שנת 1992 בספרים

המסמר האחרון הוא ספר עלילתי עברי לילדים ונוער, מאת יצחק נוי.

הספר ראה אור לראשונה בשנת 1992 ונכון לשנת 2026 הוא עדיין מוצע למכירה בידי ההוצאה לאור (הוצאת הקיבוץ המאוחד). אולם קשה לדעת אם הספר נמכר היטב. ולמרות שלסופר היו יחסי ציבור טובים בעת ההוצאה לאור (הוא, למשל התארח אז אצל גדי טאוב בטלוויזיה), התקשורת עסקה בתקופה זו ברבי המכר הקודמים שלו (למשל בדצמבר 1992, הערוץ הראשון המחיז קטע מספרו "אור ואלכסנדרה" בתוכנית לעידוד קריאה).
עלילה:
התפתחותו השכלית של דמות גיבור ספר זה, אילן, בן ה-14, נעצרה כשהיה בגיל שבע. אילן הוא בנו של יפתח, שהיה גיבור הספר גבעת האירוסים השחורים, כשהיה בעצמו נער. יפתח נשאר במושב נטעים, הקים שם משפחה, ומנסה להמשיך ולממש את החזון הציוני כחקלאי עברי.
אלא שבזמן שחלף בין עלילות שני הספרים, הכרך התל אביבי גדל, והקיף את המושב. כמו כן מחירי המים ויוקר המחייה עלו. פרדסו של יפתח הוא אחד האחרונים באזור, שטרם נעקר. אולם קשייהן הכלכליים של החקלאות בישראל ושל המשפחה, כמו גם לחץ מיזמים, מאיימים לעקור גם פרדס זה. אילן, שמסתדר עם העצים טוב יותר מאשר עם בני האדם, יוצא למסע להצלת חבריו מעקירה, בעת שהסופר ממשיל את אחרוני הפרדסנים הישראלים לשוטה הכפר.

לקח לי כמה ימים לאסוף את המילים בשביל לכתוב את הפוסט הזה... 💔📖יש ספרים שאתה מסיים לקרוא, סוגר את הכריכה, וממשיך הלאה בחיים. ואז יש את "דיה הניג" של אילנה ברנשטיין. הספר הזה פשוט פירק אותי, ואני עדיין מנסה לעכל את מה שקראתי. הגעתי אליו בלי ציפיות מוגדרות, ומצאתי את עצמי בתוך רכבת הרים פסיכולוגית קשוחה ומטלטלת. הספר מציג מבנה מטורף של מונולוגים וראיונות אחרי מקרה רצח במשפחה, וזה מרגיש כאילו אתה מציץ לתוך הסיוט הכי גדול של אנשים נורמטיביים לחלוטין. מה שתפס אותי חזק זו הדרך שבה ברנשטיין מתארת אלימות רגשית. בלי צעקות, בלי סימנים כחולים – רק כוחניות שקטה, מילים חדות ושתיקות שפשוט מחריבות נפש של אדם מבפנים. הכתיבה שלה היא כמו בוקס ישיר בבטן, בלי פילטרים ובלי הנחות לקורא. זה היה קריאה אינטנסיבית, לפעמים כואבת פיזית, אבל לא יכולתי להניח את הספר מהיד. הוא הולך איתי כבר כמה ימים ברצף ולא יוצא לי מהראש. בעיניי, זו יצירת מופת ישראלית מטורפת, גם אם היא רחוקה מלהיות קלה לעיכול.

הספר ריגש אותי מאוד. הוא מתאים לעיבוד למחזה, שייתן הרבה חומר למחשבה לקהל, על ציונות, איכות הסביבה והצורך להתפשר עם המציאות הכלכלית. כל זאת תוך מתן כבוד רב לגיבור הספר - נער עם לקות משכל.

ספר מומלץ לכל מטפל, מאמן ומורה דרך
ובוודאי לכל מי שמבקש למצוא תובנות משמעותיות עם כלים להתמודדות במציאות לא רצויה בחיים.
פגשתי את הספר הזה במהלך הכשרת מאמנים ולקחתי את תלמה והספר הזה אתי.
ממליצה בחום!
הלנה מטוטי.

מדריך פרקטי ומעורר השראה למיצוי הפוטנציאל האישי!

