שנת 1966 בספרים

אבי, קצין שריון שהשתתף בכמה מלחמות בחייו, טוען שכדי להיות לוחם אמיץ צריך להיות די מטומטם. שדה קרב הוא לא מקום מתאים לאדם חכם, מפני שבנסיבות שכאלה, הדבר ההגיוני ביותר לעשות, זה לברוח ומהר. אז כמובן שהעניין מורכב קצת יותר, וגם הוא יודע את זה, אבל בגדול אפשר לומר שאם יורים עליך ואתה לא מפחד – כדאי שתראה רופא.
המספר, יורם, בן דמותו של פוצ'ו הצעיר, מעיד על עצמו שהוא פחדן. אם זה נכון ואם לאו, אין טעם להתווכח איתו – ככה הוא מרגיש, והיו לו גם סיבות טובות לפחד: סדרת הקרבות על חרבת מאחז, אותה הוא מתאר בספר הזה, היתה בין המערכות הקשות שידעה חטיבת יפתח הפלמ"חאית. חרבת מאחז היתה תל על יד רוחמה, לא תואר לו ולא הדר, אלא שהוא צפה על שדה התעופה אבק 2, שהיה נקודת האספקה היחידה בין ישראל ובין הנגב במהלך מלחמת העצמאות. זאת הסיבה שהמצרים חשקו במקום: אילו כבשו אותו, הם היו שולטים על שדה התעופה, ולמעשה מנתקים את הנגב ממדינת ישראל הצעירה.
לצד סיפורי הקרבות הקשים, יורם/פוצ'ו מתאר בחינניות ובהומור איך התגלגל אל הפלמ"ח ואל הנגב. הוא מציג בפני הקורא גלריה של דמויות פלמ"חניקים, נשים וגברים, מספר על האהבות הראשונות, על הריבים וה'מתיחות' בהכשרה, וגם על הדאגה בבית, החופשות, המתחים במשפחה, המכתבים. פוצ'ו כותב באופן אותנטי, פשוט וישיר. יש בספר מעט מאוד תיאורי נוף ואין קישור בין חיי הפרט לבין גודל השעה ההיסטורית. בכלל, כל הספר כאילו שואג איזה "מַעֲלֵישׁ" פלמ"חניקי מחוספס: אז חם וקר ומאובק ואין אוכל נורמלי וישנים על האדמה ואי-אפשר לחפור באדמת הליס ולא התקלחנו חודש וכולם מסביב רוצים להרוג אותנו והמ"מ ברח – מַעֲלֵישׁ, נתגבר. גם את הזוועות הגדולות ביותר, הוא מתאר בדרך כלל בהומור שחור שקשה לעמוד בפניו. זה הזכיר לי בחור נכה שאני מכירה, שבכל פעם כשכואב לו, הוא צוחק ללא שליטה. צחוק והומור הם כלים נפוצים בהתמודדות עם קושי, עם צער ועם זוועות שקשה להכיל. מצד שני, זה יוצר הרחקה אצל בעל החוויה ובמקרה הזה, גם אצל הקורא. יש מעט מקומות בספר, שהמספר מרשה לעצמו לשהות בתוך האימה והצער התהומי שבלחימה קשה ובפרידה מחברים טובים שנהרגים סביבו, ואלה הקטעים המרגשים והאמיתיים ביותר.
הספר התפרסם ב-1966, כשבע שנים לאחר ספרו המונומנטלי של ס. יזהר, "ימי צקלג", שגם הוא מספר על אותם הקרבות. לא יכולתי להימנע מהשוואות בין הספרים ולזהות דמויות שמופיעות בשניהם, בווריאציות שונות ומשונות. ההשוואה לא עשתה חסד עם ספרו של פוצ'ו. "אני פחדן אני" הוא באיזה מובן 'ספר לחבר'ה'. הוא אותנטי, מגולל את מהלך הקרבות האמיתיים מפיו של לוחם שהשתתף בהם, אבל הוא קצר ותמציתי, ונוגע ברפרוף בבלהה, בטראומות, ובמתח הקשה להכלה שבין החזית ובין תל-אביב השאננה. אף על פי שיזהר סמילנסקי היה קצין מודיעין בן שלושים ושתיים במלחמת העצמאות (קשיש במושגי הזמן), ולא לחם בקרבות חרבת מאחז, הוא הצליח לכתוב על אותו הנושא את אחד הספרים המרגשים, הפיוטיים, העצובים והמופלאים שנכתבו בשפה העברית. הוא לקח את סדרת הקרבות הללו ונתן לה נופך מיתי, היסטורי, הומניסטי ורחב, תוך שהוא מקשר אותה לנופי המקום ולחברה ביישוב העברי לדורותיו ולזרמיו. בעוד פוצ'ו מתוק ומצחיק, כתיבתו קולחת ומלבבת והוא מציג כאן עדות שהיא מסמך היסטורי חשוב, ס. יזהר הוא סופר ענק. זה ההבדל.
הערה אחרונה (ומבחינתי האישית, בלתי נמנעת): הספר מלא בשגיאות עברית ובשגיאות הקלדה. כמה חבל שלא נעשו בו עבודות עריכה והגהה כראוי לו.

