את הספרים שאני קוראת, אני מחלקת לקטגוריות. די שגרתיות, למען האמת: ספרים שאף פעם לא יימאס לי מהם; ספרים שקראתי פעם אחת וזה הספיק; ספרים שצריך להחביא מאח שלי, אחרת הוא יהרוס אותם; ספרים שאני רוצה לקרוא שוב אבל אח שלי כבר הרס; ספרים שצריך לאכול משהו מתוק ולהתכרבל בפוף כשקוראים אותם; ספרים שאני מתכוונת להשמיץ בסימנייה ואף פעם לא יוצא לי; ספרים שצריך להחביא, כי אם ההורים שלי ידעו שקראתי אותם הם יהרגו אותי; ספרים שאקרא שוב רק אם ממש ישעמם לי; ספרים שאני קוראת כדי לברוח. הספר "מנעול ומפתח", משום מה, לא נכנס לאף אחת מהקטגוריות שלי. ואני דווקא חשבתי שהן מאוד כלליות. [אולי הוא נכנס בקטגוריה של "לאכול משהו מתוק", אבל אני יכולה להכניס כל ספר לקטגוריה הזאת בשביל התירוץ.] חוץ מהעיצוב המקורי שלו, גם הספר עצמו מקורי. העלילה שלו קשורה להתבגרות, אבל בצורה הכי הפוכה מכל מה שחשבתם. זה לא פנטזיה, אבל גם לא ממש ריאליסטי. יש פה סיפור אהבה, אבל בחיים לא שמעתם סיפור כזה. יש פה סיפור של משפחה הרוסה ומשתקמת- אבל הרוסה באמת, בלי כל הקטע הנדוש של אבא-מכה-אלכוהוליסט-מובטל-ברחתי-מהבית-עישנתי-סמים-לקחו- אותי-למקלט-נוער-בסיכון-ומצאתי-חברה. ממש לא. זה ספר מיוחד. רובי, הדמות הראשית, היא דמות טובה אבל מאוד לא מובנת. בהתחלה זה נראה שהיא סתם הייתה עם אמא נוטשת, מוזרה ואלכוהוליסטית ושהיא לא רוצה להיות תלויה באף אחד. אבל אחרי זה מתברר שהיא בעצם כן באה ממקום עני ומסוכן- היא מעשנת, גם סמים, ושותה, ונראה שהיא באה מעולם כזה, שלומדים עם השנים באופן טבעי איך להסתיר שאתה שיכור או מסומם. למרות הכול, היא כן שונה מכל השאר. אין לי מושג איך להסביר במה. אולי בזה שהיא לא ניצלה את כל הכסף של אחותה, אלא רצתה להיות עצמאית ולא הסכימה לקבל כלום. אולי בגלל שהיא לא מרחמת על עצמה, רק כועסת על אלה שנטשו אותה שוב ושוב. אולי בגלל שלמרות הכול, היא כן מחפשת בית ומשפחה וחברים, רק קצת קשה לה להודות בזה שכמו כולם היא רוצה להשתלב. הספר כתוב בצורה פשוטה ולא מתחכמת, בלי משפטים-כאילו-חכמים ובלי מסקנות "מבריקות" של רובי, שזה דבר ממש מעצבן בספרים אחרים, בעיקר אם המשפטים לא באמת חכמים אלא רק נשמעים