בעידן המוצף ב"נוסחאות קסם" להצלחה, ספרו של מאיר לירז (1992) בולט כקלאסיקה מקומית המציעה גישה ישירה, נטולת פשרות ומקורקעת.

נקודות החוזק המרכזיות:
פרקטיות שמניעה לפעולה: במקום פילוסופיות מעורפלות, הספר מזקק את הדרך להצלחה ל-30 עקרונות עבודה ברורים וישימים. כל פרק הוא תחנה לבחינה עצמית ויישום.
כתיבה תכליתית: המסרים מועברים בצורה חדה, בגובה העיניים וללא חזרות מיותרות, בפורמט קומפקטי וממוקד של כ-160 עמודים.
רלוונטיות נצחית (Timelessness): האיכויות הנדרשות להצלחה – כגון משמעת עצמית, ניהול זמן, התמדה ויחסי אנוש – נותרו זהות לחלוטין ורלוונטיות היום לא פחות מבעבר.
למי זה מתאים? ליזמים ואנשי מקצוע בתחילת דרכם המחפשים מפת דרכים ברורה, וכן למנהלים ותיקים שמעוניינים לרענן את יסודות ההצלחה והמיקוד המנטלי שלהם.

שורה תחתונה:
ספר עזר רב עוצמה, מעורר השראה ופרקטי כאחד. לא מדובר בספר שקוראים ושוכחים, אלא במדריך שולחני ששווה להחזיק קרוב ולחזור אליו בכל פעם שזקוקים לסידור מחשבות ולדחיפה קדימה.

המון זמן לא קראתי קלאסיקה כזו. לא חדשה, אך כתובה טוב ואיכותית. בספר יש המון ידע תיאורטי אבל לא משעמם. משולב בחכמה בתוך הטקסט. תיאורים חיים ומרתקים. בנוסף, גם הדמויות מאופיינות טוב. המבוגרים, הילדים. לכל דמות יש קווי אופי, קווי מתאר, וזה עוזר להתפתחות העלילה בספר וליצור אותה בראש במקביל. ובמיוחד נהניתי מהעלילה עצמה.

העלילה מדברת על ביוטכנולוגיה, ובפרט ההנדסה הגנטית. מה קורה כשהיא נמצאת בידיים של אנשים שיש להם יותר מדי כסף, זמן פנוי, כח אדם ושיגעון גדלות. לדוגמה- אנשים כאלה יכולים לנסות ליצור פארק דינוזאורים. ודינוזאורים הם יצורים שלא חיו בעולם הזה כבר מליוני שנה (לדיונים על אבולוציה או בריאת העולם נניח לזמן אחר), וזה אומר שכל צורת החיים שלהם היתה שונה לחלוטין ממה שאפשר ליצור במעבדה.

מה קורה בפועל בספר- צוות חוקרים מגוון בראשות אדם עם חלומות גדולים מפתח פארק על אי קטן מול חופי קוסטה ריקה, מצליח לייצר דינוזאורים מסוגים שונים ומצליח ליצור להם סביבת מחיה. אך אי אפשר לשלוט בהם עד הסוף, וכל השליטה תלויה בזרם חשמל רצוף ובעירבון מוגבל.

בגלל המגבלות והתקלות שמתחילות לצוץ כאשר המנהל כבר רוצה לנוע לכיוון פתיחת הפארק, מוזמנים מספר מומחים חיצוניים לחוות דעת ולפיתרון הבעיות. לכל אחד מהם זווית ראיה שונה ויחד הם יוצרים את כל הזוויות המחשבתיות והמעשיות לבחינת הפארק, המכונה "פארק היורה" על שם תקופת היורה שבה במקור חיו הדינוזאורים, ששוחזרו במעבדה.
ואז העניינים יוצאים משליטה. כלומר, הדינוזאורים.

ברצף של מספר תקלות יוצא הפארק משליטת המחשבים והחשמל לזמן מה שבו הדינוזאורים מסתובבים חופשי. אנשי המקום והצוות נמצאים בסכנת חיים, ומתמודדים בדרכים יצירתיות עם היצורים הגדולים והטורפים. חלקם מתים וחלקם נפצעים אך שורדים עד הסוף שבו מגיעים לחלץ אותם מהאי.

