שנת 1974 בספרים

"אני רוצה להגיד לך משהו על החלוצים האלה," אמרה לאה, הציצה על הצלחות שבידה והניחה אותן על השולחן. היה דרוש לה הזעם הזה, על השימוש הנוח בשם המקודש, כדי שתתיר לעצמה ללכת אחר מחשבה מציקה עד הסוף. להגיד משהו על החלוצים האלה... "שבאים הנה לבדם, כן! חלוצים צעירים ויפים מאוד, ואת הזקנים וההורים והאחים והאחיות משאירים בבית, שלא יפריעו כנראה לבנות להם כאן את מגדלי החלומות שלהם. לבדם הם באים, מרד, נכון. אבל אנחנו נבכה על זה, שלי, של היפים והטהורים שמשאירים את המשפחות המכוערות והעלובות שלהם מאחור. חלוץ, אני רוצה להגיד לך, חלוץ שהוא רק חלוץ לעם שלו ואיננו חלוץ למשפחה שלו, לאביו ואמו ואחיו ואחותו, חלוץ כזה איננו שווה הרבה, שלי. אנחנו צריכים משפחות כאן, משפחות שלמות. אני באתי ארצה עם אבא שלי, לא ציונית בכלל, לסדר בית למשפחה. וכל אלה הצעירים שברחו בלילה מביתם והשאירו שם את כולם, הם אולי גיבורים גדולים, אולי חולמים חלומות יפים, אבל הם חלוצים קטנים מאוד, ומי שאינו מרגיש כי זהו מקום בשביל כל המשפחה איננו מרגיש את העיקר, כל המשפחה, וחולים וזקנים, ועניים, כולם. בלי תכנית. ואני אומרת לך, ככה אני מבדילה בין חלוץ אמיתי ובין סתם בעל חלומות. מי שסוחב אחריו את המשפחה הוא רציני, פשוט בלי חכמות. רציני. והנערים והנערות האלה שמשאירים את המשפחה מאחור, אינם רציניים, לא, אינם רציניים, לא, אינם רציניים, שלי!"

===
הדבר היה ככה. ביום שישי הבת שלי קפצה לבקר, בדרך בין ירושלים ובית שמש. ואז היא גילתה שדילול הזמנים של התחבורה הציבורית הוא לא סתם אמירה בעלמא אלא מתקיים באמת. כלומר אין לה אוטובוס לבית שמש. וכך הסעתי אותה בדרך היפה והמפותלת בין נס הרים ובר גיורא. בבית שמש מצאנו ספריית רחוב, והיות והספריות הציבוריות גם הן סגורות עקב המלחמה, עטנו עליה כמוצאי שלל רב. ככה מצאתי את הספר הזה, המאפשר לי להשלים את טרילוגיית רחוק מפנינים, זאת שאת הספר השני שלה ("הינומת הכלה") קראתי במאי 2024 ואת הספר השלישי ("עד הסוף") קראתי חודשיים מאוחר יותר. הספר יצא לאור לפני חמישים ושתיים שנים, ובהתאמה הוא קצת צהבהב, עטור כתמי רטיבות, ועליו חותמת שייכות של טוני ושלמה רייז, שאין לי מושג מי הם.

רחוק מפנינים הוא סיפורה של אשת החיל לאה (ליזה) ברמן, שנולדה ב- 1882 והתאבדה, כפי שמסופר בספר השלישי, שמונים ומשהו שנים מאוחר יותר. בספר יונה מחצר זרה המספר הוא יעקב גבריאלי, שכותב את הדברים ששמע מפיה, וגם את הזכרונות שלו עצמו ממנה, והוא כותב את הדברים עשר שנים אחרי מותה. חלק מהקשריו של גבריאלי ללאה מתגלים בספר הזה, הפוגש אותה בעיקר כשהיא בת שישים, בקיבוץ בשנות טרום קום המדינה, וחלק נגלה רק בספר האחרון. עכשיו אני יכולה לספר שכל אחד מהספרים עומד בפני עצמו, אין להם סדר כרונולוגי - שכן מבחינת התזמונים השני קודם לספר הראשון ועוסק בלאה הנערה והבחורה הצעירה סביב המהפכה הכושלת ב- 1905 ברוסיה.

הסתכלתי עכשיו על הסקירות האחרות שכתבתי, ואחד הדברים שכתבתי על הספר השלישי הוא שהוא יחידה אחת ארוכה בלי חלוקה לפרקים או פרקי משנה. אז הספר הזה לא ככה, יש לו חלקים מובחנים - שלושה מהמם מתרחשים בשנים שונות בשנות הארבעים, וביניהם יש גיחה לאחור, פעם אחת לשנת 1933 ופעם אחת בשנת 1920. כך בהדרגה לומדים על הדברים שקושרים את המספר יעקב אל לאה שהוא מכיר כרווקה בגיל העמידה. לאה היא רבת מעללים, התפיסה שלה סוציאליסטית אךלא ציונית. היא מנסה להקים מתפרה לעובדות כדי לתת פרנסה, העובדות מבקשות הפרדה מהנשים התימניות, היא דואגת שמכונות התפירה תהיינה רכוש של העובדות, ואז ננזפת שהיא לא מספיק סוציאליסטית. היא פוגשת את שלי שטיינר המשוררת האמריקאית החולנית, סועדת אותה ואז עוזרת לה להגשים חלום לבית הארחה צמחוני. זה מה שהביא אותה ואת שלי, זוג מוזר ולא תואם, אל הקיבוץ שאליו הגיע גם המספר יעקב. לאה, אישה גדולה, פעילה, נמרצת, שלא חוששת לומר את דעתה ובקול, לא באמת מסתדרת בקיבוץ, אבל זה לא באמת משנה. הכינוי "יונה מעיר זרה" מרפרר לשיר של עזרא זוסמן שנמצא גם בפתיח של הספר "מעופפת יונה מחצר זרה / יושבת לבנה על גג ביתי / ואל תפריעו: זה כל שכרי / ואולי כל שכרה".