ככה. סך הכול, רובי מנסה להיות נורמלית, ולא מרדנית או מיוחדת או משהו, אבל כן שומרת על האופי האמיתי שלה. היא לא איזו דמות שמחוללת מהפכות, אבל היא מצליחה לרגש ולעורר הזדהות בכל דבר- אם היא כועסת על אחותה שנטשה אותה, ואם היא מתקשה במתמטיקה. זה ספר שמתאר מציאות קשה מאוד ומספר, בעצם, שבכל מקום תמצא את הכאב והשיגעון- אם זו אישה שמכורה לקפה ופוחדת שחבר יפגע בקריירה שלה, ואם זה אבא מיליונר עם התקפי זעם שמכה את הבן שלו על כל שטות. אבל הוא לא מייאש או מדכא, הוא דווקא מעורר תקווה. *אוקיי, לואיזיאנה, מה הפרנציפ?* שכל ספר יכול להיכנס לקטגוריה של "לאכול משהו מתוק"? *לא! היה לך משפט סיום ממש חכם!* אה, כן- אל תשמרו חפיסת שוקולד במילוי נוגט אם בסוף אתם מחסלים חצי ממנה בשבת ב-12 בלילה. *לואיז! תגיעי לעיקר!* אוף, די לחפור! בסדר, בסדר: משפט הסיום- אל תתנו לאמא שלכם לדעת שקראתם את "משחקי הרעב" ולתת לה לקרוא. היא תהרוג אתכם. *לואיזיאנה! את סוטה מהנושא! דיברנו על ספר אחר!* כן, נכון..אוף, חפרתם! רק רציתי לציין כמה נקודות חשובות! *אבל יש נקודה חשובה יותר!* טוב, נו...מה שרציתי לומר: אז הספר קצת מבלבל, אבל עדיין ממש יפה וכתוב מעולה. אני ממליצה לכאלה שצריכים להשתחרר מהעבר שלהם, ולכאלה שמחפשים את העתיד. או גם וגם. *ומה אם כאלה שלא מגיעים לעיקר אף פעם?* אח, תסתמי!

כשקראתי את הספר הזה, 90% מהמחשבות שלי היו:"לעזאזל, למה זה נשמע כל כך מוכר?" וזה בגלל שהספר הזה, לפחות מבחינת הז'אנר, לא מחדש כלום. העניין ברור וחרוש, וכל פעם שקראתי את תיאורי הפנטזיה היה לי דז'ה-וו מטורף, במיוחד בתיאורים בדומה לזה: "ופתאום, באמצע השביל, ישב לו יצור שמנמן ומוזר ביותר. היו לו 3 קרניים שיצאו ממצחו, עור ורדרד, אף ארוך עם פסים כתומים נוצצים, כנפי עטלף גדולות וזנב מפותל. הוא לבש רק מעין תחתוני טרזן כחולים מעור, וכשהחבורה שאלה אותו לשמו, הוא רק ענה בקול אומלל:'אני פורגדשונפו, ואני מהשבט המרושע של השרצירים. הם גירשו אותי מהשבט שלהם.' וכך הוא הצטרף אל החבורה במסעם אל מציאת האבן הקסומה, הכוח המיוחד, פרח לב הזהב או מה שתרצו." בקיצור, הבנתם את הרעיון. אז היו שלום ותודה על הדגים וכו' וכו'...