אהבתי את הסיפור. די מפחיד, הייתי אומרת. אך חוץ מזה היה משולב בו המון ידע. על הנדסה גנטית, על ביטוכנולוגיה, על דינוזאורים מסוגים שונים ועל תורת הכאוס. מומלץ לקרוא!

סימנתי לעצמי פרויקט לזמן המלחמה: לקרוא את כל הכרכים של "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. באינטרנט כתוב שרק מעטים צלחו את כל שבעת הכרכים. בדיוק פרויקט לרצות, עבור מי שריצות ארוכות נתפסות בעיניה כספורט האֵלים. ואני מתחילה בספר הראשון: בצד של סוואן. הספר עמוס: עמוס משפטים ארוכים, עמוס רעיונות, עמוס אזכורים ליצירות ספרותיות, מוזיקליות ואמנותיות, עמוס בתיאורי טבע. כמעט כל פסקה מכילה ריבוי כזה של מחשבות ומשמעויות שקשה להכיל את כולן. הקריאה יוצרת אצלי תחושה של תסכול, של החמצה: איזה רובד נוסף לא קלטתי? איזה רמז לא זיהיתי? האם הבנתי את המשמעות? בהתחלה אני מדרבנת את עצמי כמו בריצת מרתון. עוד קילומטר, עוד כמה עמודים. אני מנסה לגלגל את שמות היצירות שאיני מכירה, לחפש תמונות של היצירות המוזכרות של ג'וטו, להשלים פערים תוך כדי תנועה. אבל איפשהו לקראת אמצע הספר נופל לי האסימון. היה זה בקטע בו פרוסט מתאר את החוויה שלו כילד הקורא בספרו של הסופר הנערץ עליו-ברגוט. פרוסט מספר שהוא קורא, וחלקים רבים בספר נותרים לו לא מובנים; הוא חש קנאה והערצה לידע ולחכמה של הסופר; אך למרות שההבנה אינה מלאה ואינה רציפה, אלא מופיעה כרגעים קטנים של הארה בתוך רצף של אי־בהירות, או אולי דווקא בשל כך מתעצמת אצלו התשוקה להמשיך ולקרא. במובן זה, הקריאה שלי בפרוסט משחזרת את אותה חוויה: אולי לא חייבים להבין הכל. אולי מותר רק ליהנות. להישאר עם מה שנקלט, עם מה שמרגש ברגע. ובתוך זה, אני מבינה משהו חזק על עצמי: עד כמה הידע מאפיל אצלי על החוויה. עד כמה אני ממהרת להפוך כל רגע למשהו שצריך להבין, במקום להיות בו. ומה אני מפסידה בזה. ואולי במקום לנסות להבין את פרוסט, אני יכולה לנסות לפגוש דרכו את עצמי. אולי הקריאה בו אינה מלמדת אותי משהו חדש, אלא מאפשרת לי להיות בקשר אחר עם מה שכבר נמצא בי, גם אם לא ידעתי לתת לו מילים. אולי זה מה שמתברר דרך הקריאה בפרוסט: ערכה של האמנות אינו ביופייה או בידע שהיא מציעה, אלא ביכולתה לאפשר מפגש עם מה שבתוכנו ולא קיבל עד כה צורה.
ומחווית הקריאה לחווית הכתיבה. התרגשתי מאד מהקטעים בהם פרוסט מתאר את חווית הכתיבה, אולי משום שאני חווה תחושות דומות. לאורך הכרך הראשון, הוא מתאר רצון עז לכתוב, מתאר שפע של חוויות, ומחשבות, אך קושי מתמשך לתת להן צורה, ותסכול מהתחושה שלעולם לא יצליח לכתב ברמה של סופרים נערצים עליו כמו ברגוט. באמצעות מארג של דמויות, שכל אחת מהן מגלמת יחס אחר לספרות ולאמנות, הוא מתאר כיצד אף אחת מהן אינה מספקת תשובה לאיך לכתב: סוואן מייצג ידע תרבותי מעודן והיכרות עמוקה עם אמנות, אך אינו יוצר, ובכך "תרבותיותו" עקרה; וינטיי, לעומתו, מתגלה דווקא ברגעים של היסוס כמעט מביך: הרצון לנגן קיים, אך מלווה בפחד להיחשף, כאילו עצם הדחף היצירתי הוא דבר שיש להצניע; החברה הבורגנית משתמשת באמנות כסימן למעמד יותר מאשר כחוויה, וקובעת חוקים ברורים מהי אמנות ראויה ומה אינה ראויה; וגם בביתו, הקריאה וההתבוננות אינן נתפסות כעיסוק מרכזי של החיים. נדמה כי בזה אחר זה מתערערות ההנחות הפשוטות: לא די בידע, לא במעמד, ואף לא בעוצמת החוויה כשלעצמה כדי ליצור.