בסך הכל ספר נחמד, מלא אידיאולוגיות ונאומים נמרצים כמו זה שבו פתחתי את הסקירה, והיה קריאה טובה בשבת עמוסה בהתרעות ואזעקות.

"עתה, כשהיה גופו מכווץ כולו בגוש אחד, הרים עין־הנץ את רובהו אל כתפו, ובאחת ירה את מלוא מטענו. זרועותיו של היורוני רפו, וגופו נפל מעט לאחור, בעוד ברכיו שומרות על מקומן. הוא הפנה מבט מלא מרי כלפי אויבו ונופף את אגרופו לעברו בתנועת בוז. אולם אחיזתו רפתה וגופו נראה נופל מטה, מטה, מטה, עד שנעלם מן העין" (עמ׳ 226).

הספר "אחרון המוהיקנים" מאת ג׳יימס פנימור קופר (הוצאת כתר, 1974) זכור לי כאחת מחוויות הקריאה החשובות של ילדותי. צריך לומר כבר מהתחלה – תמיד אהבתי סיפורי הרפתקאות. כילד, רציתי להיות כמו גרי קופר, ויין ואיסטווד. גבוה, נחוש, נטול פחד נוכח אתגרים וסכנה, ישר והגון. הם היו הגיבורים שלי. אבל הייתי נמוך, שמנמן וסבלתי מקצרת הנשימה (לא מן הנמנע שספרים אודות אקדוחנים קשוחים ומהירי שליפה במערב, מוסקטרים אמיצים בצרפת וחיילים נועזים מאחורי קווי האויב, הם שהביאו אותי לצנחנים ולאחר מכן למקומות אחרים).

הסופר ג׳יימס פנימור קופר, שחי באמריקה בשנים 1789 - 1851, היה אבי סיפורי ההרפתקאות האינדיאניים. הוא כבש את לב בני הנעורים בכל העולם בספריו המרתקים שבהם תיאר את קורותיו של הצייד והסייר הנועז נתנאל במפו, המכונה "עין־הנץ", יליד המושבות הבריטיות בקולוניה הבריטית שבאמריקה, שעזב את מושבות האדם הלבן וחי עם ידידיו האינדיאנים בלב היערות והערבות של אמריקה, בימים שהחלו האנגלים להשתלט על שממות היבשת החדשה. "הייתי עוד צעיר והצטרפתי אל הדלוורים כי שמעתי על קיפוחם ועל העוול שנעשה להם. הפראים ההם רקדו וצרחו ארבעים יום וארבעים לילה סביב ערימת העצים הזאת, אותם תכננתי ואף עזרתי לבנות. מכאן פגענו בהם עד שמספר אנשיהם היה שווה לשלנו ואז תקפנו אותם, ולא חזר מהם אחד לספר את אשר קרה לאותה קבוצה. כן, כן; הייתי צעיר למדי, ואת הדם ראיתי לראשונה" (עמ׳ 87), סיפר.

כסייר פעל "עין־הנץ" רבות בשירות הצבא הבריטי: "הפלוגה ה־60! לא תוכל לחדש לי הרבה על היחידות האמריקניות המלכותיות, למרות שלובש אני חולצת ציד במקום מעיל ארגמן" (עמ׳ 25), וזכה לכינויים "עין־הנץ" ו־"הרובה הארוך" כל שום היותו צלף הקולע אל חוט השערה: "מכל כלי הנשק," אמר, "הרובה ארוך הקנה, מדויק החריצים ורך המתכת הוא המסוכן ביותר, אך דרושה לו יד מאומנת, זרוע ארוכה, עין מהירה ושיפוט רב בטעינה, כדי שיוכל לפעול בכל תפארתו" (עמ׳ 46). קופר כתב אודות "עין־הנץ" חמישה ספרים והיה אולי הסופר האמריקני הראשון שזכה להצלחה בינלאומית.