במהלך קרבות מלחמת השחרור הפכה נקודה ספציפית לא רחוק מקיבוץ רוחמה ללשון מאזניים קריטית בהיבט ניתוקו של הנגב משאר חלקי המדינה שבדרך. מדובר בחרבת מאחז. במשך תקופה בת מספר שבועות בספטמבר ואוקטובר 1948 ובפועל בצורה ממוקדת במהלך שמונה ימים, נערכו קרבות על אתר אסטרטגי זה בין הצבא המצרי לבין כוחות של הפלמ"ח, למעשה כוחות צה"ל, כאשר השליטה במקום עוברת מצד לצד, פעם אחר פעם. החרבה הנדונה שלטה על שדה תעופה בחולות רוחמה אשר נקרא "אבק" ומהותו הייתה לאפשר מבצע לוגיסטי של הנחתת ציוד לנגב המנותק, להחליף את הלוחמים המותשים של חטיבת הנגב בכוחות רעננים - חטיבת יפתח, ולהתארגן ללחימה ליצירת הרצף הטריטוריאלי של ישראל.

בספר "אני פחדן אני" מתאר ישראל (פוצ'ו) ויסלר בגוף ראשון את קורותיו כחייל אשר התנדב לפלמ"ח ומצא עצמו בעין הסערה של קרבות חרבת מאחז. הספר מתחיל בהצהרה של פוצ'ו על עצם היותו פחדן מלידה, מה שכמובן לא תואם את התפקיד שמילא בקרבות בהם נטל חלק.

אנו מקבלים הצצה לחיי נערים ונערות אשר אך התבגרו ומחיים רוויים מעשי קונדס של בית ספר ושעות משותפות עמוסי הרפתקאות עירוניות של אחר הצהריים וערב, הם מתנדבים ל"הכשרה" אשר הופכת אותם ללוחמים בפלמ"ח. תיאור הווי המחלקה המתגבשת עם מוטול המ"מ, גדליה מפקד הכיתה והחיילים האחרים לוקח אותנו לבישולים במטבח הצבאי וקופסאות השימורים, הפטרול והשמירה הלילית, העקיצות ההדדיות וההצקות לישנים את שנת הלילה באוהל, הערסל התלוי של "יוסלה-איך-זה" על עץ האשל אשר הפך לסמל המשלט ובעיקר אל סדר היום אשר כלל חפירות אין סוף ליצירת שוחות ותעלות קשר כדי להפוך את החרבה ליעד מבוצר.

העלילה נעה בין הנעשה במשלט לבין תיאור הבשלתו של פוצ'ו כנער תל אביבי , בן למשפחה שכולה אשר כבר איבדה את בנה הבכור, עד לעזיבתו את הבית ולהתגייסותו. לאורך התקופה בשירות נשמר הקשר בינו למשפחתו, כמו אצל שאר החיילים, באמצעות מכתבים. האירוע בו מגיעים הללו למחלקה בכל פעם יוצר התרגשות גדולה ועל קבלת מכתבים מאמא או מהחברה לא מוותרים גם תוך כדי לחימה.

הקרבות על החרבה הופכים ונהיים קשים. בתחילה מדובר על חיילי הצבא המצרי המסתערים ככוחות רגליים על המאחז. השלב הבא מצידם הוא הטלת משוריינים למשוואה אשר עולים על המשלט ונענים בירי של נשק קל ומרגמות. ולבסוף המצרים מפעילים גם כח אווירי של מטוס אחד אשר ביצע יעף הפצצה על התל יחד עם הסתערות המונית של ערביי הר חברון מהכיוון השני. התיאורים של השיחות בשוחות תוך כדי ירי, המפגש עם פציעות ועם המוות הם אוטנטיים ומצליחים להעביר את החוויה, ככל שניתן כמובן, באופן הקרוב האפשרי למציאות.