ואז, לקראת סוף הכרך, מתרחש רגע שקט, כמעט מקרי. הילד פרוסט נוסע בעגלה, לצד העגלון ומתבונן בנוף ילדותו המוכר ואותו ראה פעמים רבות בעבר: מגדלי הפעמונים של מרטנוויל. הוא כותב: " לא ידעתי מה סיבת העונג שחשתי כאשר הבחנתי בהם באופק, החובה לחפש ולמצא את הסיבה נראתה לי מפרכת למדי; רציתי לאחסן בראשי את הגזרות המתנועעות בשמש ולהניח לזה עכשיו. וקרוב לודאי שאילו כך עשיתי, היו שני מגדלי הפעמונים גם הם נעלמים ונבלעים לעד בין כל אותם עצים, גגות, בשמים וצלילים, שבודדתי מן השאר בשל אותו עונג סתום שסיפקו לי ומעולם לא העמקתי לחקור בו.. ובלית ברירה, מאין לי חברה אחרת, נאלצתי להיטפל אל עצמי ולנסות להתרכז במגדלים שלי. לא עבר זמן, וגזרותיהם ומשטחיהם המופזים , כמו היו מעין קליפה, נקרעו, משהו ממה שנסתר לי בהם נחשף, צצה בי מחשבה שרגע לפני כן לא היתה קיימת, מתנסחת במוחי מילולית , והעונג שחוויתי למראם רק לפני זמן מה נמצא מתעצם כל כך , שאחוז במין שכרון לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר" (עמ' 181-182)... ואז הוא מבקש עיפרון ולמרות טלטולי הדרך הוא מצליח לנסח בכתב לראשונה את החוויה שהוא ראה, וכמעט ללא תיקונים הוא מכניס אותה לספרו. אין כאן מתכון לכתיבה. אך אולי יש כאן רמז אחר:הכתיבה אינה נולדת מן הידיעה או מן השליטה, וגם לא מנוכחות ברגעים נשגבים ויוצאי דופן, אלא מן היכולת להישאר עם מה שאינו מתנסח, לא למהר להבין אותו. זהו המקום שריגש אותי. כל חיי אני כותבת כתיבה אקדמית — יודעת לנסח, לבנות טיעון, לדייק — ובכל זאת איני מצליחה לכתוב פרוזה. אולי משום שההרגל שלי הוא בדיוק הפוך: לקחת את מה שאינו ברור ולסגור אותו מהר מדי. ואולי להיות סופר, כפי שפרוסט מרמז, אינו עניין של לדעת לכתוב, אלא של היכולת לשהות עוד רגע בתוך מה שלא קיבל צורה.
יש פרט קטן לקראת סוף הספר שנגע בי, אולי יותר ממה שציפיתי. כשפרוסט מסכם את חוויית טיולי השבת המשפחתיים : פעם לצד של מזאגליז, הדרך הקצרה, המתורבתת יותר, זו של הגנים המטופחים, שבמקרה הטוב מחקים את הטבע; ופעם לצד של גראמנט, הדרך הארוכה, הפתוחה, הפראית והלא־מעובדת, שם אולי עשויה להתרחש חוויה אמיתית יותר. ובמחשבה לאחור, הוא בוחר בצד של מזאגליז. הבחירה אכזבה אותי במקצת. נדמה היה לי שהדרך האחרת היא זו שמבטיחה חוויה עמוקה יותר. כמו דמותה של הסבתא, הנמשכת אל הפראי, מסתייגת מן הנימוסים והטעם הממוסד, ומבקשת מגע ישיר יותר עם העולם. אך ייתכן שפרוסט מנסה לומר לנו שגם הפראי אינו מבטיח דבר: לא המרחק, לא החריגה, ואף לא האותנטיות כשלעצמה מובילים בהכרח לגילוי. אולי משום כך הרגעים המשמעותיים ביותר אינם מתרחשים במקום הנשגב או הרחוק, אלא דווקא בתוך המוכר, במקום שבו איננו מצפים להם — ואולי אף בתוכנו.
קראתי לזה “פרויקט” — מילה קצת מגעילה. יש בה יעד, הישג, קו סיום. אולי מילה של רצים. אני מסיימת את הקריאה בספר הראשון בתובנה שהקריאה בפרוסט אינה ריצה. היא קרובה יותר לתרגול איטי, כמעט כמו יוגה או פילאטיס, שבו אין מה להספיק ואין לאן להגיע , אלא רק לשהות עוד רגע בתוך מה שקורה.

