את הספר הזה התחלתי לקרוא מהסיבה הכי מוזרה: שיטוט משועמם ואקראי בוויקיפדיה. תוך כדי הגלישה, הגעתי איכשהו לדף על ג'ון לנון והרצח שלו. מכיוון שאני בת להורים חובבי מוזיקת שנות השבעים-שמונים, כולל הביטלס כמובן- התעניינתי במיוחד ברצח וברוצח, בגלל שהיה כתוב שם שלסיפור ההתנקשות של מרק צ'פמן בג'ון לנון יש קשר מיוחד עם "התפסן בשדה השיפון". צ'פמן התחבר מאוד רגשית לדמות הראשית בספר, הולדן קולפילד, בצורה קצת אובססיבית וקיצונית. ואני מצטטת מוויקי: "בלילה בו רצח את לנון הוא נותר בזירת הרצח, קורא בעותק של הספר, עליו כתב "זוהי הצהרתי" וחתם בשמו של הולדן. יש שטוענים שצ'פמן הונע למעשה הרצח בעקבות דעות שמופיעות בספר." אז לי היה ברור שאני עומדת לקרוא את הספר הזה, במיוחד כשמצאתי אותו בספרייה במהדורה קטנטנה. אז כבר הבנתי שזה היה ספר שנחשב לקלאסיקה אבל גם למשהו חדשני, מיוחד ופורץ דרך שטילטל את אמריקה כולה או מה שלא יהיה. וכמו שאולי כבר הבנתם, לא הבנתי על מה כל הדרמה. באמת, אנשים יקרים, זה *בסך הכול ספר על מתבגר די בעייתי שמלא בתובנות פשטניות!* לא מצאתי שם שום דבר מיוחד שהוציא אותי מבועתי הקטנה והצבועה או איך שתקראו לזה. הספר אולי מלא במוטיבים ומטאפורות וכל זה, אבל מה כאן כל כך חדשני? עוד ביקורת שיש לי היא על הכתיבה, שגם היא נחשבה לשפה שאיש לא דיבר לפניו. אז בגלל שהוא כל רגע מקלל או מדבר על זיוף וצביעות כל הזמן- זה הופך את הכתיבה לפורצת דרך? נו באמת. זה יותר נתן לי הרגשה כמו הסופרים האלה שמנסים לכתוב בסלנג כדי שמתבגרים יאהבו את הספר. אם כבר צביעות, הכתיבה הרגישה לי כמו זיוף אחד גדול. והדמויות? רובן היו כל כך מוזרות שלא הבנתי מה הקטע שלהן, או רדודות בצורה קיצונית. הדמות היחידה שאהבתי הייתה פיבי, האחות הקטנה והגאונה של הולדן. עד אז, הייתי פשוט מתוסכלת מזה שיש כ"כ הרבה דמויות ולמרות זאת לא הצלחתי להזדהות עם אף אחת. **** ועכשיו הגענו לנושא: הולדן. כמה אמרו על הדמות הזאת שהיא סמל למרד נעורים, שהוא מיוחד ומורכב, מסרב להתבגר, מוחה על השקרים והצביעות והחומרנות וכו' וכו'. אבל! אני הגעתי למסקנה העצובה, שהולדן הוא בסך הכול נער מריר וכועס, שמנסה ללכת בדרך משלו, כמו *רוב המתבגרים*! חוץ מזה, הוא כל כך סולד מזיוף אבל הוא עצמו רוב הזמן לא ממש ישר ודובר אמת. וממה שהוא אומר, הוא די מיזנטרופ- חוץ מכמה אנשים יוצאי דופן שהוא לא מתעב עד מוות. הוא מבולבל ומתוסכל ומתוסבך, ובזה אפשר להזדהות איתו, אבל הוא לא עד כדי כך מיוחד! אז בסדר, הוא אומר בפרצוף הרבה דברים שאנשים לא מעיזים לומר, אבל האמירה שלו לא כזו