היא מציירת. כל הזמן.
היא מציירת על הצד השני של המבחן, על דפי המחברת שלה, על ניירות רישום, על מפיות בבית קפה, על בדי ציור, על השולחן ועל התמונות בעיתון.
היא מציירת בשיעור, בהפסקה, כשהיא קמה בבוקר וכשהיא הולכת לישון, כשהיא מדברת בטלפון וכשהיא אמורה להכין שיעורי בית.
היא מציירת קריקטורות של חברותיה לכיתה, היא מציירת אנשים מומצאים מהראש, היא מציירת יצורים דמיוניים, היא מציירת את רגשותיה, את העציץ שעל החלון, את קליפות התפוז שהיא קילפה ואת העיניים היפהפיות של אחותה הקטנה.
היא מציירת אנשים מצחיקים ורציניים, כועסים ושמחים, אנשים שנראים אמיתיים ואנשים מעוותים, אנשים שראתה ברחוב ואנשים שהמציאה בדמיונה.
היא מציירת עם עיפרון ועם צבעי שמן, עם פחם ועם גיר, עם טושים ועם צבעי מים, עם עט ועם מכחול, עם אצבעותיה על החול ועם עיפרון הרישום המקצועי על הקנבס.
היא מציירת, רק כך היא חיה ונושמת, לפעמים מקמטת את הדף ומשליכה אותו ואז מנסה שוב, לפעמים משרבטת בשניות ספורות, לפעמים מוחקת שוב ושוב עד שהקו יוצא בדיוק כמו שהיא רוצה, לפעמיים מציירת ציור שלם בלי לגעת במחק.
היא מציירת, בקווים בולטים וחזקים ובנגיעות עדינות, במשיכת מכחול בטוחה ובעיפרון הססני, בקו אחד ובאלף קווים.
היא מציירת ללא הפסקה, מרגישה שכל מחשבותיה ורגשותיה מנותבים אל העיפרון ומשורטטים, בקווים הייחודיים שלה, על הדף.
היא מציירת, ולא יכולה לחדול, אך יש רק דבר אחד שהיא אוהבת יותר מהציור, דבר אחד שגורם לה להניח את העיפרון ואז להשתמש בו שוב, בתנועות חזקות ונמרצות, שונות כל כך מהציור שלה ועם זאת כל כך דומות. רק דבר אחד.
לכתוב.
היא מציירת על הצד השני של המבחן, על דפי המחברת שלה, על ניירות רישום, על מפיות בבית קפה, על בדי ציור, על השולחן ועל התמונות בעיתון.
היא מציירת בשיעור, בהפסקה, כשהיא קמה בבוקר וכשהיא הולכת לישון, כשהיא מדברת בטלפון וכשהיא אמורה להכין שיעורי בית.
היא מציירת קריקטורות של חברותיה לכיתה, היא מציירת אנשים מומצאים מהראש, היא מציירת יצורים דמיוניים, היא מציירת את רגשותיה, את העציץ שעל החלון, את קליפות התפוז שהיא קילפה ואת העיניים היפהפיות של אחותה הקטנה.
היא מציירת אנשים מצחיקים ורציניים, כועסים ושמחים, אנשים שנראים אמיתיים ואנשים מעוותים, אנשים שראתה ברחוב ואנשים שהמציאה בדמיונה.
היא מציירת עם עיפרון ועם צבעי שמן, עם פחם ועם גיר, עם טושים ועם צבעי מים, עם עט ועם מכחול, עם אצבעותיה על החול ועם עיפרון הרישום המקצועי על הקנבס.
היא מציירת, רק כך היא חיה ונושמת, לפעמים מקמטת את הדף ומשליכה אותו ואז מנסה שוב, לפעמים משרבטת בשניות ספורות, לפעמים מוחקת שוב ושוב עד שהקו יוצא בדיוק כמו שהיא רוצה, לפעמיים מציירת ציור שלם בלי לגעת במחק.
היא מציירת, בקווים בולטים וחזקים ובנגיעות עדינות, במשיכת מכחול בטוחה ובעיפרון הססני, בקו אחד ובאלף קווים.
היא מציירת ללא הפסקה, מרגישה שכל מחשבותיה ורגשותיה מנותבים אל העיפרון ומשורטטים, בקווים הייחודיים שלה, על הדף.
היא מציירת, ולא יכולה לחדול, אך יש רק דבר אחד שהיא אוהבת יותר מהציור, דבר אחד שגורם לה להניח את העיפרון ואז להשתמש בו שוב, בתנועות חזקות ונמרצות, שונות כל כך מהציור שלה ועם זאת כל כך דומות. רק דבר אחד.
לכתוב.