יש רגעים שאתה נפגש במיתוס בן אלפי שנה ושואל את עצמך איך שמעת כל כך הרבה על המיתוס ולא קראת אותו עד היום. כך קרה לי עם גלגמש ואני מאוד שמח שקראתי אותו סוף סוף.
קשה להאמין, אבל הטקסט הזה, שנכתב לפני כ־3500 שנים על לוחות אבן בכתב יתדות שעדיין קיים. איזה ספר יחיה כל כך הרבה שנים תגידו? אין לנו כלל מושג האם יוליסס או שייקספיר ישרדו 3500 שנים.
מאחורי הסיפור הספציפי הזה עומדת תרבות חידתית שלמה. התרבות של השומרים. לא נשאר המון מהעם המתקדם הזה ובספר יש הקדמה שלמה שמוקדשת לשומרים והיא מרתקת בפני עצמה. מדובר בעם מסתורי כמעט, שהופיע משום מקום, המציא כתב, ערים ומיתולוגיה, ואז נעלם לתוך ההיסטוריה (אולי במבול?).
הדרך שבה גילו מחדש את האפוס היא סיפור בפני עצמו: לוחות שבורים, מילים חסרות ואף חלקים שלמים, חוקרים שמנסים לשחזר שפה שמתה מזמן. כשאדם בשם ג'ורג' סמית זיהה לראשונה את סיפור המבול בתוך הלוחות, הוא הבין מיד שלא מדובר בעוד טקסט עתיק, מדובר בסוג של נקודת מוצא של התודעה אנושית שעדיין נושמת בתוכנו.
ושם חיכתה הפתעה מאוד מעניינת: זה מרגיש מוכר.
יש כאן מבול שמזכיר מאוד את ספר בראשית. יש גיבור שמזכיר את אכילס מתוך האיליאדה של הומרוס. יש מסע כמעט מיסטי שמעלה הד רחוק למיתולוגיה המצרית ולספרי המתים שלה. זה לא דמיון מקרי כנראה, השומרים קדמו לאלו ומכאן מדובר במרחב קדום שבו סיפורים נדדו בין תרבויות, הרבה לפני שהיו “עמים” כפי שאנחנו מכירים אותם ושם גם הכתב הומצא ואפילו סוג של דפוס ראשון על לוחות אבן.

טוב, מודה שהגעתי לספר מחדש מתוך קריאה במרכבות האלים של אריך פון דניקן, הוא עורר אצלי את הרצון להוציא את הספר וסוף סוף לקרוא בו. דניקן למשל לקח את האלים של גילגמש לכיוון של חייזרים וטכנולוגיה קדומה. אני אכתוב על פון דניקן בנפרד, צריך לקחת את דבריו כמובן כפיקציה וקוריוז ופחות כמשנה מבוססת, אבל אפילו כהיפותזה זה רעיון מפתה. בעיני הרעיון החייזרי מפספס את העיקר משום שהכוח של האפוס הזה אינו במדע בדיוני, אלא באנושיות הגולמית שלו.

העלילה עצמה? כמעט מפתיעה בפשטותה. מלך חזק מדי פוגש חבר שמאזן אותו. כמובן שהם יוצאים להרפתקאות מסמרות שיער. לאחר מות החבר המלך נשבר נפשית.
מכאן מתחיל הסיפור האמיתי: סיפור פסיכולוגי ופילוסופי. אין כאן גבורה אלא פחד מהמוות ומהקיום. מדובר בניסיון נואש להבין איך אפשר לחבור לאלמוות. וכן, לפעמים זה אפילו מרגיש “ילדותי” כמו במיתולוגיה היוונית: מפלצות, אלים גחמניים, פתרונות תמימים. אך דווקא שם טמון הקסם: זו הילדות של האנושות עצמה ואם נחשוב שכל מילה או אות כאן נחרטו על לוח אבן, הפשטות מתבקשת.