סוגיה מרכזית שעולה בספר היא תפיסת הנסיגה או הבריחה - תלוי מי ואיך מגדירים אותה, בפעמים בהם נכבש המשלט על ידי הצבא המצרי. אחת הסיטואציות המתוארות היא כי מפקד המחלקה, מוטול (מוניה גורל שהיה מפקד מחלקה 1) יוצא להביא תחמושת נוספת כדי לתגבר את קו הביצורים הראשון אשר הולך וחסר כדורים להמשך הקרב. מוטול לא שב עם התחמושת והחיילים תופסים את היעלמותו כבריחה ולמעשה לא רואים אותו יותר. בהמשך ישנם תיאורים נוספים של אנשי הכח הנסוג , לרבות אופן פינוי הפצועים.

בשנת 1995 הופק סרט תיעודי בשם "המאחז בחרבת מחאז" על ידי שירות הסרטים הישראלי. הסרט מחזיר לאתר הקרבות את הלוחמים (בשנות השבעים של חייהם, נכון לשנה זו ) ועולה שיח מעניין המתובל בזיכרונות וניתוח סיטואציות שהתרחשו בימי הקרבות. פוצ'ו מעמת את מוטול עם התובנה כי לשיטתם הוא נס על נפשו ונטש אותם לגורלם. מוטול עונה כי הוא מבין לחלוטין את השאלה ואז מתאר את הפרספקטיבה שלו למה שקרה. בפועל, הוא נלחם באותה השוחה עם יונתן הסגן שלו, ושניהם ספגו הפגזה כבדה. מסתבר כי זה הרגע בו שתי הכיתות אשר הרכיבו את המחלקה נשברו והחלו בנסיגה בריצה. פוצ'ו מעיד כי לאורך שנים, כששאלו אותם מדוע נסוגו, תשובתם הייתה כי המ"מ ברח ולכן לא היה ניתן לצפות משאר המחלקה להישאר. הוא הוסיף כי הרגשת המועקה בגין הבריחה לכאורה של מוטול התעצמה כאשר לא ראו אותו יותר, גם בהמשך המלחמה כמו מבצע יואב והקרבות המאוחרים יותר בצפון. הפעם הבאה שראו את מוטול הייתה במסיבת הפרידה שלהם מהפלוגה, ובה אף אחד לא ניגש לדבר עימו, מה שלדברי פוצ'ו ייסר אותו במשך שנים.

מוטול מספר כי בהפגזה הקשה יונתן (יונתן טוטו לוינסון ז"ל) נהרג, והוא עצמו נפצע בפניו ולמעשה התעוור. הוא הצליח להגיע איכשהו לאזור בו פנחס (סיקו) זוסמן, מפקד פלוגה ד' פגש אותו עם ג'יפ הפינוי והסיע אותו לבית החולים, לא לפני שהוא מוסר את הפיקוד על המחלקה לאחד המ"כים. בסרט, ולמען עשיית צדק היסטורי, רחבעם זאבי (גנדי) אשר היה מ"מ בגדוד הראשון של חטיבת יפתח מסביר כי בכל נסיגה קיים אלמנט של בריחה. הוא מתאר את מצבו של מוטול כזב דם (הרבה דם) מראשו, וכי הסגן בפועל נתן פקודת נסיגה, ולנסיגה זו המתרחשת בריצה, קוראים לכאורה "בריחה". הוא מוחה על ההגדרה הזו ומסביר כי במסגרת הקרבות צה"ל נסוג שלוש פעמים מהמשלט, קל וחומר לנוכח עוצמת הכוחות המצריים שעלתה על המוצב.

מה שעובר כמוטיב מובהק לאורך דפי הספר הוא תפיסת ה"ברור מאליו" של דור נערים ונערות שלם אשר אך טבעי להם היה לעזוב הכל, להצטרף לכוחות הלוחמים עם ובלי הכשרה, להגן על המדינה כמעט מבלי להביט לאחור ולמסור את נפשם למען תקומתנו.

פוצ'ו כתב עשרות ספרים ומחזות. הצלחתי להשיג עותק מקורי של הספר הספציפי הזה אשר יצא לאור על ידי הוצאת מסדה בשנת 1966. ספר נוסף העוסק באותו הקרב הינו "ימי צקלג" של ס. יזהר משנת 1958. הקריאה בספרו של פוצ'ו בחוויה האישית שלי, היתה קולחת אם כי נדרשה ממני הסתגלות מסוימת לסגנון הכתיבה בדפים הראשונים.