אני לא יכולה לדרג, כי הדעה שלי על הספר הזה ממש לא נחרצת. יש לי פגם מולד ומעצבן למדי- כשאני צריכה לבחור ספרים במבצע בחנות, לפחות אחד מהם יתברר כבחירה גרועה, ולפחות אחד יתברר כמשעמם. אז נכון, הספר הזה לא גרוע ולא משעמם, אבל אם הייתי יכולה לחזור שוב לרגע בו בחרתי לקנות אותו- לא בטוח שהייתי עושה את אותה בחירה. --אזהרת ספוילרים חמורה!!-- טוב, העולם שבו מתקיים הסיפור פשוט מזעזע, אין מילה אחרת לתאר את זה. חוץ מהעניין של המוות בגיל צעיר, החיים של ריין בחוזה של לינדן פשוט גרמו לי להצטמרר. ולמה? טוב, הואו נגיד שלינדן אשבי, למרות היותו דמות מספר, הוא אחד האנשים היחידים שגרמו לי לרצות לעשות רישיון לאקדח (האדם הראשון שגרם לי לרצות את זה היה המורה שלי לספורט, אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת). לינדן פשוט מגעיל- כשהוא באבל על רוז, כולם צריכים לנחם אותו ולשמש לו משענת, אבל בשום אופן לא לעצבן אותו או לדבר איתו. הוא לוקח כמובן מאליו את זה שריין צריכה לסבול את היבבות שלו ולחבק אותו ולישון איתו- כשהוא שלף אותה מאמצע החיים שלה רק כי היא יפה. אבל כשריין מתאבלת על ג'נה- הו לא, למה שהוא יניח לה לנפשה? הרי ברור שהיא תרצה לדבר עם לינדן חסר הטקט והרגישות כשלפני כמה שעות היא איבדה את חברתה הטובה ביותר. חוץ מזה, לינדן בטוח לאורך כל הספר, שהנשים שהוא בחר כמו מלפפונים בשוק רוצות וחייבות לספק את רצונותיו. לפעמים ההתנהגות הדוחה הזו שלו ממש גובלת באונס, ולא אכפת לי שהוא לא ידע שהן לא רצו להיות הרעיות שלו! הוא לא היה אמור להתנהג ככה בכל מקרה! זו אהבה, מבחינתו? להכריח בחורות אומללות להיות הנשים שלו ולקחת אותן לאירועי אדריכלות חגיגיים ומטופשים בתמורה? בקיצור, לינדן הוא זה שגרם לי להזדעזע מהספר. לינדן, ואבא שלו עם ניסוייו המחרידים. אם זו הייתה המטרה- ברכותיי לסופרת, היא הצליחה בה, לפחות במקרה שלי. מנגד, ממש אהבתי את הרעיות- ובייחוד את ריין המרדנית, שלא מתייאשת לעולם מאהבה אמיתית ומהגעגועים לאחיה ולחיים נורמליים. למרות שלא תמיד הבנתי איך היא מסוגלת לסבול בכלל את הנשימה של לינדן על העור שלה, מאוד אהבתי את הלוחמנות שלה ואת הסירוב שלה לשחק לפי הכללים של העולם המעוות שלה. אהבתי גם את ג'נה החכמה,הרגישה והאומללה, למרות עברה המפוקפק, ואפילו את ססילי לפעמים. אז אם היה לכם כוח לקרוא את כל זה, הבנתם שאין לי מושג ממשי מה דעתי לגבי הספר. הוא מזעזע, אבל גם מותח ומעניין. הוא מטלטל, אבל גם במובן הטוב. אז בשתי מילים: בהצלחה לכם.

אני לא יכולה לדרג, כי הדעה שלי על הספר הזה ממש לא נחרצת. יש לי פגם מולד ומעצבן למדי- כשאני צריכה לבחור ספרים במבצע בחנות, לפחות אחד מהם יתברר כבחירה גרועה, ולפחות אחד יתברר כמשעמם. אז נכון, הספר הזה לא גרוע ולא משעמם, אבל אם הייתי יכולה לחזור שוב לרגע בו בחרתי לקנות אותו- לא בטוח שהייתי עושה את אותה בחירה. --אזהרת ספוילרים חמורה!!