החלק שממש אהבתי הוא סיפור המבול. אדם אחד ניצל משטפון היסטורי שמוזכר בלא מעט תרבויות. אדם יחיד ומשפחתו קיבלו הזדמנות להציל את העולם ואת מיני החיות שחיו אז. בתמורה לא רק שיחיה, הוא יקבל חיי נצח.
כשגילגמש פוגש אותו, הוא מגלה את האמת הכואבת: הנצח הזה אינו פתרון נכון, אלא עניין חריג ואפילו לא משתלם. משהו שלא שייך באמת לאדם. בניגוד לנח של התנ״ך, כאן אין סדר מוסרי ברור רק תחושה שהעולם גדול, אדיש, ולא מחויב לנו.
אגב, ישנו גם נחש עם ראש אדם ששומר על עץ הדעת?!

ומה לגבי גילגמש עצמו? כנראה שכן היה מלך כזה בארך לפני אלפי שנים. אבל הדמות שאנחנו פוגשים כבר מזמן עזבה את ההיסטוריה והפכה לסמל: האדם הראשון שהבין שהוא בן תמותה בהיסטוריה הכתובה.
בשורה התחתונה: מדובר בסיפור העתיק ביותר שנמצא אי-פעם, מי יודע כמה עוד קבורים אי שם. למרות גילו הוא עדיין סיפור רלוונטי במובן של שאלה אנושית אלמותית: מהם החיים ומה הם לא? המוות.

הציון שלי: 10/10 לא במובן של ספרות גבוהה אלא במובן של מיתוס מרגש שמלווה אותנו כמאה וחמישים דורות. אני בהחלט ממליץ מאוד לקרוא את הספר אם טרם הספקתם ביחוד אם אתם נמשכים למיתולוגיה עתיקה, אבל גם למי שמוכן לפגוש שאלה פילוסופית פשוטה שלא התיישנה מאז: כיצד חיים עם הידיעה שאנחנו לא נצחיים?

אני יודעת שיש כאן אנשים באתר שחושבים שאני קוראת מהירה, ובכמה מובנים זה אכן כך. מה שהם ואתם לא יודעים זה שיש כאן בבית קורא מהיר הימני, זה שנישאתי לו לפני למעלה משלושים שנה, בהיותי בת תשע עשרה בדוחק. בכל מקרה לא עניין נישואינו הוא החשוב כאן אלא עניין מהירות הקריאה שלו, שהיא גדולה יותר משלי ומשל כל אדם אחר שאני מכירה. על כן, לא הרבה זמן לאחר שהבאתי את הספר הזה מספריית הרחוב והנחתי אותו במאוזן במדף שבו אנחנו מביאים לקט ספרים חדשים מן הגורן ומן היקב, הוא כבר סיים לקרוא אותו ואמר בזו הלשון "אבן הירח זה ספר קצת דומה לספר האישה בלבן, עלילה בלשית מאוד מאוד מאוד איטית". ובכן, כמובן שהוא צודק וזה גם מה שאמרתי לו, משום ששני הספרים נכתבו על ידי אותו אדם, באותה תקופה, וזו הסיבה למעשה שגרמה לי לאסוף את אבן הירח מספריית הרחוב. אני מעידה על עיסתי וממליצה ללכת לקרוא את הסקירה שלי על האישה בלבן משום שהרבה מן הדברים שאני רוצה לכתוב כאן כבר כתבתי בסקירה ההיא.

בחלק "הידעת" באתר המידע הוא בזו הלשון "הספר "אבן הירח" מאת וילקי קולינס יצא לאור בהוצאת כתר בשנת 1992 (לפני 33 שנים) ומכיל 395 עמודים. זהו ספר בהיקף בינוני", המידע הזה אולי נכון לתרגום העברי של הספר, אבל הוא מטעה בהחלט משום שזה ספר שיצא לאור לראשונה בשפת המקור, אנגלית, בשנת 1868. אני עדיין מדור המיושנים שעושה שימוש בויקיפדיה, והיא מספרת לי על שני תרגומים קודמים של הספר לעברית בשנים 1968 ו-1969. גם הכריכה של הספר, תקריב חתוך על שפתיים, היא קצת מטעה ומשדרת תוכן שונה לחלוטין מהספר עצמו. וכאמור, אם לא הקירבה לאישה בלבן, לא הייתי מעיפה בו מבט שני ובוודאי שלא לוקחת אותו הביתה. עוד מספרת לי ויקיפדיה, אם כבר נכנסתי לערך, שהספר הזה נחשב לרומן הבלשי הראשון, ושהיו לו מגוון עיבודים לקולנוע, לטלוויזיה ולרדיו.