עמוקה. מה שכן אהבתי מאוד אצל הולדן זה שלמרות הבלבול שלו הוא מאוד מודע לעצמו. ולמרות שהרבה מהמחשבות והתובנות שלו היו די פשטניות, היו כמה קטעים יפים וחכמים מאוד, שאם כל הספר היה ברמתם אולי הייתי מסמפטת אותו הרבה יותר. למשל, הקטע שבו הולדן רואה גרפיטי עם קללות בכל מקום, או הקטעים עם אחותו פיבי, או המחשבה על להיות תפסן בשדה שיפון. אחרי שסיימתי את הספר, דיברתי עליו קצת עם אבא שלי באיזו נסיעה[עם אמא שלי זה היה יותר גרוע. היא בכלל בלבלה את זה עם "דייויד קופרפילד"], וככה השיחה התנהלה: אבא: אני לא ממש זוכר את הספר, אבל אולי לא הבנת אותו כי זה עוד לא לגילך. אמורים להיות שם כל מיני מסרים חתרניים ומחאתיים או משהו בסגנון. אני: אבא, זה בהחלט לגיל שלי, כבר קראתי ספרים הרבה פחות "הולמים"- וחוץ מזה, מה הקטע בספר אם אתה צריך לחפש בכוח את המסרים שיש בו? מה זה, שיעור ספרות? וגם לא הבנתי מה כל הרעש, ואיך זה הפך לספר שטילטל את העולם כולו...ובכלל, אם זה מה שגרם ל-איך קוראים לרוצח של ג'ון לנון? אבא: מארק צ'פמן. אני: -אז אם זה מה שגרם למארק צ'פמן לרצוח את ג'ון לנון, הוא היה כנראה ממש מעורער ואידיוט. אבא: הוא היה מעורער בכל מקרה. אז לסיכום: לא הבנתי ממה כל ההתלהבות, אבל תנסו לקרוא אם בא לכם- אולי אתם תבינו.

את הספר הזה התחלתי לקרוא מהסיבה הכי מוזרה: שיטוט משועמם ואקראי בוויקיפדיה. תוך כדי הגלישה, הגעתי איכשהו לדף על ג'ון לנון והרצח שלו. מכיוון שאני בת להורים חובבי מוזיקת שנות השבעים-שמונים, כולל הביטלס כמובן- התעניינתי במיוחד ברצח וברוצח, בגלל שהיה כתוב שם שלסיפור ההתנקשות של מרק צ'פמן בג'ון לנון יש קשר מיוחד עם "התפסן בשדה השיפון". צ'פמן התחבר מאוד רגשית לדמות הראשית בספר, הולדן קולפילד, בצורה קצת אובססיבית וקיצונית. ואני מצטטת מוויקי: "בלילה בו רצח את לנון הוא נותר בזירת הרצח, קורא בעותק של הספר, עליו כתב "זוהי הצהרתי" וחתם בשמו של הולדן. יש שטוענים שצ'פמן הונע למעשה הרצח בעקבות דעות שמופיעות בספר." אז לי היה ברור שאני עומדת לקרוא את הספר הזה, במיוחד כשמצאתי אותו בספרייה במהדורה קטנטנה. אז כבר הבנתי שזה היה ספר שנחשב לקלאסיקה אבל גם למשהו חדשני, מיוחד ופורץ דרך שטילטל את אמריקה כולה או מה שלא יהיה. וכמו שאולי כבר הבנתם, לא הבנתי על מה כל הדרמה. באמת, אנשים יקרים, זה *בסך הכול ספר על מתבגר די בעייתי שמלא בתובנות פשטניות!