נחשבה כחולשה בלתי־נסלחת. כל כישלון הוערך ככפיות־טובה וכביטוי של העדר גבריות. קיבלנו את הדברים לא רק ברוח טובה וסלחנית, אלא אף בהתלהבות גדולה. כל־כך רצינו להיות ראויים לתואר פלמ"חניק. עבדנו הרבה. התאמנו הרבה. ישנו מעט. מה שלא נתנו לנו – לא תבענו, השתדלנו להשיג בכוחות עצמנו. זו היתה תקופה מחשלת" (עמ׳ 13). בהשמך עבר קורס מפקדי כיתות ופיקד על כיתה ומחלקה.

בקרב סן סימון כבר פיקד על מחלקה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח. "המחלקה שלנו נערכה להגנה לאורך קיר אבנים, מחוץ למנזר, מעברו הדרומי של בית מעבר לסמטה צרה. השחר מצא אותנו ערוכים מאחורי קיר האבן – נתונים בלחץ כבד של התקפות נגד ערביות" (עמ׳ 38).

במהלך הקרב נפצע, אך התעקש שיתנו לו לשוב ללחימה. ניתן לו רובה והוא כיון דרך חלון במנזר. "הבחנתי בערבים שמטפסים על חומת האבן , בגבול המזרחי של המנזר. יריתי. פגעתי. החולשה כמעט השתלטה עלי. התרכזתי. התגברתי. יריתי ושוב פגעתי" (עמ׳ 40).

שם למד את הכלל שניסח תחילה יצחק שדה, ובקרב חזר עליו בני מרשק, לפיו כשיורד הגשם, נרטב גם האויב. מנצח זה שמחזיק מעמד יותר זמן. היה זה קרב שעיצב את כל משתתפיו ועשה אותו, אולי, לנחוש שבמפקדי צה"ל לדורותיו.

כקצין מילואים עבר ב־1952, קורס צניחה. "זה היה קורס קשה, עם הרבה מאמץ גופני וכל מיני טרטורים. היום העיתונות היתה קופצת לשמים. אז הבינו הכל באופן שונה" (עמ׳ 52). בסיום הקורס מונה למפקד פלוגה בגדוד הצנחנים 890, עליו פיקד אריק שרון. פעולות התגמול, קבע, "פיתחו תורות ואמצעי לחימה. האמצעים השתכללו מאז. התורות והלקחים היו היסודות לתורת הלחימה של הצבא" (עמ׳ 56).

יחסיו עם שרון, כתב, "ידעו עליות וירידות, על־פי נסיבות משתנות. כמג"ד צנחנים הוא היה הדוחף לעשות דברים, לבצע. היתה בו מידה בלתי־נדלית של חיונית, שלא ידעה ליאות. היתה לו יכולת של תכנון טאקטי ברמה גבוהה מאוד ותפישה טאקטית, שמאז ועד היום הטביעה את חותמה, כקו מוביל, בחשיבה המבצעית של מפקדים רבים מאוד ולא פסחה גם עלי. אולם – וזהו סייג ראשי בהערכתי לאריק, כל השנים – הוא היה דמות של מפעיל" (עמ׳ 322).

בפעולת כונתילה ב־1955 כתב, נעו הצנחנים "במסע מאומץ לעבר היעד – פלוגתו של מאיר הר־ציון ופלוגתי. פלוגה שלישית הציבה חסימות על ציר הפטרולים המצרי. היה ליל ירח. בנקודת ההערכות מאיר ואני שינינו את כיוון ההתקפה. גילינו אוהלי בדואים וחששנו, שנתגלה בטרם עת" (עמ׳ 55).

לדבריו, "ביצענו איגוף ימני, במקום איגוף שמאלי כמתוכנן, ותקפנו מכיוון מערב למזרח. השתלטנו במהירות על שני המבנים המרכזיים של משטרת כונתילה, שניצבו על תל־כונתילה הגבוה. ההפתעה היתה שלמה והמהירות לא הותירה לכוח המצרי זמן להתארגנות" (עמ׳ 55), סיפר. במהלך הפעולה, הוביל "חולייה קטנה. שני לוחמים ואני. הסתערנו על עמדה של מכונת־ירייה כבדה וחיסלנו אותה" (עמ׳ 56). על גבורתו בפעולה עוטר בעיטור העוז.

"מבחינה פיסית היתה זו אחת הפעולות הקשות שנתנסיתי מעודי. היתה זו דוגמה חשובה ליכולת לפעול מהר, בתנאים קשים ויוצאי־דופן ולבצע את הפעולה בשלמות. בשבילנו זו היתה המחשה לרוח ששררה אז בצנחנים: מבצעים הכול, תמיד, בכל תנאי וללא סייג, בדבקות במטרה" (עמ׳ 56).