עלילת ספר זה, שהינו השני בחמשת הספרים, מתרחשת בשנת 1757, בעת שהאנגלים והצרפתים לוחמים על השליטה בצפון אמריקה. אליס וקורה, שתי בנותיו של מונרו, קצין אנגלי בכיר המפקד על המבצר הנצור "ויליאם הנרי", עושות את דרכן למבצר. אולם הדרך קשה, בוגדנית ומלאת מכשולים. מגואה, האינדיאני האכזר בן שבט היורון, אשר הינו גשש הפועל בשירות הצרפתים נשבע ליטול נקם מן הבריטים. בדיוק כאשר מנסה מגואה לחוטפן, מגיעים למקום "עין־הנץ" ורעיו צ׳ינגצ׳גוק, המכונה "הנחש הגדול", שהינו מאחרוני המוהיקנים, ובנו אונקאס, לוחם המכונה גם "צבי מהיר" משום זריזותו. השלושה מסכלים את החטיפה אול פקעים לשרשרת אירועים הרת סכנות במסעם להשיב את הבנות לאביהן.

ישנה חיות בתיאוריו של פנימור קופר והקורא נשאב למרחבים הפראיים והמיוערים של מדינת ניו־יורק. חווית הקריאה בספר כילד זכורה לי היטב. תרגומה של דפנה עבר־הדני הוא הטוב שבמהדורות שיצאו לספר בעברית, והוא מומלץ בחום. חובה לקרוא.

"אחרון המוהיקנים" מאת ג׳יימס פנימור קופר,
יצא באנגלית "The Last of the Mohicans",
By James Fenimore Cooper,
בשנת 1826,
יצא בעברית בהוצאת כתר,
בשנת 1974,
תרגום: דפנה עבר־הדני,
מכיל 232 עמודים.

הספר הוא עבודה היסטורית מקיפה על הפיניקים — עם קדום שיצר רשת סחר עשירה בים התיכון ותרם רבות לפיתוח האלף-בית המודרני ומסחר ימי. הספר מתעמק בתקופות שונות של ההיסטוריה הפיניקית, בהקשרים עם עמים כמו המצרים, היוונים והכנענים, ומתייחס גם לתרבויות ולדת שלהם. הספר כולל סקירה על מקורות היסטוריים שונים, ארכיאולוגיה, תרבות ואפשרויות פרשנות שונות לגבי מי היו הפיניקים. הוא מבוסס על מחקר אישי ארוך. המחבר, שחקר את הנושא במשך שנים, משלב מקורות רבים, כולל מחקרים ישנים ופרשנות מקורית על נושא שאינו מתועד היטב בעברית.
מדובר בחיבור מרתק, נועז ואולי אף "חתרני" ביחס לארכיאולוגיה הקלאסית, המנסה לקרוא תיגר על התפיסה המקובלת לגבי זהותם של יורדי הים הגדולים של העת העתיקה.
המחבר לא מסתפק בטענה שהיה "קשר" בין הפיניקים לישראלים. החידוש העיקרי והנועז ביותר שלו הוא הטענה שהפיניקים לא היו עם כנעני נפרד לחלוטין, אלא ענף של העם העברי, והם היו למעשה שבטי ישראל (בעיקר אשר, זבולון ודן) שהתיישבו לאורך החוף, נטמעו באוכלוסייה המקומית ויצרו את המעצמה הימית המוכרת לנו. הוא מתבסס על קרבה לשונית מוחלטת (הפיניקית היא ניב עברי לכל דבר) ועל שיתוף הפעולה ההדוק בין שלמה המלך לחירם מלך צור, על פירוש פסוקים מהתנ"ך, ניתוח הפולחן הפיניקי ופירוש של אגרות אלעמרנה.
הספר עדיין רלבנטי להיום. מחקרים מדעים בשנים האחרונות מוכיחים שהמטען הגנטי של הפיניקים ושל כנענים מאזור יהודה וישראל (ישראלים קדומים) הוא כמעט זהה.
הספר הינו מסמך מרתק ומעורר השראה באופן שבו הוא מחבר בין ארכיאולוגיה, בלשנות ותנ"ך.
מעבר לנושא הפניקים יש בספר פרקים מענינים מאוד עם זווית ראיה מקורית, על נושאים אחרים כגון יציאת מצרים, התפתחות הכתב, ועוד ועוד.
לסיכום ספר מומלץ למרות מרחק השנים.

הספר עוסק בנערה בעלת כוחות טלקינזיס (היכולת להזיז דברים בעזרת המחשבה), אבל זה לא באמת ספר על זה. זה ספר על נערה בודדה מאוד, שלא מוצאת את עצמה בעולם, שכלואה בין הצרות של גיל ההתבגרות, הדינמיקה הקשוחה מחיים בעיירה קטנה וצפופה, וחיים עם אם חד-הורית דתית מאוד, מאוד מאוד.
אבל מה שעוד מעניין, ולא נמצא בספרים אחרים של קינג שקראתי, זה דמות המספר. או יותר נכון, דמויות המספר. יש פה בעצם רשומון- מספר יודע-כל שעוקב אחרי קארי, אחת הבנות מהשכבה שלה, חוקר שחקר את האירועים בדיעבד, קו עלילה שעוקב אחרי נערה אחרת בשכבה ובן זוגה, פרוטוקול של ועדת חקירה שחקרה את האירועים ואולי עוד זווית ששכחתי. זה מאוד מזכיר סרט תיעודי מז'אנר הפשע האמיתי שמאוד רווח היום, אבל אולי בשנות השבעים זה היה פחות רווח ולכן מגיע לקינג מחמאות גם על זה.