* לא מצאתי שם שום דבר מיוחד שהוציא אותי מבועתי הקטנה והצבועה או איך שתקראו לזה. הספר אולי מלא במוטיבים ומטאפורות וכל זה, אבל מה כאן כל כך חדשני? עוד ביקורת שיש לי היא על הכתיבה, שגם היא נחשבה לשפה שאיש לא דיבר לפניו. אז בגלל שהוא כל רגע מקלל או מדבר על זיוף וצביעות כל הזמן- זה הופך את הכתיבה לפורצת דרך? נו באמת. זה יותר נתן לי הרגשה כמו הסופרים האלה שמנסים לכתוב בסלנג כדי שמתבגרים יאהבו את הספר. אם כבר צביעות, הכתיבה הרגישה לי כמו זיוף אחד גדול. והדמויות? רובן היו כל כך מוזרות שלא הבנתי מה הקטע שלהן, או רדודות בצורה קיצונית. הדמות היחידה שאהבתי הייתה פיבי, האחות הקטנה והגאונה של הולדן. עד אז, הייתי פשוט מתוסכלת מזה שיש כ"כ הרבה דמויות ולמרות זאת לא הצלחתי להזדהות עם אף אחת. **** ועכשיו הגענו לנושא: הולדן. כמה אמרו על הדמות הזאת שהיא סמל למרד נעורים, שהוא מיוחד ומורכב, מסרב להתבגר, מוחה על השקרים והצביעות והחומרנות וכו' וכו'. אבל! אני הגעתי למסקנה העצובה, שהולדן הוא בסך הכול נער מריר וכועס, שמנסה ללכת בדרך משלו, כמו *רוב המתבגרים*! חוץ מזה, הוא כל כך סולד מזיוף אבל הוא עצמו רוב הזמן לא ממש ישר ודובר אמת. וממה שהוא אומר, הוא די מיזנטרופ- חוץ מכמה אנשים יוצאי דופן שהוא לא מתעב עד מוות. הוא מבולבל ומתוסכל ומתוסבך, ובזה אפשר להזדהות איתו, אבל הוא לא עד כדי כך מיוחד! אז בסדר, הוא אומר בפרצוף הרבה דברים שאנשים לא מעיזים לומר, אבל האמירה שלו לא כזו עמוקה. מה שכן אהבתי מאוד אצל הולדן זה שלמרות הבלבול שלו הוא מאוד מודע לעצמו. ולמרות שהרבה מהמחשבות והתובנות שלו היו די פשטניות, היו כמה קטעים יפים וחכמים מאוד, שאם כל הספר היה ברמתם אולי הייתי מסמפטת אותו הרבה יותר. למשל, הקטע שבו הולדן רואה גרפיטי עם קללות בכל מקום, או הקטעים עם אחותו פיבי, או המחשבה על להיות תפסן בשדה שיפון. אחרי שסיימתי את הספר, דיברתי עליו קצת עם אבא שלי באיזו נסיעה[עם אמא שלי זה היה יותר גרוע. היא בכלל בלבלה את זה עם "דייויד קופרפילד"], וככה השיחה התנהלה: אבא: אני לא ממש זוכר את הספר, אבל אולי לא הבנת אותו כי זה עוד לא לגילך. אמורים להיות שם כל מיני מסרים חתרניים ומחאתיים או משהו בסגנון. אני: אבא, זה בהחלט לגיל שלי, כבר קראתי ספרים הרבה פחות "הולמים"- וחוץ מזה, מה הקטע בספר אם אתה צריך לחפש בכוח את המסרים שיש בו? מה זה, שיעור ספרות? וגם לא הבנתי מה כל הרעש, ואיך זה הפך לספר שטילטל את העולם כולו...ובכלל, אם זה מה שגרם ל-איך קוראים לרוצח של ג'ון לנון? אבא: מארק צ'פמן. אני: -אז אם זה מה שגרם למארק צ'פמן לרצוח את ג'ון לנון, הוא היה כנראה ממש מעורער ואידיוט. אבא: הוא היה מעורער בכל מקרה. אז לסיכום: לא הבנתי ממה כל ההתלהבות, אבל תנסו לקרוא אם בא לכם- אולי אתם תבינו.