רפול האמין חינך וטיפח את ערך הדוגמה האישית ואת עיקרון הפיקוד מלפנים. "הערך החשוב ביותר בטיפוח המנהיגות בצבא הוא תחושת השותפות בין המפקדים והחיילים. בצה"ל אין המפקדים שולחים את חייליהם להילחם. הם מובילים אותם למלחמה. הם הולכים בראשם" (עמ׳ 317), כתב.

במבצע קדש פיקד על גדוד 890 שצנח סמוך למעבר המיתלה בסיני. "באיזור הצניחה נהיה לבדנו ואין יודע כמה זמן" (עמ׳ 64), אמר לאנשיו. היתה זו פעולה בעומק ובנתק. "הפעם אנחנו צונחים רחוק. אין לדעת מתי נוכל לקבל השלמה בציוד ובתחמושת. היתה איזו נטייה טבעית לארוז הרבה, להיות מצוידים כראוי, לזמן ממושך ככל האפשר" (עמ׳ 64). הגדוד של רפול עמד בכל משימותיו, למן הצניחה, עבור בקרב לחילוץ כוח הצנחנים שהסתבך במיתלה, וכלה בתנועה לעבר שארם א־שייח'.

במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה, ונחשב לאגדה מהלכת. רבים מפקודיו אז נשבעים עד היום כי היה למפקד שהשפיע עליהם יותר מכל. בין אלו ניתן למנות את מתן וילנאי, דורון רובין, יורם יאיר (ייה) ואחרים.

החטיבה לחמה בהבקעה לרפיח, כחלק מאוגדת אלוף ישראל טל. במהך הלחימה "החפ"ק – הזחל"ם שלי ועוד שניים לידו, נקלע למצב לא נוח. נלחמנו ברציפות בכל סוגי המערכים המצריים – עמדות בונקרים וארטילריה וחיילים רגליים, רצים, עומדים, שוכבים ויושבים. התחמושת הולכת ואוזלת והמלחמה עודנה בעיצומה. גדוד הנח"ל בלחימה סבוכה מאוד. אינני יכול להורות לו להפריש כוח לחפ"ק. הוריתי לגדוד השני, השמאלי, להפנות אלי פלוגה. היא הצטרפה אלינו. המשכנו בלחימה. פנינו מדרום למזרח ולאחר לחימה פנים־אל־פנים, שבה השתתפו המח"ט, הקצינים, הסמלים והחיילים, והגענו לצומת־רפיח. נלחמנו בקרב זה על נפשנו. יריתי ללא הפוגה בתת־מקלע" (עמ׳ 92). חמש פעמים נפצע רפול במהלך שירותו, בין היתר גם פציעה קשה במלחמת ששת הימים.

לאחר מלחמה כיהן כמח"ט הבקעה בראשית מלחמת ההתשה ב"ארץ המרדפים" וכמח"ט 80, חטיבת צנחנים במילואים. לאחר מכן מונה לקצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר) בדרגת תא"ל. מלחמת ההתשה החלה ורפול פיקד על מרבית הפשיטות מעבר לגבול שאירעו במהלכה. כך למשל, ציין כי את הפשיטה על הבסיס המצרי באי שדואן תכנן "בדקדקנות מרובה, כפי שחייבו התנאים המיוחדים בשטח: זהו אי לא גדול, במחצית הדרך בין ראס מוחמד ודרקדקה, החוסם את מבואות מפרץ־סואץ בצפון. תלילותו היא כשל הר. השטחים שבהם יכולנו לפעול, מעטים מאוד, מוגנים על־ידי המצרים" (עמ׳ 111).

הפתרון שהגה היה מיסוך העמדות המצריות הישן ותקיפתן בידי מטוסי קרב של חיל האוויר "תוך כדי נחיתת ההליקופטרים במשטח. הלוחמים ירדו ופתחו בלחימה במורד ההר, מנקודת הנחיתה לעבר המגדלור, בקצה האי. הפעולה בוצעה בדייקנות ובהצלחה" (עמ׳ 112).

ביוני 1970, אור ריבוי החדירות המצריות לגדה המזרחית של התעלה, שבשליטת צה"ל, תבעו הוא ושרון, אז אלוף פיקוד הדרום, "מבר־לב רשות לערוך פשיטה מעבר לתעלה" (עמ׳ 195). הרמטכ"ל, חיים בר־לב, התנגד אך אישר להם לערער בפני שר הביטחון דיין שאישר את מבצע "ויקטוריה". היתה זו "הפשיטה הגדולה של גדוד "שקד", מפיקוד הדרום, לצד המערבי של התעלה" (עמ׳ 122).