-- טוב, העולם שבו מתקיים הסיפור פשוט מזעזע, אין מילה אחרת לתאר את זה. חוץ מהעניין של המוות בגיל צעיר, החיים של ריין בחוזה של לינדן פשוט גרמו לי להצטמרר. ולמה? טוב, הואו נגיד שלינדן אשבי, למרות היותו דמות מספר, הוא אחד האנשים היחידים שגרמו לי לרצות לעשות רישיון לאקדח (האדם הראשון שגרם לי לרצות את זה היה המורה שלי לספורט, אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת). לינדן פשוט מגעיל- כשהוא באבל על רוז, כולם צריכים לנחם אותו ולשמש לו משענת, אבל בשום אופן לא לעצבן אותו או לדבר איתו. הוא לוקח כמובן מאליו את זה שריין צריכה לסבול את היבבות שלו ולחבק אותו ולישון איתו- כשהוא שלף אותה מאמצע החיים שלה רק כי היא יפה. אבל כשריין מתאבלת על ג'נה- הו לא, למה שהוא יניח לה לנפשה? הרי ברור שהיא תרצה לדבר עם לינדן חסר הטקט והרגישות כשלפני כמה שעות היא איבדה את חברתה הטובה ביותר. חוץ מזה, לינדן בטוח לאורך כל הספר, שהנשים שהוא בחר כמו מלפפונים בשוק רוצות וחייבות לספק את רצונותיו. לפעמים ההתנהגות הדוחה הזו שלו ממש גובלת באונס, ולא אכפת לי שהוא לא ידע שהן לא רצו להיות הרעיות שלו! הוא לא היה אמור להתנהג ככה בכל מקרה! זו אהבה, מבחינתו? להכריח בחורות אומללות להיות הנשים שלו ולקחת אותן לאירועי אדריכלות חגיגיים ומטופשים בתמורה? בקיצור, לינדן הוא זה שגרם לי להזדעזע מהספר. לינדן, ואבא שלו עם ניסוייו המחרידים. אם זו הייתה המטרה- ברכותיי לסופרת, היא הצליחה בה, לפחות במקרה שלי. מנגד, ממש אהבתי את הרעיות- ובייחוד את ריין המרדנית, שלא מתייאשת לעולם מאהבה אמיתית ומהגעגועים לאחיה ולחיים נורמליים. למרות שלא תמיד הבנתי איך היא מסוגלת לסבול בכלל את הנשימה של לינדן על העור שלה, מאוד אהבתי את הלוחמנות שלה ואת הסירוב שלה לשחק לפי הכללים של העולם המעוות שלה. אהבתי גם את ג'נה החכמה,הרגישה והאומללה, למרות עברה המפוקפק, ואפילו את ססילי לפעמים. אז אם היה לכם כוח לקרוא את כל זה, הבנתם שאין לי מושג ממשי מה דעתי לגבי הספר. הוא מזעזע, אבל גם מותח ומעניין. הוא מטלטל, אבל גם במובן הטוב. אז בשתי מילים: בהצלחה לכם.

חשבתי שזה המשך לנסיך הערפל..אבל למי אכפת? מעולה בפני עצמו! וכמו שכבר אמרתי על "נסיך הערפל": אחד מספרי המתח והאימה היחידים שראויים להיקרא כך.

אוקיי, הספר הזה פשוט עשה לי בלגן במוח, ולא ממש במובן החיובי. קודם כל, נכון שהספר מספר מנקודת מבט של אוטיסט בצורה ממש טובה, אבל הבעיה היא שבקריאה רצופה- הספר גרם לי להרגיש כמו אוטיסטית בעצמי. אני לא יודעת, אולי זאת הייתה המטרה של הסופר- לטלטל ולתסכל כדי להבין את נקודת המבט של כריסטופר- אבל באופן אישי זאת הייתה חוויה הזויה ביותר שלא שיחררה אותי גם כמה ימים אחר כך. אולי זה קשור לזה שקראתי את הספר בהיותי חולה, או לדמיון שלי- שעובד שעות נוספות בלי לקבל על זה בונוס במשכורת, או לזה שאני לא ממש מסתדרת עם 'צורות חיים אורגניות' בעצמי, אבל אין ספק שזה ספר מטלטל וחזק. לא הבנתי גם למה ברגע אחד כריסטופר הוא חכם ובוגר וברגע השני מתנהג כמו ילד בן שלוש. חוץ מזה, עם ההורים המזעזעים שלו- אין פלא שהוא אוטיסט! הוא עבר דברים שהיו גורמים לרוב האוכלוסייה האנושית לאבד את שפיותם. למרות הכול- קריאת הספר הייתה חוויה מוזרה מאוד, אבל גם נותנת כמה נקודות למחשבה.