הודעה לכלל הקוראים בסימניה ובכלל: אם אתם לא רוצים שתמימות ילדיכם תיהרס בגיל 9 וחצי, בבקשה אל תניחו את הספר הזה במקום שבו הם ממש יכולים לקחת ולקרוא אותו. או שהם יצאו כמוני, ואת זה לא נראה לי שאתם רוצים. לי לפחות היה מזל- אכן, קראתי את "חיי פיי" כשהיית בכיתה ד', כי איזה חבר גאון של אבא שלי נתן לו אותו במתנה והשאיר אותו על השולחן בסלון. אבל קראתי בדילוגים ורק עד האמצע, כי הייתי חצי משועממת מהפילוסופיה וחצי מזועזעת מתיאורי אכילת הזברה מהבפנוכו. ואז, כמה שנים אחר כך, הגיעו המוני הספוילרים לגבי הסיום מהמון נקודות מבט, והסרט- שראיתי, ולבסוף השבת [אתמול] שבה החלטתי חגיגית לקרוא את הספר כולו מתחילתו עד סופו. בררררר. ---- קודם כל, הספר הרבה יותר אכזרי מהסרט. אבל איך אפשר שלא? הוא השאיר אותי המומה וחשופה וחסרת מילים, והכי חשוב- הוא סדק לי לחלוטין את קליפת הציניות, הישג מדהים. כי הוא מעמת אותך עם בני אדם נואשים, חיות נואשות, והחיה שיוצאת מהבן אדם. כל כך בקלות. ---- כמה נקודות שלא מפסיקות להעסיק לי את המוח: 1) בחיים אני לא אסתכל שוב על חיות, או בשר, באותה צורה. 2) איך פיי פאטל הצליח להקים חיים חדשים אחרי 7 חודשים בים, כשמה שקרה לו בזמן הזה היה הופך כל בן אדם למפלצת, או לצל של עצמו? איך אפשר להקים חיים, בית, משפחה? איך אפשר להתחתן כשאתה שרוט לגמרי בנפש שלך? ואיך לעזאזל מספרים לילדים שלך דבר כזה? "בואי, חמודה, יש משהו שאני רוצה לספר לך. כשהייתי בן 16 הייתי תקוע המון זמן בלב ים עם חיות, וכמעט לא היה אוכל ומים, ובשלבים מסוימים עשיתי דברים נוראים וקצת מגעילים כמו לשתות דם צבים ולאכול שאריות בן אדם." אלוהים. זה יכול להרוס כל אחד. ובלי לדבר על זה שפיי חטף מזה שריטות לכל החיים. זה נורא ואיום. לא מספיק שעברת את כל זה- כל העתיד שלך, ושל מי שאוהב אותך, מושפע. 3) תמיד כשאני קוראת ספרים שמתוארת בהם מציאות אכזרית או בלתי אפשרית או שניהם, אני שואלת את עצמי אם הייתי שורדת שם. וכמעט תמיד התשובה זהה: כאוס מהלך- אולי. משחקי הרעב- לא. הגן הכימי- לא. מפוצלים- לא. וגם כאן התשובה הייתה זהה, אבל כאן זה שונה, כי זה יכול לקרות באמת. ועד כמה שזה נשמע הבדל קטן, הרי גם זה לא הגיוני במיוחד, זה אחד הדברים שטילטלו אותי. 4) "רעב מוציא ממך דברים שלא ידעת שיש בך." זה ידוע. כל מי שצם את תשעה באב ב-40 מעלות בצל יודע שבשלב מסוים של הצום, רק הזכרת המילה "שניצל" יכולה לגרום לך להזיל ריר, אפילו אם אתה שונא שניצלים או בכלל צמחוני. אבל כאן המשפט מקבל משמעות שונה. אכזרית. בהמית. וכל צלם אנוש הולך לעזאזל. כשקראתי את כל הקטעים שפיי היה צריך להשיג אוכל, לא יכולתי להימנע מהמחשבה:אם את היית שם, גם את היית מגיעה למצב הזה ולא היה אכפת לך לאכול שום דבר. את היית בדיוק ככה, או שהיית מתה. 5) בני אדם הם יצורים סתגלנים, כמו שאומר הספר בשלב כלשהו, ומתרגלים לכל דבר. גם להרג ורוע ואכזריות. ונורא כמה שזה נכון. אני לא הצלחתי להבין איך חיים -שהם לא באמת חיים- בים, חיים שכולם רק הישרדות, הופכים להרגל, אבל כנראה שצריך לעבור דבר כזה בעצמך בשביל להבין, ולי זה לא קרה [עדיין], תודה לאל. 6) הסוף. הצילו. אלוהים ישמור. זה הופך לך את כל מה שחשבת על הספר ואת כל *האיברים הפנימיים*, ואחר כך אתה מצטער שחשבת דווקא על צירוף המילים המסומן בכוכביות מהמשפט הקודם. אבל שם דווקא רואים את פיי מהצד, ומה שנהיה ממנו. וזה קצת מפחיד, יש להודות, למרות שאני אישית מאוד אהבתי את העוקצנות והעקשנות שלו. 7) העטיפה של הספר גאונית. העטיפה של הספר באנגלית מעצבנת, כי היא נותנת רק פרשנות אחת לסיום הספר. 8) ושוב, לגבי הסוף- אני בוחרת בסיפור עם החיות. אני יכולה להיות צינית ומציאותית ולבחור בסיפור האנושי, אבל אני בוחרת בסיפור עם החיות. ואל תעזו לערער [אהמאהמגוויןאהמאהמ], כי יש לי ביד מסור חשמלי. 9) אתם צריכים לקרוא את הספר. מייד. עכשיו. ברגע זה ממש. 10) אמרתי עכשיו!!!! 11) אין 11. אבל זה מספר המזל שלי. ויש לי יותר מזל משכל. "העולם אינו רק מה שהוא. הוא הדרך שבה אנו מבינים אותו, הלוא כן? וכשאנו מבינים משהו, אנחנו מוסיפים לו משהו, נכון? האם זה לא הופך את החיים לסיפור?"