רפול ציין כי היתה זו פעולה רחבת־היקף: "פשיטת לילה, כולה רגלית. הכוח חצה את התעלה מצפון לקנטרה ותקף עמדות וכוחות מצריים בקטע נרחב לאורך התעלה. באיזור התעלה התחילה בריחה המונית של המצרים. רישומה של הפעולה היה ניכר: לאחריה חדלו הפשיטות והמארבים המצריים בצד הישראלי, המזרחי, של התעלה – ושוב לא נתחדשו" (עמ׳ 122).

זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים עבר רפול לשריון (אף שהתעקש לחבוש את כומתתו האדומה גם שם) ומונה למפקד אוגדת המילואים 36 בפיקוד הצפון. כמפקד האוגדה לקחו כוחותיו בקרבות הבלימה הקשים מול הסורים.

"בנפח החמיר המצב והיא עמדה ליפול בידי הסורים בכל שנייה. רק לחימת גבורה, ששפת אנוש דלה לתאר, של חטיבתו של אורי אור, ושל אורי בעצמו, יחד עם חלק מהטנקים של גדוד 82 בחטיבה 7, שהופנה דרומה להשתתף בבלימתה סורים, הצילה את הגזרה הזאת. לקראת חשכה הלך ודעך הלחץ הסורי והלחימה נעשתה יציבה. נמשכו חילופי אש בין הטנקים, אבל אנחנו שלטנו במצב" (עמ׳ 131).

כפקד האוגדה, כתב לימים הפרשן הצבאי של "הארץ", זאב שיף, הקפיד יותר ממקביליו לשמור על חיי חייליו ולהפעילם בשום שכל. "עוד בלילה רשמה פלוגת טנקים מחטיבה 7, בפיקודו של המ"פ מאיר זמיר, פרק גבורה, שנוהגים לרשום אותו בסיכומי המלחמות: לא יאומן. ממש לא יאומן! הקציתי פלוגה זו לסייע לאגף השמאלי של דן לנר. בפיקודו של זמיר, מ"פ מזהיר וגיבור אמיתי, בלמה הפלוגה האחת במשך כל שעות הלילה את חטיבת הטנקיים הסוריים 43 והשמידה אותה, בלא שהיא עצמה איבדה אפילו טנק אחד" (עמ׳ 132). היה זה קרב מכריע בחשיבותו.

הלחימה היתה קשה, כתב. "במקרים מסוימים היה קרב השריון דומה ל... קפא"פ מימי ההגנה (קרבות פנים אל פנים במקלות) כאשר תותחי הטנקים ממש מתחככים זה בזה" (עמ׳ 133). כשביקשו הכוחות אישור לסגת אמר להם : "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו" (עמ׳ 134). היה זה מבחן לנחישות, לעקשנות, ורפול היה עקשן גדול במיוחד. כוחות האוגדה בפיקודו החזיקו מעמד והסורים נשברו.

רפול תיאר בספר כיצד פנה אליו מייסד סיירת מטכ"ל (שאותה כינה בספר משיקולי צנזורה "יחידה מובחרת"), תא"ל אברהם ארנן, וביקש ממנו להימנע מלהטיל לקרב את פלגת היחידה שצורפה לאוגדתו, שכן לאור הזמן והמשאבים שהושקעו בהכשרתם הייעודית הם יקרים מכדי להטילם לקרב במלחמה. רפול גירש אותו מעליו. "הוא נתפס לחולשת־דעת" (עמ׳ 136), כתב. בהמשך הדברים נודעו "למפקדה של היחידה המובחרת – יוני (נתניהו, שנהרג בפעולת אנטבה). הוא היה סעור־נפש. בא אלי להתנצל על דברי השטות של הקצין הבכיר והביע נכונות להילחם ללא־סייג יחד אתנו ולהשתתף בהבקעה" (עמ׳ 136), וכך היה.

בספרו על מלחמת יום הכיפורים שיבח הנשיא לשעבר, אלוף (מיל׳) חיים הרצוג, את רפול כמי שיותר מכל מפקד אוגדה אחר במלחמה יזם התקפות ופשיטות בלילה. דוגמה לכך היא הקרב לכיבוש המוצב הסורי המבוצר בתל־שאמס.