קישור לסרט המתאר את הקרב מהספר: https://jfc.org.il/news_journal/120418/

שלום רב,
קראתי בעיון את ספרה של עליזה לבנברג על שהותה בקריית שמונה. מקור זה מספק מבט ממקור ראשון על המציאות בעיירת הפיתוח קריית שמונה בשנות השישים.
הספר בעייתי מאוד מבחינת התיאורים (הגזעניים) והמסרים שמועברים באמצעות דפיו, ויש להתייחס אליו בביקורתיות.
אבל כשמזקקים ומנתחים תיאורים אלה ואפיזודות נוספות אפשר להבין את תמונת המציאות המורכבת בעיירת הפיתוח הצפונית.
נפתח צוהר להבנת מערכת היחסים הטעונה בין תושבי קריית שמונה לשכניהם תושבי הקיבוצים.
נקודה מעניינת שלמיטב ידיעתי לא זכתה להתייחסות במחקר הסוציו חברתי היא תיאורם של ילדי העדות השונים, והתיאורים הסטראוטיפיים בהם השתמשה עליזה לבנברג בתיאוריה את אפיים, רמת משכלם ומאפייניהם הפיסיים.
ספר מעורר מחשבה ולפעמים גם סלידה, עם נימה של חמיצות.

שלום טרמצ'י

ספר דליקטס. הומור משובח, הווי של ישראל פשוטה ותמימה. נהניתי ממנו רבות בגל 15 ונהניתי ממנו שוב בגיל 58. מומלץ ביותר. אני עדיין צוחק ממנו, ומי לא זקוק למעט צחוק בריא. פוצו במיטבו

בעמוד האחורי של הספר נכתב שזהו רומן-כפר ארוטי מאת המספר המקורי ביותר של שוויץ הצרפתית.. הכל נכון חוץ מהמילה ארוטי. הממד הזה אולי קיים אבל ברובד מאד עמוק ומרומז.
שלוותו של כפר מנומנם בשוויץ הצרפתית מופרת עם בואה של נערה יתומה מאמריקה שדודה, בן הכפר, מסכים לקבל עליו את האחריות על גידולה לאחר שאחיו נפטר.
הנערה, ז'וליט, אכן מגיעה לבית דודה, מיליקה, שלו בית קפה בכפר. בואה וזרותה מעוררים עניין רב בקרב באי בית הקפה והכפר כולו, אלא שעינה של אשתו צרה בנוכחות אותה נערה והתכונה הרבה שהיא מעוררת סביבה והיא מגרשת אותה.
חברו של מיליקה, בן גילו, הדייג רוז' מזמין אותה לגור אצלו ודואג לכל מחסורה החומרי והרגשי. עצם נוכחותה במחיצתו מעוררת בו שמחת חיים, חדוות עשיה ומוצא מהבדידות של מי שיכול להיות האבא שלה. אלא שבינתיים עוד גברברים מתעניינים בנערה וגם מיליקה מתחרט ותובע את הנערה בחזרה אליו כאפטרופוס החוקי שלה. רוז' וכמה מאנשי הכפר מחליטים להבריח את הנערה למקום מסתור עד שהיא תעמוד ברשות עצמה ו..את השאר תצטרכו לקרוא בעצמכם.
הכותרת של הספר "יופי עלי אדמות" (בצרפתית זה נשמע יותר טוב..) מכוון ליופיה המיוחד של זו'ליט, אלא שאיננו יודעים הרבה על המראה שלה. הסופר חוסך זאת מאיתנו (זה רק נרמז..) ומתמקד באפקט של יופיה ושל עצם נוכחותה על אנשי הכפר. כל זה שלוב בתיאור מוקפד ואידילי משהו של חיי הכפר, נופיו וצליליו – ואולי גם זה היופי המצוי עלי אדמות. צריך סבלנות לקרוא ספר כזה אבל מי שמוכן לקחת על עצמו את המשימה מובטחת לו חוויה אסתטית של קצב חיים שרובנו כבר שכחנו.