קיילי הייתה נערה יפהפייה, בעלת שיער בלונדיני גולש, עיניים כחולות כשל תינוק ובאופן כללי כל בחור שראה אותה בזווית העין התאהב בה- כי הרי ידוע שרק בלונדיניות כחולות-עיניים הן יפות. לקיילי יש תכונה שהיא לא מצליחה להיפטר ממנה- תמיד היא מנומסת לכולם ומתייחסת אליהם בחביבות ובנדיבות. אך אל תטעו, קיילי היא נערה מאוד מאוד אומללה. קודם כל, מדי לילה היא מתעוררת בצרחות מסיוטים זוועתיים שהיא אפילו לא זוכרת, כמה נורא! דבר שני, חייל-רוח-רפאים שרק היא רואה מסתכל עליה! אילו חיים קשים! והגרוע מכל: ההורים שלה מתגרשים והיא נשארת עם אמה הקרירה והמרוחקת, ששולחת אותה הרחק מכל המוכר לה [המוכר לה=החבר החתיך שעוד מאוהב בה אך זרק אותה, וחברתה שמחליפה חברים כמו גרביים] למחנה של פריקים, שכל הבנים בו הם חתיכים יפהפיים שנופלים לרגליה תוך דקות ספורות! וכל הבנות בו מייד מעריצות אותה, מתרפסות לפניה ומתעניינות רק בה חוץ מאחת ששונאת אותה כי היא פחות יפה מקיילי! קיילי שולטת! הבה נקים לקיילי המושלמת שלנו מקדש! או, סליחה. סטיתי מהנושא. בואו נמשיך. לקיילי מסכנתנו מתגלה שהיא בעלת כוחות על (איזו מקוריות! איזו תעוזה מצד הסופרת!) כמו כל שאר הפריקים במחנה, שחברותיה לחדר הן ערפדית ומכשפה, וש- כמה מפתיע- היא לא סתם על-טבעית, היא כנראה בת אלים בעלת הכוח הנדיר ביותר! במחנה היא מנסה להוכיח נואשות שאין לה כוחות על, אך לקיילי יש חיים נוראיים- ולאט לאט מתברר לה שכן, היא באמת על טבעית! לא, אין לה סטיות מוזרות כמו שתיית דם, הפיכה לזאבה או כישופים בלתי נשלטים- לא, לקיילי יש את כוח העל הגרוע מכל, היא רואה רוחות רפאים! בנוסף, כל הנערים החתיכים, המהממים והמושלמים כחולי/ירוקי העיניים בוהים בקיילי כל הזמן מרוב שהיא יפה, ומנסים להיפגש איתה. הבנות מבקשות ממנה עצות ביחסים עם בנים, אך קיילי במשברי הזהות והאהבה שלה פשוט לא מסוגלת להיות שמחה. טוב, איך אפשר לשפוט אותה? בסופו של דבר, קיילי מובילה את המחנה לניצחון שבו הרשעים מתוודים על מעשיהם בזכותה, חברותיה מעריצות אותה, אמה משתקמת, ולאורך כל הדרך היא מעשירה את כולם בסלנג הפרחות העשיר שלה, תוך כדי התחבטויות האם לנשק את טריי היה נחמד יותר, או את דרק, או לוקאס, והאמת שגם הערפד ההוא היה ממש חמוד. ציטוטים נבחרים מהספר: "טריי גירד את אוזנו. התנועה החמיאה לו פלאים והדגישה את שריריי היד המושלמים שלו." "לוקאס לבש את חולצתו הכחולה, מה שרק הדגיש את גבריותו, את עיניו הכחולות האפלות ואת שריריי הבטן המסוקסים שלו." "דרק הביט בעיניה הכחולות כשל תינוק, וקיילי נפעמה ורצתה לטבוע בעיניו הירוקות בעלות הזהרורים הזהובים. אוי, רגע, הוא הסיט את מבטו ממנה! קיילי רצתה כל כך לנשקו