מעשה ביהלום יקר מאוד שקיבל את הכינוי "אבן ירח" והיה בעל משמעות פולחנית חשובה בהודו, ועל כן נגנב ממנה בחסות האימפריה הבריטית הכל יכולה והגיע בדרכים כאלה ואחרות להיות רכושה של עלמת חן בשם רחל ורינדר. למעשה הוא הוענק לה במתנה ביום הולדתה השמונה עשרה, הוצג לראווה פעם אחת ויחידה במסיבת יום ההולדת שנערכה בבית והשתתפו בה כשנים עשר אורחים, ונעלם מיד בלילה שלאחר מכן, כאילו בלעה אותו האדמה. הרומן עצמו נכתב כאוסף של מכתבים, או תיעודים של עדי ראייה מתוך האנשים שראו את היהלום, והם כותבים את הדברים לבקשת פרנקלין בלייק, שהיה הארוס של העלמה ורינדר ונדחה מעל פניה בלי מתן סיבה מוצדקת ועל כן רואה את עצמו חשוד בהעלמות היהלום והוא מנסה לנקות את שמו ולזכות מחדש בליבה ובידה. הכותב הראשון הוא גבריאל בטרג', מנהל האחוזה הוותיק (שלא לומר קשיש) של משפחת ורינדר, והוא מספר על נסיבות אובדן היהלום, בשנת 1848. שאר הכותבים מספרים על אירועים בדיעבד, כל אחד אך ורק על עדויות הראייה שלו, בשנה שלאחר האירוע.

לתקופה הויקטוריאנית יש שלל מאפיינים ידועים, למשל הריבוד המעמדי, הזלזול בנשים על אף שבראש הממלכה עמדה אישה חזקה, הגזענות הלא מוסווית, ועוד הרבה. היה גם עומס של ריהוט, קישוט וסלסול בבתי אצולה ובבגדים של בני האצולה, עומס שאותו לא ידעו אנשי התקופה לתאר, כי הוא היה נראה להם דבר רגיל, אבל בעת ביקור במוזיאון או צפייה בתמונות מהתקופה אנחנו יודעים לזהות. גם הספר הזה עמוס בקישוט ובסלסול. המון חידודי לשון, עלילות משנה ועוד. יש בו מלאי דמויות שעלי הקשו את הקריאה ואת ההתמצאות ובוודאי שלא הצלחתי לעלות על פיענוח העלילה שהוא די מופרך בעיניים של בת המאה העשרים ואחת. מכל הסיבות האלה לקח לי די הרבה זמן לסיים את הספר. חשוב לומר שלא סבלתי - כל עמוד או כל פיסקה הם נאים לקריאה, ומורגשת השנינות הדיקנסית של הסופר וכן ידו האופיינית של אהרון אמיר, אבל זו לא ההנאה בקריאה של ספר בלשי. יותר תחושת הטיול המוזיאונית וחיפוש איזכורים שהיוו מאוחר יותר השראה לספרים של ארתור קונן דויל ואגתה כריסטי.

חלום בלהות כלוא בין דפיו של ספר. קראתי את המשפט תוך כדי שהייתי באתונה, בכל זאת לא הרגשתי כלל שאני רחוק מהבית או ממקום כלשהו. בפשטות - הייתי בתוך חלום הבלהות הזה, רואה את הדמות בוחרת בבחירות הכי גרועות, צועק לה בתוך ראשי שתפסיק - אך זה לא משנה דבר. ממש כמו בסיוט אמיתי.

ספר ארוך מאד, אבל מהנה ומשאיר אותך סקרן כל הזמן.