זהו הספר הראשון של קינג שפורסם. ספר מאוד מעניין. לא מפחיד, וגם לא נקרא בשטף שאי אפשר לעצור. אך יש לו איכויות אחרות. זהו ספר בעל יומרות, במובן הטוב ביותר. הוא מכוון גבוה, ואמנם לא תמיד פוגע, אבל זה ראוי להערכה בפני עצמו.
אם הספר היה נכתב כיום, הוא בטח לא היה יוצא לאור ואם כן היה יוצא לאור אז קינג היה מקונסל מהר מאוד. סופר גבר, סטרייט, שכותב על נערה מתבגרת ואדוקה דתית - איך הוא מעז? ועוד לפתוח את הספר בסצנה רגישה שבה נערה מקבלת מחזור בפעם הראשונה?? הציבור הרגיש כיום לא היה מקבל את זה. מזל שזה נכתב בשנות השבעים.
לדעתי, כדאי לקרוא. גם למי שלא מעריץ של קינג. יש פה התייחסות מעניינת לגיל הנעורים, לחיים בצל הדת, לחיים בצל אמא שאינה שפויה, לחיים בעיירה קטנה. הטירוף במחצית השנייה של הספר הוא רק בונוס.

היצירה היא אחד מ-20 ספרים בסדרת רוגון-מאקאר, סדרה שבאה לתאר את פניה השונים של החברה הצרפתית. הספר שלפנינו מתאר את חיי האמנים בכלל ובפרט את חייו של הצייר קלוד, שהצייר פול סזאן זיהה עצמו כגיבור הספר וניתק את יחסי הידידות עם זולא בעת הופעת הספר.

לילה אחד מגיעה כריסטין לפריז. היא נשלחה לשם לסייע בידי אשה זקנה עשירה, שאיבדה מאור עיניה ואינה מסוגלת לקרוא עוד. על כריסטין להקריא לפניה ספרים והיא נערה מתבגרת הנשלחת מהמנזר בו למדה. אבל הרכבת מתאחרת ומי שנשלח למצוא אותה בהגיעה מוותר וחוזר לבית הזקנה. כריסטין מוצאת עצמה זרה בעיר הגדולה, בליל חורף חשוך. מי שמוצא אותה על סף ביתו הוא הצייר, המעלה אותה לדירתו ומעניק לה את מיטתו. למחרת, על אף הצניעות והחרדה שלה שהיא מוצאת עצמה לבד בעיר זרה ובמיטתו של זר, לבד אמנם, יוצא שהוא מצייר אותה. אבל היא ממהרת לדרכה, מגיעה למעבידתה, רק כדי למצוא עצמה מגיעה לביקורים חוזרים ונשנים אצל הצייר והם מתאהבים. תקופת מה הם עוזבים את פריז למשך 3 שנים, ילד נולד, הם מאושרים, אבל הוא משתעמם הרחק מהעיר הגדולה רבת ההשראה ומחבריו, והם שבים וחוזרים לעיר.

כאן מתחילה מסכת של חיי צייר, שנדמית לרכבת הרים רגשית, כשמועקה רודפת מועקה וכשלון רודף כשלון והדרדרות כלכלית נוספת.

בפריז נהוג להגיש ציורים לתצוגה בסלון הרשמי השנתי. אלא ששם מוצגים ציוריהם השגרתיים של בעלי הקשרים ואלה המוכרים משכבר. קלוד, בחור צעיר המבקש להציג ציור, שאינו הולך בתלם, מציג ציור בסלון הנדְחים, אבל למרות הכרה בגאונותו, הוא מושמץ מכל עבר וציורו "בחיק הטבע",זוכה ללעג ולשנינה. הוא לא מוותר, מנצל את הרנטה השנתית שהוענקה לו ע"י משפחתו וממשיך לצייר כאילו דיבוק נכנס בו. למרות סבלה של כריסטין וסבלו של בנו החולני, כל מעייניו נתונים לציוריו. למרות שגם חבריו אינם מצליחים, הדבר לא מרפה את ידיו, גם לא כשחברו הטוב סנדוז, הסופר שהפך להצלחה מתעשר. חבר אחר, שמעתיק בבירור את סגנונו, דווקא מצליח היטב ומתעשר אף הוא.

אבל עיקר הספר הוא העוני המרוד מחד גיסא, והאובססיה לציור הגדול האחד, מאידך גיסא, זה הציור שיביא לו את ההכרה בסלון הנדחים. קלוד מוצא נקודה מסויימת בפריז, נקודה המלכדת את פניה השונות של העיר, בוחר בד ענק ומתחיל לעבוד באולפן קפוא בחורף ולוהט בקיץ, מעמיד במשך שעות על גבי שעות ולמשך ימים רבים את כריסטין אשתו כדוגמנית. מלאכת הציור נמשכת עשר שנים ולא מגיעה לסיומה.

אין גבול לאובססיה, ההדרדרות הכלכלית מוחלטת, הצייר לא מסכים לרגע לנטוש את ציוריו הפרובוקטיביים, לזמנם, ושוב ושוב הוא נדחה אף מסלון הנדחים, רק משום חוסר קשרים וחוסר הכרה בו ובגאונותו, דבר שכלל לא מפריע לציירים אחרים המציירים בדומה לו להתקבל ולהצליח.