"ביום חמישי בלילה נכנס כוח טנקים, בפיקודו של יוסי בן חנן, למתחם הסורי, בתל־שאמס. הכוח הסורי, שנערך להגן על הכביש לדמשק, פתח באש נ.ט כבדה ממורדות תל־שאמס. היחידה המובחרת עסקה כל הלילה בלילות הטנקים וצוותיהן. יוסי עצמו נפצע קשה בקרב. במוצאי שבת כבשה חטיבת הצנחנים את תל־שאמס. המח"ט חלק על התפישה הטאקטית שלי ועמד על תכניתו שלו לכבוש את תל־שאמס. לא ויתרתי. כפיתי עליו את רצוני. לאחר הכיבוש – איגוף עמוק ותקיפה מדרום מערב ודרומה – התברר, כי שם היו הסורים פחות מוכנים מאשר בכל כיוון אחר. התעקשותי השתלמה בסופו של דבר" (עמ׳ 139). משם הפגיז צה"ל באש תותחים את פרברי דמשק. גם רפול היה ביורים.

מהמלחמה למד את הצורך "בהגנה המרחבית שנחרבה ונדחקה לפינה" (עמ׳ 147). תובנה נוספת שלו, אין להתפלא עליה שכן מדובר בקצח"ר לשעבר, כי לצד כוחות השריון כי "אין תחליף לחיל הרגלים גם בעידן המודרני, למרות השכלול והרב גוניות של אמצעי לחימה אלקטרוניים" (עמ׳ 147).

כללים אלו הוכחו נכונים גם במלחמת "חרבות ברזל". ראשית, בכל האמור בצורך במערכי הגנה מרחבית יעילים. שנית, למרות שצה"ל מצויד במיטב מערכות הנשק המדויק ושיש לו יכולות אש מרשימות, הרי שבלחימה בסמטאות רצועת עזה, ובינות הבתים בכפרים בלבנון התברר שאין תחליף לצוותי קרב מתמרנים של חי"ר, שריון והנדסה שצדו את האויב במנהרות, בעמדות ובמבנים בהם התבצרו פעילי חמאס וחזבאללה.

לאחר המלחמה קודם איתן לאלוף, והרמטכ"ל לשעבר, חיים בר־לב, החמיא לו: "רפולצ'יק. זה יפה להשתחרר מצה"ל כאלוף!" אבל האיש שנאמר עליו בכל תפקיד שהוא עושה אותו מצוין ואין לקדמו (ולחלופין שבכל תפקיד שמילא היה תמיד המ"כ הכי טוב ביחידה) קודם לאלוף פיקוד הצפון. לאחר מכן שימש כראש אג"ם וכסגנו של הרמטכ"ל דאז, מוטה גור. שר הביטחון דאז, עזר וייצמן (שאותו העריך מאוד), החליט למנותו ב־1978 לרמטכ"ל.

כרמטכ"ל יזם שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים ופשיטות, ובהן מבצעים כמו "מנורה" ו"איש דמים". לתפיסתו, "אנו פוגעים במחבלים ומכים בהם בכל הזדמנות – כאשר בידינו ידיעות בדוקות על מקום הימצאם או תנועותיהם. ברציפות וללא ליאות הכינו בהם ביבשה, בים ובאוויר. הייתי חסיד של השיטה הזאת – ללא פשרה" (עמ׳ 192).

כך למשל, תיאר בחסכנות פשיטה דרמטית של הקומנדו הימי, מבצע "מתח גבוה" באפריל 1980 בלבנון, בעקבות מודיעין כוונת מחבלים לחדור מן הים לישראל. "תקפנו את המבנה, השמדנו את סירות הגומי והרגנו 12 מחבלים" (עמ׳ 193). לגישתו, לא היה צריך לחכות לפיגוע ולבצע פעולת תגמול, "צריך היה למנוע את הפעולה" (עמ׳ 193).

רפול יזם תכנית לגיוס טיפוח נוער בסיכון ("נערי רפול"). לכאורה, ניתן לתהות מה בין הצבא לעיסוק בכך. אך רפול היה נחרץ. "נכון. אילן עסקו בזה הגורמים האזרחיים, שזהו תפקידם, צה"ל לא היה נאלץ לעסוק בכך. אבל הגורמים האזרחיים לא עסקו בכך וצה"ל הוא ההזדמנות האחרונה של הבחורים האלה. אסור להחמיץ אותה" (עמ׳ 168), כתב. התכנית, שהתגלתה כהצלחה גדולה וכמיזם חברתי חשוב, קיימת עד ימינו אלה. במקביל, סגר את הלהקות הצבאיות משום שטען שתרומתן קטנה מעלותן (מה שלימים הוליד מערכון נפלא של "היהודים באים").