עד שעמדה למות." רוצו לקרוא בבקשה, אך אל תאשימו אותי בתופעות הלוואי הקלות שאינן מצוינות על גב הספר: הקאה בלתי נשלטת, אנחות ייאוש, זעם פסיכי- או תשוקה לוהטת להתחתן עם קיילי, בנים יקרים. *** היה הייתה נערה בשם לואיזיאנה. שערה היה חום כהה עם קצת צבעים בקצוות, עיניה חומות וממוסגרות במשקפיים, והבן היחיד שבהה בה היה המוכר במכולת כשהביט בכמות השוקולד שהעמיסה ליד הקופה. הנערה אהבה לקרוא ספרים איכותיים, אך לא יכלה להתאפק וקראה את הספר הנ"ל רק כדי לראות עד כמה הוא גרוע. ובכן, הוא התעלה על כל הציפיות שלה, ולא לטובה. בתחושת זעם בלתי נשלט, התיישבה לואיזיאנה ליד המקלדת וכתבה לקוראי סימניה תקציר ספר אלטרנטיבי לאלו שמסרבים לתת להוצאות הספרים לשקר להם בכריכה האחורית. נו טוב, אי אפשר לומר שזה לא סיפק אותה. *מוגש לקהל הרחב מטעם העמותה למיגור ספרים משוכפלים*

קיילי הייתה נערה יפהפייה, בעלת שיער בלונדיני גולש, עיניים כחולות כשל תינוק ובאופן כללי כל בחור שראה אותה בזווית העין התאהב בה- כי הרי ידוע שרק בלונדיניות כחולות-עיניים הן יפות. לקיילי יש תכונה שהיא לא מצליחה להיפטר ממנה- תמיד היא מנומסת לכולם ומתייחסת אליהם בחביבות ובנדיבות. אך אל תטעו, קיילי היא נערה מאוד מאוד אומללה. קודם כל, מדי לילה היא מתעוררת בצרחות מסיוטים זוועתיים שהיא אפילו לא זוכרת, כמה נורא! דבר שני, חייל-רוח-רפאים שרק היא רואה מסתכל עליה! אילו חיים קשים! והגרוע מכל: ההורים שלה מתגרשים והיא נשארת עם אמה הקרירה והמרוחקת, ששולחת אותה הרחק מכל המוכר לה [המוכר לה=החבר החתיך שעוד מאוהב בה אך זרק אותה, וחברתה שמחליפה חברים כמו גרביים] למחנה של פריקים, שכל הבנים בו הם חתיכים יפהפיים שנופלים לרגליה תוך דקות ספורות! וכל הבנות בו מייד מעריצות אותה, מתרפסות לפניה ומתעניינות רק בה חוץ מאחת ששונאת אותה כי היא פחות יפה מקיילי! קיילי שולטת! הבה נקים לקיילי המושלמת שלנו מקדש! או, סליחה. סטיתי מהנושא. בואו נמשיך. לקיילי מסכנתנו מתגלה שהיא בעלת כוחות על (איזו מקוריות! איזו תעוזה מצד הסופרת!) כמו כל שאר הפריקים במחנה, שחברותיה לחדר הן ערפדית ומכשפה, וש- כמה מפתיע- היא לא סתם על-טבעית, היא כנראה בת אלים בעלת הכוח הנדיר ביותר! במחנה היא מנסה להוכיח נואשות שאין לה כוחות על, אך לקיילי יש חיים נוראיים- ולאט לאט מתברר לה שכן, היא באמת על טבעית! לא, אין לה סטיות מוזרות כמו שתיית דם, הפיכה לזאבה או כישופים בלתי נשלטים- לא, לקיילי יש את כוח העל הגרוע מכל, היא רואה רוחות רפאים! בנוסף, כל הנערים החתיכים, המהממים והמושלמים כחולי/ירוקי העיניים בוהים בקיילי כל הזמן מרוב שהיא יפה, ומנסים להיפגש איתה. הבנות מבקשות ממנה עצות