זולא מתאר היטב את חייהם האומללים של האמנים חסרי ההכרה: האולפנים בהם חייבים לעבוד רק כשיש אור יום, הקפאון בחורף, התזונה הדלה, הייאוש וחוסר הרצון להתפשר. מי שמתפשר זוכה כמובן להצלחה, אבל הלעג שלפי המתפשרים והארס שופע מעטו של זולא, המכיר כאמור את הנפשות הפועלות מקרוב.

הספר מרגש ומרתק. לפריז יש הרבה מה להציע לאמניה: הצלחה, הכרה, כסף, זוהר, חיים נעימים, תרבות שוקקת ומרכזית. מנגד, יש לה שטחים רבים להציע כשטחי קבורה זולים לאמניה הבלתי מתפשרים, אם הרמז מובן.

כנראה שההכרה בו כאחד מגדולי הציירים המודרניסטים היתה צריכה לעבור תחילה דרך ארוכה מאוד אם אכן מדובר בפול סזאן. כך או כך, לפנינו ספר מופת.

יותר מהכל, הספר הזה מחזיר אותי לעידן אחר. בגילי כבר אפשר לדבר על עידנים כי זה זה נראה כל כך מזמן. הגננת שלנו (נעמי) הקריאה את הספר בשנות ה 70 בירושלים. למה אני קורא לזה עידן אחר? מכמה סיבות: ראשית מדובר בילדות שחלפה מזמן. שנית, זה ספר שמייצר תחושות נוסטלגיה לספרים שכבר אינם. ושלישית, ולא פחות חשוב, זה ספר על תקופה שלא הייתה בה אלימות (בספרים וגם כמעט לא בטלוויזיה. סתירה לפרצוף הייתה שיא האלימות... היום עריפת ראש ודם זה עובר בשקט...).
הספר כ"כ תמים ונעדר אלימות. אני מאמין שאין צורך לתארו. על ידידות בין חיות (צפרדע, חולד, סמור...) , שיחות והרפתקאות שבתור ילד האמנתי לכל מילה. חיות טובות שנפגשות לארוחת בוקר וכוס תה ותאורי הנחל, וזה נצרב בזיכרון לתמיד. אח"כ בשנות ה 80, זכור לי כי הסיפור הפך לתסכית (מה שמכונה היום "הסכת") בתכנית "לבת ולבן ומי שמתעניין", עם קולו המכשף של מוטי ברקן, שסיפר אותו בחן ובליווי של קולות רקע. וזה היה ממש עדין ומלא יופי. אין יותר דברים כאלה היום. הקצב של הסיפור איטי ונעים וגם התרגום שהיה בשפה עברית גבוהה וישנה (אם אני לא טועה זה היה תרגום של יונתן רטוש אבל אל תתפשו אותי במילה) וגם השפה הייתה אז תמימה ונעימה לאוזן ואני מעדיף את התרגום הזה על החדשים שיצאו. בגלל הנוסטלגיה וכל הטוב שיש בספר הישן. אפילו הציורים שובי לב.
באמת שאין כמעט למצוא דברים יפים כאלה, וגם בגילי אני קורא אותו אחת לכמה שנים. כדאי להכיר אותו גם ובעיקר לילדים.
ציון 10

טוב, אני לא יודעת למה כתוב כאן בכותרת "מהדורת 1979", בעוד על הספר שאני קראתי כתוב שהוא ראה אור בשנת 1974, שזה אומר לפני כמעט ארבעים וארבע שנים וזה מרשים. כמו כן אני לא יודעת למה לא העלו את תמונת השער של הספר בגירסה הזאת, ולמה כל הסקירות על הספר הזה רלוונטיות לתרגומים המעודכנים ולא לזה הראשון שנוצר בידי משורר, כפי שראוי לספר הזה. אבל אלה תלונות קטנות ביחס לתלונה הגדולה שלי על האתר: למה בכל פעם שאני מנסה להיכנס פנימה הוא בקריסה?

אז מהתחלה: שלום חברים, אני יודעת שמזמן לא הייתי פה. מה שלומכם? מה נשמע? איך אתם? והמשפחה? אצלי הכל בסדר. חוץ מזה שעברתי דירה ונהרס לי האוטו, ואני מנסה להסתגל. אתם יודעים איך זה. בית חדש. הכיוונים של האור שונים. וגם האוורור אחר. והשעה שבה כדאי או לא לפתוח חלון כדי להכניס שמש ולא אבק. ואם נכנס אבק, גם הזווית שבה מטאטאים אותו השתנתה. וכך זה ממשיך, הארונות אחרים, והסידור בתוכם משתנה, וצריך לארגן מחדש כמה פעמים עד שמוצאים את המקום המתאים והנוח לכל החפצים. חברים ומכרים הגיבו על החלטת המעבר שלנו, בגיל ובמצב המשפחתי, וקראו לה "אמיצה". בכך הם התכוונו לומר בנימוס שזו החלטה טפשית ופזיזה. כי למה לעקור שורשים שהתקבעו במקום אחד, ולהזיז אותם למקום אחר. ומה היה רע בעצם.

