פלאשבק דרמטי

אני בספרייה, אחרי חזרה להצגה, משועממת ומחפשת משהו להשאיל. כרגיל, יש לי 5 אפשרויות:
1. לחפש ספרים טובים עד שיקרה נס ואני אמצא כאלה.
2. לחפש המלצות על ספרים בתקווה שהם יהיו בספרייה.
3. לקחת בפעם ה-1000 ספר שכבר קראתי וטחנתי מכל הכיוונים.
4. לגלח את השער ולמכור אותו תמורת ספר טוב. או סתם לגלח את השער.
5. ללכת לאכול שוקולד.

אז למרות שאפשרויות 4 ו-5 קרצו לי מאוד, החלטתי ללכת על אפשרות 2- כבר הרבה זמן שרציתי לקרוא אותו. יחד עם עוד כמה ספרים ממוחזרים ושתי ילדות בנות 11- הלכתי הביתה ברגל.

סיום פלאשבק
-----
~אזהרת ספוילרים~

מבחוץ, אנה היא נערה רגילה בת 13. אז זהו, שהיא לא ממש, אבל באמת-באמת שהיא בסדר.
כן, אין לה בעיות בלימודים, אבל היא יכולה פתאום להיעלם לשבוע מבית הספר, כי היא בבית חולים. לא, היא לא חולה, זו אחותה.

היא יכולה להתכונן חודשים למחנה הוקי, המחנה שהיא כל כך חיכתה לו- ופתאום להודיע שהיא לא יכולה להשתתף. אחותה צריכה לעבור ניתוח, והיא תהיה בבית חולים שבועיים. לאנה אסור להפקיר אותה, הרי אחותה תלויה בה. זה יהיה אנוכי וחסר אחריות מצדה לרצות להשתתף במחנה, כשאחותה זקוקה לה.

כן, יש לה חברות, ברור- רק שקצת, טיפ טיפה, קשה להתחבר למישהי שכל שבועיים נעלמת פתאום לבית חולים. כי קייט חולה, והיא צריכה מאנה תרומת דם או מח עצם או מה שלא יהיה. ואז אנה בעצמה צריכה להתאושש בבית חולים כמה זמן.

היא נולדה כי ההורים שלה רצו עוד ילד, איזו שאלה! הם אוהבים ודואגים לה כמו בת רגילה, רק שהם קצת, ממש קצת, נותנים לקייט יחס מועדף. והם בכלל לא מתייחסים אליה כמו אל בנק תרומות לקייט, הם רק הולידו אותה בשביל זה, למען השם!
אבל חוץ מזה, יש לה חיי חברה, יש לה שעות פנאי, יש לה משפחה נורמלית, אין לה מה להתלונן!
נכון שכל זה מציג את המצב באור חיובי??


אתחיל בזה שאני לא מבינה את ההורים של אנה, בלשון המעטה. למה לעזאזל אתם יולדים ילד רק כדי שהוא ישמש בנק חלקי חילוף לילד אחר? ולמה אתם בכלל לא מתייחסים אליו כמו אל בן אדם בפני עצמו?
לאורך כל הספר, ממש ריחמתי על אנה. חשבתי שהיא בטח לא יכולה להתלונן על כלום, לא יכולה להתווכח או לדבר בכלל: 'תגידי תודה שאת בריאה, והיי- מי נתן לך בכלל זכות להתלונן? את פה רק בשביל לעזור לקייט!'
אני מתפלאת שאנה לא תבעה את ההורים שלה אך ורק מרצונה הפרטי, עוד לפני שקייט ביקשה ממנה.