ביחסים עם בנים, אך קיילי במשברי הזהות והאהבה שלה פשוט לא מסוגלת להיות שמחה. טוב, איך אפשר לשפוט אותה? בסופו של דבר, קיילי מובילה את המחנה לניצחון שבו הרשעים מתוודים על מעשיהם בזכותה, חברותיה מעריצות אותה, אמה משתקמת, ולאורך כל הדרך היא מעשירה את כולם בסלנג הפרחות העשיר שלה, תוך כדי התחבטויות האם לנשק את טריי היה נחמד יותר, או את דרק, או לוקאס, והאמת שגם הערפד ההוא היה ממש חמוד. ציטוטים נבחרים מהספר: "טריי גירד את אוזנו. התנועה החמיאה לו פלאים והדגישה את שריריי היד המושלמים שלו." "לוקאס לבש את חולצתו הכחולה, מה שרק הדגיש את גבריותו, את עיניו הכחולות האפלות ואת שריריי הבטן המסוקסים שלו." "דרק הביט בעיניה הכחולות כשל תינוק, וקיילי נפעמה ורצתה לטבוע בעיניו הירוקות בעלות הזהרורים הזהובים. אוי, רגע, הוא הסיט את מבטו ממנה! קיילי רצתה כל כך לנשקו עד שעמדה למות." רוצו לקרוא בבקשה, אך אל תאשימו אותי בתופעות הלוואי הקלות שאינן מצוינות על גב הספר: הקאה בלתי נשלטת, אנחות ייאוש, זעם פסיכי- או תשוקה לוהטת להתחתן עם קיילי, בנים יקרים. *** היה הייתה נערה בשם לואיזיאנה. שערה היה חום כהה עם קצת צבעים בקצוות, עיניה חומות וממוסגרות במשקפיים, והבן היחיד שבהה בה היה המוכר במכולת כשהביט בכמות השוקולד שהעמיסה ליד הקופה. הנערה אהבה לקרוא ספרים איכותיים, אך לא יכלה להתאפק וקראה את הספר הנ"ל רק כדי לראות עד כמה הוא גרוע. ובכן, הוא התעלה על כל הציפיות שלה, ולא לטובה. בתחושת זעם בלתי נשלט, התיישבה לואיזיאנה ליד המקלדת וכתבה לקוראי סימניה תקציר ספר אלטרנטיבי לאלו שמסרבים לתת להוצאות הספרים לשקר להם בכריכה האחורית. נו טוב, אי אפשר לומר שזה לא סיפק אותה. *מוגש לקהל הרחב מטעם העמותה למיגור ספרים משוכפלים*

לא חשבתי שאני אחזור לכתוב את ביקורת הפרידה שלי אי פעם. אבל הנה אני כאן, אחרי שנה ושבעה חודשים מאז הביקורת האחרונה. זה מרגיש לי יותר. כמעט התגעגעתי. ורציתי להגיד לכם עד כמה אני אוהבת את הספר הזה. הספר הזה מספר על ילד דפוק. הוא בוכה יותר מדי ושואל שאלות כנות עד בוטות וחי בילדות שלו ויכול ללכת מכות מצוין ולא לזכור איך, הוא יכול להתאהב במישהי ולנסות להדחיק במשך חודשים, הוא יכול לקרוא ספרי מופת ולא להבין, הוא יכול לעשן סמים כי החברים שלו מעשנים ולא להבין, הוא יכול לדבר על יחסי מין ולא להבין, הוא יכול להקשיב לשיר של הסמית'ס או של הביטלס במשך שעות וכמעט להבין. כמעט. צ'ארלי הוא ילד דפוק. הוא לא מתאים והוא חריג והוא לא זוכר את הדברים החשובים באמת כשצריך. הוא יכול למצוא את עצמו ערום בשלג באמצע החורף ולרצות להפסיק הכל ולא להבין את מה. יש לו יותר מדי רגשות ופחות מדי מילים