אבל לא היה רע, וגם עכשיו די טוב. רק שמכל זה יוצא שאני לא ממש קוראת. אני יודעת שזה וידוי אפל במיוחד, כזה שהולך להעיף את האתר לקריסה נוספת. אבל אני מקווה שתאהבו אותי למרות הכל. איכשהו אני עסוקה מדי, או שלא מצאתי את הפינה הנכונה על הספה לישיבה נינוחה לקריאה. או שטרם רכשתי את הכורסה המתאימה עם מנורת הקריאה ההולמת. לא ברור איך ומדוע, אבל כמעט ולא יוצא לי לקרוא. ואם אני כבר לוקחת ספר ליד, זה רק כזה ישן, שכבר קראתי הרבה הרבה הרבה פעמים.

כמו הרוח בערבי הנחל. ודווקא בתרגום הישן עם החפרפר ומר תחש, כי חפרפרת ונמייה היו נקביות מדי, והספר הזה הוא כמעט כולו מעלות הרווקות הגברית, וחלילה שתהיה דמות שאפילו שמה רומז שהיא אולי נקבה. חוץ מהכובסת המורגלת בהטרדות ותקיפות מיניות מצד שאר גיבורי הספר הגברים, וחוץ מעוד דמות ממולחת למדי, נהגת האסדה. חוץ משתיים אלה, הספר הוא גברי. והוא גם שיר הלל לבית. בתחילתו אנחנו פוגשים בחפרפר המואס בניקיון האביב ונוטש את מחילתו לטובת חיי נופש ופשטות ואחר כך נפגוש בעכברוש הכמה לנדודים דרומה וצפונה, שלא לדבר על הקרפד ההרפתקן. אבל כל זה לא באמת. באמת הספר עוסק במגרדי פתח ובמזווים, בכלי אוכל ובארוחות שמכינים בהם, במצעים ובאיבוקים מתחת למיטה. את הנדודים מרגישים טיפה, בתיאורי הנוף א-לה-גבעת ווטרשיפ, ובגיחות של הגיבורים לשם או לכאן, רק כדי לגלות שבית שהזניחו אותו מריח מאבק, וגם אין מה לתת לעכברים שמבקשים טריק-או-טריט או איך שלא קוראים לזה במחוזות הללו של אנגליה. קצת לא ברור היחס בין החיות לבני האדם. החיות מתנהלות כמו בני אדם, מתלבשות כמו בני אדם, ומתנהגות כבני אדם, וגם מדברות עם בני האדם ועושות איתם עסקים. הן גם מקימות בתים מלאי רהיטים וחפצים, אם כי במקומות שאנשים לא היו בוחרים לעשות זאת, כמו במחילות או על גדות נהר. אבל חוסר הקוהרנטיות הזאת, כמו גם העדרו של חוט עלילה ברור שמקשר בין כל הסיפורים השונים לא מפריע לקסם.

אוי ואבוי, איזה ספר מקסים.
כשתקראו בו תבינו למה.
אלא שאליה וקוץ בה. כדי לספוג את משמעות המשפטים הארוכים, דרושה סבלנות שאינה תואמת את הקופצנות התזזיתית של תמונות הטלוויזיה. כדי להתחבר לאופיים העמוק של הנפשות הפועלות, נדרש להכיר לכל הפחות במקצת את, את אופיים של בעלי החיים הקטנים, נברן, חפרפר, קרפד, לוטרה, עכברוני שדה ועוד, שהם למעשה הנפשות הפועלות בספר זה, כדי להבין את כמיהת המרחבים חסרת הגבולות, נדרש להיכנס לנחל הצר, להשתכשך במימיו ולהריח את עשבי הנחל הצרים עליך מכל כיוון וכדי לזהות את התמורות החברתיות שמתאר הספר, נדרש מעשה, שכמעט נחשב למעשה מגונה בימים טרופים אלו – צריך לחשוב.
ואם תעמדו בשלושת התנאים הללו: סבלנות, הכרה של בעלי חיים שכמונו וצפי בתמורות חברתיות, תמצאו כמוני שזהו ספר מקסים, משובב נפש ורווי בהומור דק, עבה וסמוי. אותי באופן אישי הדהים לגלות עד כמה השינויים החברתיים המתרחשים בארץ ובעולם, גם אם הם שונים במראה החיצוני שלהם, הם כל כך דומים במהותם הפנימית, וכל כך דומה התמורה האישית, שעושה השינוי הסביבתי על בני האדם.
בברכת קריאה מהנה.
טוביה.

לא להאמין אבל קארי זה הספר הראשון שאני קורא מפרי עטו של סטיבן קינג.
בחרתי בספר הזה כי זכור לי הרושם הרב שהותיר בי סרט הקולנוע שגילה לעולם את סיסי ספייסק.
אבל מאז חלפו להם המון שנים וסרטי אימה, וככל הנראה ספרי אימה פחות מדברים אליי, למרות שהספר לא ממש מפחיד.