האבא עוד היה בסדר. הוא כן התייחס אל אנה כמו אל הבת שלו, לפעמים.
אבל האמא, שרה- שנאתי אותה שנאתי אותה שנאתי אותה. היא לא מתייחסת לשום דבר ואף אחד חוץ מקייט.
כשסיפרו לה שקייט חולה, היא הרגישה כאילו עולמה מתמוטט, ולא יכלה לעמוד במראה הסבל של הבת שלה. היא הרגישה נורא ואיום כשקייט עברה טיפולים כואבים ומחרידים, והיה לה קשה עם זה כאילו היא זו שחולה- אבל לא הייתה לה שום בעיה כשאנה, ילדה קטנה ותמימה, נאלצה לעבור ניתוחים וטיפולים זהים לחלוטין כשהיא עצמה בריאה.
למיטב זכרוני, היא אפילו כעסה מאוד על אנה כשהיא העזה להתלונן או לסרב בתור ילדה קטנה, ואמרה לה שהיא אנוכית. איך את יכולה לצעוק על ילדה קטנה שאת מכריחה לעבור ניתוחים וטיפולים שוב ושוב? איך לא אכפת לך מה היא חושבת ומרגישה כשהיא עוברת את הסבל הזה, אבל כשקייט מצייצת את בוכה ומתפרקת? את לא רואה את הבת שלך- הבת השנייה? גם אם ילדת אותה בשביל שקייט תחיה- שזה כשלעצמו מזעזע בעיניי- את לא רואה מולך את הבת שלך, בן אדם בפני עצמו?
אין לי מושג מי נתן לה רישיון להיות אימא, ומי נתן לה להחליט כאלה החלטות בשביל הבת שלה עוד לפני שזו הייתה בכלל מסוגלת להתנגד. מבחינתי, היא האימא הכי גרועה שיש, והדאגה שלה לקייט, ולקייט בלבד, רק מוכיחה את זה.
[מה הפלא שג'סי, האח הבכור, נהיה עבריין. אף אחד לא מתייחס אליו בכלל. הוא נער מוזנח שכמעט אף פעם לא התייחסו אליו, ואם כן- זה היה כדי לצעוק עליו.]

אז כן, שרה נכנסת למצעד הדמויות שאני שונאת. וקוטפת בלי שום בעיה את המקום הראשון.

ובקשר לקייט- הו, איך שנאתי אותה בהתחלה. משום מה היה לי הרושם שהיא סתם מנצלת את המצב שלה גם כשהיא לא חולה, ושהיא אחות פשוט דפוקה. בסוף הספר הבנתי שאת הקטע המחריד בהתחלה היא "כתבה". היא רצתה למות, ולכן כשהייתה קטנה רצתה להרוג את אנה. אחר כך, ולא בלי הצדקה, היא האשימה את עצמה במותה של אנה. אבל אז הבנתי מי היא באמת.
גם לקייט מגיעה קצת סימפתיה- אחרי הכול, תמיד התייחסו אליה רק בהקשר למחלה שלה ולא ממש כבן אדם [עוד הוכחה ששרה היא אימא מזעזעת]. אין לה חברים, אין לה משהו שהיא אוהבת לעשות- כל החיים שלה סובבים סביב המחלה. מבחינה מסוימת, לה ולאנה יש גורל משותף.

מה שלא אהבתי או הבנתי מה הקשר, היה סיפור האהבה התקוע של ג'וליה וקמבל או איך שלא קוראים להם. מה קשור? בשלב מסוים, כשראיתי לאן זה מתגלגל, פשוט דילגתי על כל קטעי הסיפור שלהם [שהיו סוטים למדי, אפילו יותר מקטעים אחרים בספר].

למרות הכול, העלילה מדהימה [ברובה], אבל הסוף שלה- טוב, ברור שלא הייתה אפשרות אחרת לסיים את זה בצורה כ"כ לא צפויה. כל כך מטלטלת. אבל למה??????????? למה להרוג את אנה?????????????????
נכון שבסוף שרה פתאום מראה אהבה וגעגועים לאנה, אבל מבחינתי זה לא מפצה על כלום. היית צריכה להתנהג אליה נורמלי כשהיא עוד הייתה בחיים, ואולי ככה היא לא הייתה מתה.
קייט, בסוף הספר, סוף סוף מדברת,ושם מגלים מי היא באמת, וזה באמת קטע מרגש- אבל הסוף הזה, למרות הכול, עדיין מדכא ונוראי.
למהההההה?????????

אין לי מושג אם להמליץ או לא. אני אישית התחברתי בגלל כל מיני...אירועים, נקרא לזה, בחיים שלי, אבל לא רק. כי הספר כתוב מעולה, העלילה שלו מטלטלת ואי אפשר להפסיק לחשוב עליו הרבה זמן אחרי זה. מצד שני, הוא קשה וכואב, ושלא כמו ספרים אחרים שמתארים מציאות נוראית- מה שכתוב כאן קרוב מאוד לחיים האמיתיים.
אני לא יודעת איך לסכם את הספר, כי כל פעם שאני מדברת על הספר "שומרת אחותי", אני מרגישה כאילו משהו חונק אותי, מועך לי את הבטן, לופת לי את הגרון.
אני מרגישה כאילו עדיין לא עיכלתי את הספר.