בשבילם, למרות שהוא דווקא יודע לכתוב מצוין. צ'ארלי עובר כאילו מסע התבגרות אמריקאי קלאסי, אבל הוא לא המתבגר הקלאסי, הילד הבודד אבל המצחיק שהגדולים והמנוסים אימצו ופתאום הוא מתנסה באהבה ואלכוהול וסמים ומוזיקה חדשה וחברים חדשים ומגיע לקתרזיס או משהו כזה. צ'ארלי שונה. כן, הוא מתבגר בדרך הזו. אבל הוא לא כזה. צ'ארלי הוא אני, במובן מסוים. הוא אני וכל מי שהיה פעם יותר מסתם בודד. שהיה לו חור פוער וכואב בלב ובזיכרון והוא ניסה למלא אותו בכל דבר, במילים של אחרים, בריגושים של אחרים, בקולות של אחרים. שהרגיש יותר מדי עד שהוא רצה פשוט להיות נורמלי ולא ידע איך. שהכל היה אמור להיות בסדר אצלו, ופשוט לא היה. שאנשים שאלו אותו אם הוא מסומם כשהוא אף פעם לא היה. שהוא הרגיש בודד מכל הסיבות הלא נכונות וניסה להיחשף לדברים נפלאים. שמוזיקה איכשהו הייתה הדבר היחיד שדיבר בשפה שלו. שהבין את כל האחרים ולא את עצמו. שכתב וכתב וכתב ושום דבר מזה לא רוקן את מה שהיה בו. אני חושבת שהספר הזה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא כי הוא מצליח להעביר בדיוק את זה. להיות דפוק ולשם שינוי לא שנון-ולא-מודע-לעצמו או משהו כזה. כן, צ'ארלי חכם מאוד וקורא ספרות איכותית ומקבל מצוין בכל המקצועות ורגיש להפליא. אבל יש בו משהו מהיסוד שיכול להתחבר באמת רק למי שהוא גם דיסק שרוט בעצמו. הדיסקים השרוטים של צ'ארלי הם פטריק וסם. אנשים שנראים מקובלים וקלים ומצחיקים ומתבגרים טיפוסיים, אבל בעצם כל כך מלאים אהבה ורגישות ורוך וחספוס ועצבות עמוקה ושריטה עמוקה עוד יותר. והם מזהים בצ'ארלי את מה שהם יכלו להיות אם הם היו סוטים עוד קצת מחוץ לנורמליות, ומאמצים אותו. כי הם מבינים. הם מבינים מה זה להיות הרבה יותר מפרח קיר, שיושב ושותק ומבין. אלא גם זה שנותן לאחרים לבכות עליו ולהישען ולעשות מה שהם ירצו לידו, כ הוא יספוג ויכיל ומבפנים אפילו לא יאמר לעצמו בכלל שהוא גם זקוק למשענת הזו. צ'ארלי הוא זה שתמיד יאמר לעצמו שלאחרים יש הרבה יותר סיבות להיות עצובים. אמרו שהספר הזה לא אמין, לא אותנטי, מזויף. אני לא מאמינה לזה. צ'ארלי הוא בשבילי מה שיכולתי להיות אילו. מה שהיה קורה לי אם. הוא מדבר בשפה שלי ומשוטט עם החברים שלי וקורא את הספרים שלי וחולם את המילים שלי, והוא מבין. ובסוף גם אני מבינה. אמרתי פה הרבה וכלום. זו הפרידה שלי מכם. רק רציתי להגיד לכם עד כמה בעיניי זה ספר מופת. לא בשבילכם, אולי. אבל בשבילי, כן. הספר הזה תמיד יהיה הדיסק השרוט שלי. אני רק מקווה שיום אחד אוכל לכתוב ספר שיהיה הדיסק השרוט של מישהו אחר. אוהבת תמיד, לואיזיאנה, או כל סיום קיטשי אחר, תם ונשלם הקונדס. https://www.youtube.com/watch?v=U0jk3bFeSUY