זה ספר נפלא.
לאורכו התלבטתי על מה הוא מספר בעצם. גם אחרי שסיימתי, אני לא בטוח שיש לי תשובה מלאה.
חלק מרכזי בו מדבר על חדלות-האלוהים.
על השקר של האלוהות ועל שקר העזרה שהאדם מצפה לקבל ממנה מאז שחר הבריאה.
ועל האכזבה הטמונה בכל אמונה בכל אלוהים.
כי פאפא יאנארוס מאמין, כל עצם ונים בגופו ונפשו מאמינים.
ואין.
אין אלוהים, אין עזרה ממנו, אין תשובות ממנו, אין, פשוט אין.
וכל זה קורה - ומועצם - על רקע מה שעושים בדרך כלל מאמינים באלוהים לכאלה שלא מאמינים באלוהים ומה שעושים אלו שלא מאמינים באלוהים למאמינים באלוהים.
הורגים, טובחים, מוציאים את הזעם של המחסור והאכזבה מאלוהים - על אנשים אחרים.
זה ספר נפלא.

ספר מצויין. המיוחד בהוצאה הזו משנות ה-60 הוא התרגום. "שחרור בהן צדק" "שיכר שורשים" ועוד פנינים המאתגרות את המחשבה - למה הכוונה.

בבורותי כי רבה, לא הייתי יודע דבר על הסופר והפובליציסט וולדימיר קורולנקו, אילולא נתקלתי בספרו במהלך חיטוטי במכולת האשפה שהכילה פסולת וספרים שהיו יקרים לליבה של שכנתי מאדי סינטוב ז''ל. זו לא העטיפה המעוצבת – סתם עטיפה סתמית בצבע בז' - ולא שם מושך, פרי מלאכת מחשבת שיווקית, אלא פשוט "סיפורים". אלה גרמו לי לדלות את הספר ממעמקי האשפה ולקרוא אותו.

קורולנקו (1853-1921), בן לאם פולניה ולאב אוקראיני, ראה בעצמו רוסי וכתב ברוסית. התרשמתי, על פי הכתוב בווקיפידיה וההקדמה היפה שכתב המתרגם א.ז. רבינוביץ', כי קורולנקו הוא אחד מל''ו צדיקים. אחד מהפתגמים הידועים שלו "אדם מאזין לתקתוק השעון, מאזין ומאזין עד סוף סוף האוזן מתרגלת עד שהוא חדל לשמוע. אנחנו יותר מדי רגילים לשמוע אנקות האומללים שבאנושות עד שחדלנו להגיב עליהן". קורולנקו שמע את נאקות האומללים ופעל למענם ככל יכולתו, עד ימיו האחרונים:

הצטרף למשלחת סיוע לאיזורים מוכי רעב במרכז רוסיה (1891-2); חשף את השקרים והפיברוקים לגבי האשמת קבוצת איכרים במעשי רצח למטרות פולחן בכפר סטארי מולטאן (1895-6); יצא נגד מבצעי פרעות קישינב (1903); במהלך מלחמת העולם הראשונה יצא נגד האשמות השווא נגד ראש העיריה היהודי של מריאפול כאילו סייע לגרמנים לכבוש את העיר; במהלך המלחמה בין הצבא האדום לצבא הלבן לאחר המהפיכה הסובייטית יצא נגד פשעי שני הצדדים; בשנתו האחרונה אירגן חבילות מזון ומגורים ליתומים בזמן הרעב הגדול בפטרוגראד ובמוסקבה (1921).

האסופה שקראתי כוללת סיפורים, מאמרים קצרים, קטעים מיומנו ומהתכתבויות שלו. חלק טובים (חלומו של מאקר טובלי לשון), חלקם מעניינים (כגון ההתכתבות עם הסופר נחום כהן) וחלקם לא זה ולא זה.

הקטע הפותח את האסופה "אורות מאופל" אורכו עמוד והוא מכיל תובנה סתמית למדי.

הסיפור המהנה ביותר באסופה הוא "חלומו של מקר" הוא מתאר את עליבות החיים בטייגה הרוסית, מקום חביב על הצארים להגליית אויבים פוליטיים. גם קורולנקו הגיע לשם בשל פעילותו, שהיתה לצנינים בעיני הצאר, וניכר כי הוא מכיר היטב את תנאי החיים במקוום זה. הסיפור עוסק באיכר מקר, ש"כל הפגעים באים אליו". כתוצאה ממאבק עם שכנו אלישה על שועל שנלכד במלכודת, מקר מאבד את כובעו וכפותיו ובקור העז כשאינו מוצא את דרכו חזרה, סיכויו לשרוד קטנים והולכים על ערש דווי הוא חולם על סופו. קורולנקו מתאר נפלא חלום זה בו מקר נתבע על לתת דין וחשבון על מעשיו.