"אבל זה גרם לי לתהות מה היה קורה אילו קייט הייתה בריאה. רוב הסיכויים שעדיין הייתי מרחפת לי בשמים או איפה שזה לא יהיה ומחכה שיחברו אותי לגוף כדי שאוכל לשהות למשך פרק זמן על פני האדמה. אין ספק שלא הייתי הופכת לחלק מהמשפחה הזאת.
אתם מבינים, בניגוד לרוב העולם החופשי, אני לא הגעתי לכאן במקרה. ואם ההורים שלך יולדים אותך מסיבה מסוימת, אז מוטב שהסיבה הזאת תמשיך להתקיים. כי ברגע שהיא תיעלם, גם אתה תיעלם."

את הספרים שאני קוראת, אני מחלקת לקטגוריות. די שגרתיות, למען האמת:
ספרים שאף פעם לא יימאס לי מהם; ספרים שקראתי פעם אחת וזה הספיק; ספרים שצריך להחביא מאח שלי, אחרת הוא יהרוס אותם; ספרים שאני רוצה לקרוא שוב אבל אח שלי כבר הרס; ספרים שצריך לאכול משהו מתוק ולהתכרבל בפוף כשקוראים אותם; ספרים שאני מתכוונת להשמיץ בסימנייה ואף פעם לא יוצא לי; ספרים שצריך להחביא, כי אם ההורים שלי ידעו שקראתי אותם הם יהרגו אותי; ספרים שאקרא שוב רק אם ממש ישעמם לי; ספרים שאני קוראת כדי לברוח.

הספר "מנעול ומפתח", משום מה, לא נכנס לאף אחת מהקטגוריות שלי. ואני דווקא חשבתי שהן מאוד כלליות.
[אולי הוא נכנס בקטגוריה של "לאכול משהו מתוק", אבל אני יכולה להכניס כל ספר לקטגוריה הזאת בשביל התירוץ.]

חוץ מהעיצוב המקורי שלו, גם הספר עצמו מקורי. העלילה שלו קשורה להתבגרות, אבל בצורה הכי הפוכה מכל מה שחשבתם. זה לא פנטזיה, אבל גם לא ממש ריאליסטי. יש פה סיפור אהבה, אבל בחיים לא שמעתם סיפור כזה. יש פה סיפור של משפחה הרוסה ומשתקמת- אבל הרוסה באמת, בלי כל הקטע הנדוש של אבא-מכה-אלכוהוליסט-מובטל-ברחתי-מהבית-עישנתי-סמים-לקחו- אותי-למקלט-נוער-בסיכון-ומצאתי-חברה. ממש לא. זה ספר מיוחד.

רובי, הדמות הראשית, היא דמות טובה אבל מאוד לא מובנת. בהתחלה זה נראה שהיא סתם הייתה עם אמא נוטשת, מוזרה ואלכוהוליסטית ושהיא לא רוצה להיות תלויה באף אחד. אבל אחרי זה מתברר שהיא בעצם כן באה ממקום עני ומסוכן- היא מעשנת, גם סמים, ושותה, ונראה שהיא באה מעולם כזה, שלומדים עם השנים באופן טבעי איך להסתיר שאתה שיכור או מסומם.
למרות הכול, היא כן שונה מכל השאר. אין לי מושג איך להסביר במה. אולי בזה שהיא לא ניצלה את כל הכסף של אחותה, אלא רצתה להיות עצמאית ולא הסכימה לקבל כלום. אולי בגלל שהיא לא מרחמת על עצמה, רק כועסת על אלה שנטשו אותה שוב ושוב. אולי בגלל שלמרות הכול, היא כן מחפשת בית ומשפחה וחברים, רק קצת קשה לה להודות בזה שכמו כולם היא רוצה להשתלב.

הספר כתוב בצורה פשוטה ולא מתחכמת, בלי משפטים-כאילו-חכמים ובלי מסקנות "מבריקות" של רובי, שזה דבר ממש מעצבן בספרים אחרים, בעיקר אם המשפטים לא באמת חכמים אלא רק נשמעים ככה.
סך הכול, רובי מנסה להיות נורמלית, ולא מרדנית או מיוחדת או משהו, אבל כן שומרת על האופי האמיתי שלה. היא לא איזו דמות שמחוללת מהפכות, אבל היא מצליחה לרגש ולעורר הזדהות בכל דבר- אם היא כועסת על אחותה שנטשה אותה, ואם היא מתקשה במתמטיקה.