ליבת הסיפור היא נערה בשם קארי, בת לאם דתייה קיצונית ומופרעת וככזו היא נראית מוזר, מתנהגת מוזר והופכת לילדה הדחויה בבית ספרה שעוברת השפלות והתעללות על בסיס יום יומי ע"י תלמידי כיתתה.
מי לא מכיר את" ילדי הכאפות" מימי ילדותנו, או היה כזה בעצמו, אבל כאן הסופר מקצין את זה עד הסוף...

הספר קריא ביותר, חלקו הראשון מעניין אבל הקורא כבר יודע בשלב די מוקדם איך זה ייגמר וגם כשזה נגמר, הסופר מותח את הסיפור עוד ועוד עד כדי פטפטנות יתר ובשלב הזה נגמרה לי הסבלנות אליו...
לא ממש עשה לי חשק לקרוא ספרים נוספים שלו אבל ימים יגידו...

הספר "תיק אודיסה" (הוצאת שוקן, 1974) מאת אמן המתח פרדריק פורסיית מתרחש בראשית שנות השישים בגרמניה החצויה, שבליבה חומה, ועוסק במרדף לחיים ולמוות אחר רב-פושעים נאצי; עסקאות נשק חשאיות של ישראל ושל מצרים; פעולות "המוסד" הישראלי ותככי ארגון "אודיסה", שזרועותיו האימתניות חובקות עולם, וחבריו אינם בוחל בשום אמצעי כדי לחסל את כל העומד בדרכם.

עלילת הספר נפתחת בשנת 1963 כאשר פיטר מילר, עיתונאי גרמני עצמאי, דולק אחר אמבולנס לדירה של סלומון טאובר, יהודי ניצול השואה שהתאבד. הוא קורא את סיפור חייו של טאובר ביומן שהשאיר אחריו, ולומד כי היה אסיר במחנה ריכוז בריגה, בפיקודו של אדוארד רושמן, "הקצב מריגה". הוא גם לומד מהיומן כי טאובר היה עד לכך שרושמן ירה בקצין בצבא הגרמני.

מילר מחליט לחפש את רושמן ועד מהרה מתברר לו כי בינו לבין רושמן ישנו חשבון ישן שיש ליישבו. חקירותיו לוקחות אותו אל צייד הנאצים המפורסם שמעון ויזנטל, אשר מספר לו על הארגון הסודי של מפקדי האס.אס. לשעבר – "אודיסה". מילר מתקרב לקבוצה של סוכני מוסד ישראליים אשר נשבעו לחפש פושעי מלחמה נאצים על מנת להרוג אותם, וכבר ניסו להסתנן לארגון "אודסה". הוא מבקש לחדור ל"אודסה" ונענה. הוא מתחפש לאיש אס.אס לשעבר מוצמד לו איש קשר מטעם המוסד בשם יוסף אשר ישמש כמפעילו. אט אט חודר מילר לתוככי "אודיסה" וחושף את מערכי הארגון, אולם זהותו נחשפת ועתה הוא נתון בסכנה איומה.

פורסיית יודע את עבודתו היטב. מי שהיה טייס קרב בחיל האוויר הבריטי ומאוחר יותר כתב של ה-BBC יודע לספר סיפור. יחד עם זאת, היה לי קשה להתחבר לדמותו של מילר, אולי בשל היותי ישראלי ונכד לניצול שואה.

מנגד, אהבתי מאוד את דמותו של איש המוסד יוסף, ששמו האמיתי הוא אורי בן-שאול: "הסוכן החשאי חש יותר בנוח בזהותו שלו – הזהות שאימת לעצמו בשנת 1947, כאשר הגיע לישראל והתנדב לפלמ"ח" (עמוד 240). פורסיית ממשיך ומספר לקוראיו כי בן-שאול "לבש חולצה וענב עניבה. על אלה לבש מקטורן-קרב שנשא סימני דרגה של קצין-צנחנים וסרטים צבעוניים שהעידו כי השתתף במערכת סיני ובפשיטות-גמול מעבר לגבול" (עמוד 240).

ניסיונו הקרבי עשה את בן-שאול לטיפוס קר-רוח ומיומן, שהפנים היטב את שיעורי ה"שלוף – דרוך – תירה!" שלמד: "חלפה מחצית השניה בטרם הבין מקנזן את אשר שמע. אזי כיוון את ה"לוגר" שלו. אבל מחצית השניה היא פרק-זמן ארוך מאוד – ארוך די-הצורך ליהרג בו.
קסדת-המגן נחרכה במרכזה כאשר ירה ה"ואלטר". הקליע – "פאראבלום" בן תשעה מילימטרים – פילח את החומר הפלאסטי ופגע בחזהו של מקנזן בעוצמה של בעיטת-פרד. הקסדה נפלה ארצה וחשפה את ידו הימנית של הסוכן החשאי, שאחזה באקדח פולט עשן כחלחל. הוא ירה שוב ושוב. מקנזן היה איש גדול וחזק. על אף הפציעה הראשונה, בחזהו, היה יורה – אך הקליע השני חדר לראשו מעל הגבה הימנית. קליע זה שם קץ לחייו" (עמוד 236).

הספר מותח, כתוב בצורה קולחת ומרתקת. מומלץ בחום. לא ניתן להנחה מן היד. מומלץ!!!