הסיפור הארוך באסופה נקרא "ללא לשון" הוא עוקב אחר מעברם של כמה נפשות מהכפר לוזינה שבקרפטים לאמריקה בגלל החיים הקשים ברוסיה. קתרינה מקבלת מכתב מבעלה אוסיפ המזמין אותה להצטרף אליו לאמריקה. הסיפור מתמקד במתיא ודימה שהחליטו להצטרף לקטרינה בעקבות הצלחתו של אוסיפ בעלה להקלט באמריקה. אי-הבנה מצערת (דימא ומתיא לא ידעו שצריך לרכוש כרטיסים להפלגה...) גורמת לכך שקתרינה נוסעת לבדה והשניים ממתינים להפלגה הבאה. עם הגיעם לניו-יורק אין איש מחכה להם....דימא ומתיא פוגשים את אנה באניה ולארח ירידתם מהאניה, הם מתמודדים עם אתגרי העולם החדש, ארץ החופש, ללא ידיעת השפה האנגלית (וללא סל קליטה..). הסיפור מתמקד בעיקר בדימא ובסך הכל מציג באור חיובי מאד את תושבי אמריקה. לזכותו של המחבר יאמר כי לתוך התיאורים המחמיאים בדרך כלל שירבב גם דמויות מפוקפקות יותר ואף תיאר באריכות הפגנות זעם של קשי יום בניו-יורק "אלה שהחלום האמריקני השאיר מאחור".

קורלנקו, שכתב את הסיפור לאחר חזרתו מביקור באמריקה, מדגיש את ההבדל בין המציאות הרוסית "...יען כי שם (באמריקה) שורר חופש! חופש!....אמנם האמת ניתנה להגיד כי לא כל הלוזינים ידעו את פירוש המילה הזאת, אך נעים היה לבטא אותה, וצלצולה כאילו הוסיף לכל איש על קומתו ועורר זכרונות אמנם לא ברורים אבל כל כך נעימים..זכרונות שאותם ידעו בארץ זקני הדור, והצעירים שמים פנים כאילו גם הם יודעים אותם". הסופר מדגיש את מוטיב החופש והשפעתו על אדם אבל גם עומד על הקשיים המחכים למהגרים בהומור הוא מתאר את האפקטים של השוק התרבותי אותו חווים המהגרים ואת המחיר שמשלמים לאחר שנקלטים. נראה כי לא מעט מהתובנות רלבנטיות גם לרילוקיישן של היום. המגרעת בעיקרית היא שהסיפור כתוב באריכות יתרה.

הסיפור השלישי, "פרדוכס", עוסק באחת מהאמירות המפורסמות ביותר של קורולנקו – "בני האדם נבראו לאושר, כציפור למעופה, אך האושר לא נועד לכולם". הסיפור עוסק בהופעת קיבוץ נדבות של ננס נטול ידיים. סיפור מעניין למדי, המתאר בצורה חיה את שלל הדמויות בעיירה קטנה ברוסיה.

שאר הקטעים עוסקים בפעילותו של קורולנקו למען חסרי הישע. החלק הראשון עוסק בהתכתבות שלו עם הסופר היהודי נחום כהן ולאחר מותו של הלה, מאמציו לסייע לשאיריו. החלק השני "העלילה על יהודי מריאפול" עוסק במאמציו לטהר את שמו של ראש העיר שהואשם בסיוע לגרמנים במלחמת העולם הראשונה. הקובץ נחתם בקטעים מיומנו חלקם נגועים ללב – בעיקר הדרך בה הוא מסביר לבנותיו על מותו של אחותם.

קורולנקו זכה להנצחה ברחוב תל-אביבי צנוע לא הרחק בית בן גוריון, אבל העיקר הם שכניו: הוא מתחיל במפגש עם רחוב לורד ביירון ומסתיים ברחוב אמיל זולא....

השורה התחתונה: הסיפורים מעניינים, לעיתים מעט מייגעים. היתרון של האוסף הוא שהוא מעניק פרספקטיבה טובה על הסופר, גם כאדם.

הרץ ברגנר הוא אחיו של הסופר/משורר מלך ראוויטש ודודו של הצייר יוסל ברגנר (שגם צייר את ציור הכריכה). אם לא הספר הזה כנראה לעולם לא היינו יודעים שהיה סופר יידי טוב בשם הזה.