זה ספר שמתאר מציאות קשה מאוד ומספר, בעצם, שבכל מקום תמצא את הכאב והשיגעון- אם זו אישה שמכורה לקפה ופוחדת שחבר יפגע בקריירה שלה, ואם זה אבא מיליונר עם התקפי זעם שמכה את הבן שלו על כל שטות. אבל הוא לא מייאש או מדכא, הוא דווקא מעורר תקווה.

אוקיי, לואיזיאנה, מה הפרנציפ?
שכל ספר יכול להיכנס לקטגוריה של "לאכול משהו מתוק"?
לא! היה לך משפט סיום ממש חכם!
אה, כן- אל תשמרו חפיסת שוקולד במילוי נוגט אם בסוף אתם מחסלים חצי ממנה בשבת ב-12 בלילה.
לואיז! תגיעי לעיקר!
אוף, די לחפור! בסדר, בסדר: משפט הסיום- אל תתנו לאמא שלכם לדעת שקראתם את "משחקי הרעב" ולתת לה לקרוא. היא תהרוג אתכם.
לואיזיאנה! את סוטה מהנושא! דיברנו על ספר אחר!
כן, נכון..אוף, חפרתם! רק רציתי לציין כמה נקודות חשובות!
אבל יש נקודה חשובה יותר!
טוב, נו...מה שרציתי לומר:

אז הספר קצת מבלבל, אבל עדיין ממש יפה וכתוב מעולה. אני ממליצה לכאלה שצריכים להשתחרר מהעבר שלהם, ולכאלה שמחפשים את העתיד. או גם וגם.

ומה אם כאלה שלא מגיעים לעיקר אף פעם?
אח, תסתמי!

--ספוילרים מפציצים מנטש ושות'--

"אם כל העולם שלך הוא עיר אחת עם המון רעש ובלי עתיד, לפעמים פשוט חייבים לעזוב אפילו שאין לאן ללכת...
אני שומע את ה-146 גברים שנשארו. אני שומע אותם אחד אחד. הרעש שלהם נשפך מהגבעה כמו שיטפון שיורד עליי, כמו שרפה, כמו מפלצת בגודל של השמיים שבאה לתפוס אותי ואין לאן לברוח."
הוווווווו.
אילו היה לי רעש, הוא היה חוגג עכשיו (למרות שטכנית, בספר לנשים אין רעש. לא משנה).
הספר הזה השאיר אותי מלאה בכל כך הרבה מחשבות ורגשות ו"שאלים" ותהיות וסקרנות, בעיקר סקרנות, עד שאני לא יכולה לחכות עד שההמשך יצא בעברית.
נכון, זה בכלל לא ספר נוער ופנטזיה טיפוסי. הוא לא תופס אותך מההתחלה, אין לו משפט פתיחה מוחץ וגם לא עלילה שסוחפת אותך איתה מייד, כבר מהעמוד הראשון.
הספר מתחיל בשקט, במתינות, ולאט לאט הוא חושף את הבמה, את החיים הזוועתיים של טוד ואת חוסר השפיות של העולם שלו. לאט לאט הספר כובש ושואב אותך לעלילה שלו, עד שאי אפשר לצאת.

טוד חי בעולם לא שפוי, ומרבית האנשים שחיים בו לא שפויים בעצמם. אבל למרות זאת, בספר יש הרבה אנושיות, גם אם בעיקר את הצדדים המכוערים שלה. בין כל הטירוף, הרעש, זרם המחשבות והמילים שלא נגמר- צצים רגעים קטנים של חמלה, של שפיות, של האנושיות הכי יפה.

הדמויות בספר, גם אלה שאומרות רק שני משפטים, עמוקות ואמיתיות. אין שם אף דמות שטוחה או סטריאוטיפית או צפויה. לכל דמות יש סודות, ועומק, ואת הטירוף הפרטי שלה שמוחבא מתחת לרעש.
גם הדמויות המרושעות והכי מטורפות לא שטוחות, למרות שקל ליפול לזה. גם להן יש מניעים, פסיכיים ככל שיהיו, ולא סתם רשעות חסרת סיבה כלשהי. ובזה אני רומזת על אהרן, המטיף האכזרי, שהשפיות ממנו והלאה- בלשון המעטה.