אני אמנם לא עוסקת בזה בפועל, אבל עברתי לימודי עריכת לשון ויש לי נטייה טבעית לכך. לכן כשאני רואה את שם הספר הזה בעברית תוקפים אותי גירודים ודחף עמוק לקחת את העט האדום ולתקן - זו לא מוסיקה! זו מוזיקה, מלשון "מוזה", וכך נכון יותר לכתוב. לא משנה, או שמא כן משנה אבל לא הרבה, כי הלא לספריית עם עובד יש עורכי לשון והיה בוודאי מישהו שאישר את הנוסח הזה. על הכריכה נמצאת המילה "מקרה" וגם תמונת קלפים וקוביות, והקורא משער שהספר יעסוק בהימורים.

אבל לא בהתחלה. בהתחלה מדובר בג'ים נאש, כבאי אמריקאי בן שלושים ושלוש שאין לו יכולת טובה בשימור מערכות יחסים - אשתו עזבה אותו, ביתו גדלה אצל אחותו ואינה מזהה אותו, ובהמשך אנחנו מגלים שהוא בקושי הכיר את אביו. מלבד בעייתיות במערכות יחסים בינאישיות ג'ים גם לא טוב מאוד בקבלת החלטות. כשהוא מקבל במפתיע ידיעה שאביו נפטר והוריש לו מאתיים אלף דולר, הוא בוחר להתפטר מהעבודה שלו, לרכוש מכונית חדשה ולטייל ברחבי ארצות הברית, עם גיחות מזדמנות כדי להגיד שלום לבת שלו. בשלב הזה, כשהקורא כבר יגע מלהגיד לג'ים "לאאאא, מה אתה עושה??" קורים שני דברים - הכסף של ג'ים כמעט אוזל והוא פוגש נער שמתיימר להיות שחקן פוקר מעולה, ובעקבותיו הוא מגיע לטירתם של שני מיליונרים אקסצנטריים לסבב הימורים נוסף. אני לא אמשיך כאן מחשש לספוילרים, אבל החלק הזה כל כך לא סביר, שהוא זה שהוביל אנשים שונים, כולל כותב הטקסט על הכריכה האחורית לברבר על אלגורייה או משל. לא שאי אפשר לראות כאן דברים כאלה, אבל לדעתי אחרי גיל עשר אף אחד לא אוהב לקרוא משלים, וכתיבה אלגורית היא סוג נחות למדי של כתיבה, ולא זו דרכו של פול אוסטר.

אין זה האוסטר הראשון שאני קוראת, וגם לא השני. לו הייתה אפשרות לקשר באתר בצורה נוחה לסקירות אחרות שלי או לספרים, הייתי עושה את זה. אבל כרגע ממשק הסקירות רק סופר לי מילים ותווים ומכניס מילות עידוד נבובות נוסח "נהדר! ממשיכים". ועל כן אמנה כאן את הספרים הקודמים שקראתי וכתבתי עליהם סקירות, ובינתיים הם עשרה ספרים:
המצאת הבדידות,
ליל האוב,
הטרילוגיה הניו-יורקית,
שיגיונות ברוקלין,
ארמון הירח,
מר ורטיגו,
סאנסט פארק,
לוויתן,
ספר האשליות,
דוח מן הפנים,

אני חושבת שנכון לראות את היצירה האוסטרית כאחת, וכל אחד מהספרים הוא פרק או חלק של מספר פרקים בתוך היצירה הזאת, שבה הבדידות הוא אחד המרכיבים החזקים ביותר, כמו גם העדר קשר עם האב הביולוגי וחיפוש בלתי פוסק אחרי דמות אב חלופית. ג'ים מוצא בג'ק פוצי הצעיר את בן דמותו, ומאמץ אותו כסוג של בן, לוקח עליו חסות ואחריות ומשלב את גורלותיהם יחד, על אף שהם אוהבים לשמוע סוגים שונים של מוזיקה. עוד מוטיבים מספרים אחרים שחוזרים גם כאן הם הנפילה או ההתדרדרות מעולם שבו הדברים עובדים כסדרם אל עולם כאוטי ואפוקליפטי והעדר היכולת לשים את האצבע על הנקודה שבה הבחירות של האדם נלקחות ממנו והופכות להיות אילוץ. אני לא בטוחה שזה ספר שעומד בפני עצמו בלי כל הרקע של הספרים האחרים. בכל מקרה זה לא היה אוסטר שהייתי ממליצה להתחיל בו למי שטרם קרא ביצירתו.