הרץ נולד ב-1907 בגאליציה ואת שנות נערותו העביר בוינה. ב-1923 עברה המשפחה לוארשה ושם החל את ראשית דרכו בכתיבה. בשנת 1938 הוא מהגר לאוסטרליה ובשנת 1951 אף מבקר בישראל.
הספר כולל 8 סיפורים קצרים. הסיפורים מתרחשים חלקם במזרח אירופה וחלקם באוסטרליה, בעיקר בתקופה שבין שתי מחלמות העולם. הסיפורים על היהודים במזרח אירופה באים להנציח תרבות ומנהגים ההולכים ודועכים ואת ההתמודדות שלהם בשמירה על תרבותם ומנהגיהם. הסיפורים באוסטרליה מספרים על קשיי הקליטה בארץ החדשה והשמירה על המסורת.
לברגנר עין חדה ולב חם, הוא כותב בפשטות וברגישות ומצליח לספר סיפורים מעניינים.

הסיפור האחרון והארוך ביותר בספר נקרא "סמטא בקרלטון" ומתרחש בעיקר באוסטרליה, יוסל הוא בנה הבכור של האלמנה ברכה, הוא חי באוסטרליה ואמו בורשה, הוא כותב לה מכתבים ומספר כמה הוא מצליח, מסודר כלכלית ומאושר עם אישתו וילדיו. הוא מנסה לשכנע את ברכה האם להצטרף אליו באוסטרליה שהרי בורשה היא אלמנה וחיה לבד. יש לה עוד בן בשם לייבל שנמצא בבית הסוהר, ולכן למרות שהיא חיה לבדה היא מעדיפה לחכות לבנה שישתחרר מהכלא ואיננה מסוגלת לעזוב אותו ולחבור לבנה באוסטרליה.
לבסוף יוסל מצליח לשכנע את האם להגיע לאוסטרליה, היא מגיעה וזוכה לראות את בנה ונכדייה ואף מתגוררת במקום טוב, אך ליבה נשבר על בנה שנשאר בורשה והדבר אוכל בנפשה. האם יהיה סוף טוב? תקראו.

יוהו, סקירה ראשונה באתר לספר הזה. אני מתרגשת מאוד. הספר הזה לא צנח לידיים שלי במפתיע, לא צמח בבית שלי פתאום, לא לוקט בספריית רחוב. יש עליו בעמוד הפנימי חתימת שייכות של סבתא של בעלי, והיא לא בחיים כבר עשרים ושבע שנים, מה שממחיש כמה שנים הוא נמצא כאן בבית. נמצא, אז מה? זה אומר שאני חייבת לקרוא?

לזכותי ייאמר שהוא נראה ישן. אין לו את העטיפה הצבעונית שמוצגת כאן, היות והוא מתקופה שבה כרכו בכריכה קשה עשויה מקרטון והדפיסו עטיפה נייר צבעונית שהוסיפה חן לספר, אבל היות ולא היתה צמודה עליו היא נפרדה בקלות לאחר קריאה אחת או שתיים ולרוב מצאה את מקומה די מהר בפח האשפה, והספר נותר עם כריכת הקרטון האפוה ושדרה אדומה, כזו שמצורף לה שרוך ארוג שמשמש בתור סימניה. יש לנו הרבה ספרים כאלה בבית, עם כריכות ישנות, ולאחרונה קיבצתי אותם יחד באחד המדפים, בספריה שמסודרת לפי צבעים. הספרים הישנים, עם הדפים הצהובים וגופן פרנק ריהל בגודל 10 משתלבים במדף האדום, ומעבר לצבע אני לא העפתי לעברם מבט נוסף, בעיקר כי הם ישנים, אבל גם בגלל שאני לא מאוד מתעניינת בהיסטוריה ולא קוראת רומנים היסטוריים.

עד התקופה האחרונה, מלחמת העצמאות השניה של מדינת ישראל, שבה אני חוזרת בקריאה אל ימי קום המדינה ומלחמת העצמאות הראשונה שלנו. וכך גיליתי את הספר על המדף האדום והתחלתי לקרוא. צפת, אחת מארבע "ערי הקודש" בארץ ישראל, עיר שיש בה רצף התיישבות יהודי, ומאז ימי הביניים היתה מרכז ליהודי הגליל. בשנת 1948 עמד הצבא הבריטי השולט בעיר לעזוב אותה בתאריך לא ידוע ולהשאיר שם כאלפיים יהודיים וכשנים עשר אחף ערבים להילחם אלה עם אלה. הספר עוסק בעמידתה של צפת היהודית במלחמה מול השכנים הערבים. זו גיבורת הספר - העיר צפת וקהילתה היהודית. כדי לאפיין אותה משרטט יהושע בר יוסף, בעצמו יליד צפת, מגוון רחב של דמויות. בעוד סיפור העיר אמיתי, הדמויות עצמן מומצאות, ועדיין יש תחושה של כנות אמיתית מאחוריהן, ויותר מכך - יש תחושת אהבת המחבר אליהן. בין הדמויות יש צעירים, מבוגרים וזקנים, דתיים וחילוניים, נשים וגברים, פחדנים ואמיצים. חלק באים לביקור חולף וחלק עובדים בקביעות עם חלוף השבועות המתוארים בסיפור - כמו דוד שהוא מפקד הכוח בעיר או כמו חיים המעורער בנפשו המתבודד בקומה העליונה של הבית ורוניה אחותו הקשישה מעלה אליו את הארוחות שלו בדלי קשור לחבל פעמיים ביום.