אחד החלקים המרתקים בספר נגע ל"מבצע אופרה", הוא מבצע תקיפת הכור הגרעיני העיראקי. "אחרי התלבטויות לא־ממושכות הגעתי למסקנה, כי יש להשמיד את הכור רק בתקיפה אווירית" (עמ׳ 188). רפול, כדרכו, חסכן במילים ואת הנעשה בבור הפיקוד במהלך המבצע סיכם במשפט: "חזרנו למוצב הפיקוד. המטוסים המריאו. שתקנו. משם טלפנתי לראש הממשלה: "הכור נהרס. כולם חוזרים בשלום". הוא בירך אותי בהתרגשות גדולה" (עמ׳ 188).

עם זאת, תיאורו את ביקורו, לאחר המראת המטוסים לתקיפה, בחדר בו גר בנו, יורם, ששירת בבסיס כטייס קרב ונהרג בתאונת טיסה (גם בנו הבכור, יוחנן, נפטר ממחלה בעודו ילד), נוגע ללב.

חלק ניכר מהספר (כשליש) תפס מקומה של מלחמת לבנון הראשונה, שם ביקש ללמד על עצמו סנגוריה. "המלחמה בלבנון, מבחינתה של ישראל, היתה בלתי־נמנעת" (עמ׳ 207). רפול כפר בספר בטענה שהממשלה הולכה שולל. "מעולם לא הוגדר טווח, שמעבר לו יכולים המחבלים לחיות, להתארגן ולפעול, מוגנים מפגיעתו של צה"ל. שטות גמורה היתה זו אילו נקבע טווח מעין זה" (עמ׳ 265).

את מהלכי המלחמה תיאר בלאקוניות. כך למשל, כתב כי "בציר החוף הכוח שנחת מהים תפס את כל היעדים שלו והתקדם עוד קצת צפונה. הוא מנהל קרב אש עם מחבלים. הכוח של גולני הגיע לזהרני והוא יורד מרמת נבטייה בשני צירים. השטח הגבוה מעל לנבטייה בידי צה"ל, לרבות הבופור" (עמ׳ 238).

כאילו זה דבר של מה בכך שכוח גולני, בפיקוד הסמח"ט גבי אשכנזי, ובראשו הסיירת, כבש יעד מבוצר בראש הר גבוה. או שחטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד ייה, נחתה מן הים בשפך נהר הוואלי והתקדמה בציר ההררי לעבר ביירות. ואולי זה באמת היה סטנדרטי בצה"ל של פעם, אבל מאז זרמו הרבה מים בנהר, עד למלחמה הנוכחית, שבה במובנים מסוימים חזר צה"ל לעצמו בכל האמור בהפעלת כוח קרקעי.

יש לא מעט דמיון בין המלחמה ההיא לבין מלחמת "חרבות ברזל". בספרו תיאר רפול, מזווית מפקד הצבא, את מורכבות השיח הבין מדרגי בין המטכ"ל לממשלה, הקושי שבעיצוב ומימוש אסטרטגיה, הלחימה בלב אוכלוסייה אזרחית וכנגד ארגון טרור בעל מאפיינים צבאיים והאתגר לסיים אאת המלחמה בתנאים משופרים לישראל. כל אלו נוגעים באתגריה של ישראל במלחמה הנוכחית.

בניגוד לתדמית שטיפח כאיכר וכחייל פשוט, איתן היה איש משכיל, רחב אופקים בכל האמור בהיסטוריה ובתיאוריה הצבאית, קורא וכותב. מספרו עולה דמותו של מפקד קרבי מעולה (אבל גם כזה שזכר, נטר והתחשבן), שלצד תובנותיו על פיקוד, טקטיקה ואסטרטגיה לא ויתר גם על חוש ההומור. "אין לנו מדינה אחרת ואם לא נאהב אותה בכל מאודנו – תישמט מידנו היכולת להחזיק בה" (עמ׳ 7), קבע בפתח הספר. המלחמה הנוכחית הוכיחה שצדק.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•פרל
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“במלחמת יום הכיפורים הצליחו המצרים להפתיע את צה"ל ולפגוע בו קשות כי "התכוננו למשימה זו בלבד והקריבו”

7/9
ביקורות על רפול : סיפור של חייל
הבאה
פרל
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“במלחמת יום הכיפורים הצליחו המצרים להפתיע את צה"ל ולפגוע בו קשות כי "התכוננו למשימה זו בלבד והקריבו”