ספר זה הוא השני בטרילוגיה "סיפורי דנציג" של גראס. טרילוגיה זו כוללת את "תוף הפח" ואת "שנות כלב". ואכן הגמד המתופף מוזכר פעמיים בשולי הסיפור. גראס, יליד דנציג, ממקם את גיבורו, מאלקה, בעיר דנציג בשכונת פועלים עניה. הגיבור וחבורתו למדו בבית הספר "קונארדיום", כפי שלמד הסופר עצמו. גראס כותב, איפוא, על עולם המוכר לו היטב, דנציג בשנות ה-30' וה-40' של המאה הקודמת. זו עיר בה חיים גרמנים, פולנים וקאשובים, קבוצה אתנית הדוברת שפה ייחודית שחבריה מגדירים עצמם כפולנים. יצוין כי גראס, בן לאב גרמני ולאם קאשובית, הגדיר עצמו כקאשובי (למרות שהעדיף לכתוב בגרמנית).

הסיפור מסופר, בדיעבד, מפי בן כיתתו, פילנץ, חברו הקרוב ביותר של הגיבור. מאלקה הוא דמות יוצאת דופן שבני כיתתו מתקשים לעכל. הוא מצהיר על רצונו להפוך למוקיון, ואכן נראה שהוא מצליח בכך כבר בימי בית הספר. האם הוא אדם מאמין - הרי הוא הולך באדיקות למיסות, ומחכה בדבקות ללחם הקודש, או שמא לא? מאלקה עצמו העיד על עצמו שהוא מאמין בבתולה מריה אבל לא בבנה הצלוב. הגיבור גדול בשנה משאר בני כיתתו - עוף מוזר, לא קונפורמי, בהשקפותיו וגם במראהו.

זהו למעשה סיפור ההתבגרות של דור צעירים בפרובינציה בגרמניה הנאצית. כמו כל הצעירים הוא עובר את המסלול במפלגה הנאצית. הוא גורש מה"יונגפולק" כי סירב להעביר פעולות לחניכים אבל המשיך ב"היטלר יונגד". כל הפעילות הזאת נמצאת ברקע ואינה תופסת מקום מרכזי בחיי הגיבור או חבריו. אבל היא נוכחת שם כמו גם גל הבקשות לשינוי שמות פולניים לשמות גרמניים ששטף את החברה הבוגרת. מלאקה אינו נמנה עימהם.

למלאקה ולחבורתו עניין רב בספינות מלחמה – הרי דנציג היא עיר נמל. השחיה לאוניות הטבועות ממלאות חלק ניכר מזמנם. חלק זה ארוך למדי ולעיתים מייגע.
המסגרות החברתיות המוזכרות ביותר בסיפור הן בית הספר, ממנו מסולק מאלקה לאחר שהודה בגניבת אות הצטיינות מגיבור מלחמה. ואכן צוות בית הספר משקיע מאמצים להכין את הבוגרים לצפוי להם. זה נעשה באמצעות "השילוש הקדוש" הצבאי – נציגים נבחרים של חיילות האוויר, הים והיבשה באים לשאת דברים בפני התלמידים. אחרון מגיע מאלקה שכבר גויס. הוא איש כוחות היבשה שהשמיד טנקים רוסים רבים, אבל דווקא ההרצאה שלו לא יוצאת אל הפועל, הוא מתעקש להרצות בבית הספר ממנו סולק.
השפעת המלחמה אינה נושא מרכזי אבל היא מוזכרת ברקע. מאלקה ביקש מחברו הטוב שידאג לו לנר נשמה שכן משפחתו של פילנץ, שכלה את הבן הבכור ולכן המוקצבים להם יותר נרות נשמה....

הכנסיה הקתולית מיוצגת על ידי הכומר גוזבסקי. הנאבק על נשמותיהן הרכות של הילדים כשהוא נעזר בחבורת פוחזים המשמשים כנערי מזבח. הדאגה העיקרית שלו שאם מאלקה ירצה בכנסיה ידאג להכניס את האמונה והתפילה כדברים המסייעים לחיילים בחזית.

חלקים מהספר משעממים וניכרות חזרות על אותם נושאים. למרות שמדובר עלילה ליניארית, קשה לעקוב אחר התפתחות הסיפור. הדמות המרכזית מעניינת ודרכה הסופר מצליח לתאר את החברה כולה, אך זו נשארת תמיד ברקע. גילוי נאות, אני אוהב פחות את ספריו של גראס מאשר של סופרים גרמנים בני דורו.

גם את הספר הזה מצאתי בין הספרים שנזרקו מביתה של מדי סינטוב ז''ל.

השורה התחתונה: ספר בינוני, בעיני.

לא קראתי בעבר את ספריו של דוסטויבסקי. ברשימה (באנגלית) שהגיעה לידי קראתי המלצה לקוראים לפתוח את הקריאה של ספרי דוסטויבסקי דווקא בספר הזה. מצאתי לשמחתי תרגום לעברית. זהו ספר קצר, כתוב בסגנון מעט ארכאי, שנדמה לי שהתרגום לעברית עושה לו עוול - הוא ישן מידי ונדמה לי שזה מוסיף עכירות לעדשה. מציע למי שעומד בפני הקריאה לשקול קריאה של תרגום לאנגלית.