התמונה הנוצרת היא תמונה מרגשת וכנה של גבורה. לא גבורה מסוג "אנו אנו הפלמח" המאפיינת את כותבי קום המדינה, אלא גבורה כוללת, רבת גוונים, אנושית מאוד של קהילה הנלחמה על חייה ולא מאמינה שתראה את הבוקר הבא או זה שאחריו, ובכל זאת נלחמת. מאוד מעניין שהספר יצא בשנת 1966 - ח"י שנים לאחר המאורעות המסופרים בו, ובהוצאת "מערכות" שהיא הוצאה של משרד הביטחון. השפה קצת גבוהה ומיושנת ובכל זאת אני ממליצה.

היסטוריה זה העניין.
מגיל אפס אני מתעניין בה. אולי כי אני טיפוס נוסטלגי (מזל סרטן, מה לעשות) אולי כי אני טיפוס סקרן ואולי כי היא סתם מעניינת ומרתקת.
בתואר הראשון שלי למדתי מזרחנות. אז התוודעתי לספר הזה. אז גם קניתי אותו. זה אולי משונה לשמוע, אבל להבדיל מהמצב האומלל שלהם היום, היו שנים בהן מוסלמים הובילו את האנושות והיו חוד החנית של המדעים וההשכלה האנושית.
ואבן ח'לדון היה אחד הראשונים שניסה לבדוק, לתעד ולהסיק מסקנות מההיסטוריה האנושית. זה ספר מרתק שמצליח להגיע למסקנות מרתקות ולא פחות מכך, מראה על דרך חשיבה שהקדימה את זמנה.
מאז חלפו הרבה שנים והמוסלמים העלו על ראש שמחתם דווקא את הדת ולכן נטשו את המחשבה החופשית ואת החיפוש אחר תשובות. וכפי שההיסטוריה מראה, אין תקומה לכל ציבור אנשים שמעמיד את הדת בראש סולם הערכים שלו.
מעניין מה אבן ח'לדון היה אומר על זה. ספר מומלץ לכל אוהבי ההיסטוריה.

לכתוב תחת סטאלין ושלא יעצרו אותך ואפילו יתירו לך להמשיך לפרסם, אתה מראש מפסיד לא מעט נקודות אצל אלה שאכפת להם מחופש וזכויות אדם וליברליזם. קצת כמו ספר עכשווי שיכנס לרשימת ספרי הקריאה של משרד החינוך תחת מישהי כמו סילמן כשרה הממונה. מי ירצה לקרוא אותו?

התחלתי חשדנית אבל מהר מאד הם נעלמו, החשדות. פאוסטובסקי, בעדינות רבה, הצליח לעגל את המרובע. הוא מספר סיפור אישי, שום דבר פוליטי, על שנות הילדות והנעורים שלו ועל המקומות שחי בהם, בעיקר קייב אבל גם קצת מוסקבה ועיירות פרובינציאליות באוקראינה, בתחילת המאה העשרים. מסביב כבר ישנן הפיכות ואנטישמיות ואוטוטו העולם משתנה, אבל הוא רק נער, אוהב ספרות ויודע שיהיה סופר, והמבט שלו תמים אבל גם מאד אכפתי ומאד אנושי, ודרך סיפורים לכאורה על שום דבר הוא מצליח להנכיח תפיסת עולם הומנית.

כל פרק הוא סיפור, הסדר לא תמיד כרונולוגי, והתוצאה היא אוסף של תמונות שיכולות היו להיות תלויות באיזה מוזיאון שלקח על עצמו לתאר את התקופה, אם רק האיש היה צייר ולא סופר, אבל כאן הן ארוזות בספר שמצליח להאדיר את הכוח והיכולת של מילים להחזיר אותך למציאות שכבר מזמן לא קיימת.