טוד, הדמות הראשית, הוא דמות מעולה. שנאתי אותו ואהבתי אותו, הדזהיתי איתו והתבלבלתי ממנו, כעסתי עליו ובכיתי איתו [במיוחד כשמנצ'י מת], התרגשתי איתו ופחדתי ממנו.
והכי חשוב-תמיד הרגשתי שהוא הכי אמיתי בעולם.

בקיצור, גם אם הספר מבולבל וקצת לא קריא, אל תוותרו עליו. למרות הכתיבה המבלבלת, היא מרגשת וטובה מאוד.
עד כמה שהוא נראה ספר פנטזיה- הוא משקף את המציאות בכל כך הרבה מובנים.
גם אם אין לכם רעש, אתם תרגישו שנוצר לכם מין רעש פרטי שלכם אחרי שתסיימו לקרוא.
לפחות זה מה שאני הרגשתי.

לפני הכל, אני רוצה לציין שבדרך כלל אני לא מידרדרת עד כדי קריאת ספרי מבוגרים. אבל לא הייתה לי ברירה!
[ספרייה. שיעמום. רבע שעה. תינוקות צורחים. שקיות ניילון נקרעות. אל תשאלו...(: ]
דבר שני, הספר הזה- באופן מוחלט והחלטי- לא מתאים לאנשים חסרי סבלנות/שונאי חפירות והגיגים ומחשבות מעמיקות. נשאלת השאלה איך אני, מלכת ההיפראקטיביים, עמדתי במאת העמודים הראשונים והמשעממים ובמחשבותיה ההזויות והפלספניות של גיבורת הספר.
טוב, החיים מפתיעים.

לואיזיאנה ספוילרים מפציצים בע"מ!

אז כמו שכבר אמרתי, כמעט 100 העמודים הראשונים מייגעים ולא ברורים, והתחלתי לדלג רק לקטעים בהם פאלומה כותבת ביומן המחשבות שלה. ולמה?
ובכן, הקטעים בהם השוערת של הבניין בספר הייתה הדוברת היו הזויים מאוד ומלאים במחשבות פילוסופיות הזויות ולא מובנות, ובאובססיה לדקדוק וכתיב נכונים..
זאת אומרת- יש גבול לכמה מוזרות יכולות להיות המחשבות שלך [כן כן, אמרתי את זה.] כי מי לעזאזל עושה לספרים שהוא קורא את "מבחן עונג השזיף הצהוב"? וכן, זה מוזר בדיוק כמו שזה נשמע! ומי מרגיש כאב פיזי טהור כמישהו שם פסיק במקום לא נכון?!
גם לא הבנתי מה הקטע של השוערת להתנהג בצורה סטטריאוטיפית לחלוטין- במודעות- ולהסתיר את האופי האמיתי שלה? ולא, סיפור הכיסוי שלה ממש לא סיפק אותי.
מוזר לחלוטין, בקטע הלא מובן.
לעומת זאת, אהבתי מאוד את פאלומה הגאונה והמסתגרת ואת המחשבות שלה- ובמיוחד את התיעוב שלה לעושר הבורגני שהיא חיה בו, את התסכול מחוסר צדק ומההורים שלה, את ההרגשה שהיא לא מבינה מה לעזאזל היא עושה בבית ספר ואת הטעם שלה בחברים, באוכל ובספרים.
אהבתי גם את קאקורו, היפני-העשיר-והמגניב-אבל-לא-מושלם-או-מלא-מעצמו. גם הוא היה גאון במסווה. ואת מנואלה, המנקה הפורטוגזית שמלאה בחוכמת רחוב וחיים.

והסוף? היה צפוי לגמרי, אבל הוא הגיע בצורה מאוד לא צפויה.

בקיצור- ספר לאנשים שיצליחו לקרוא מחשבות פילוסופיות של שני אנשים חכמים ולצאת מזה בחיים.

המבצע לקריאת-ספרים-בעקבות-ליילק-הנוטשת חוזר ובגדול!
כמו שהבנתם, גם את הספר הזה קראתי בזכות ליילק (אם חזרת לאתר ואת רואה את זה, זו מחמאה...). וכמוה, גם אני מאוד אהבתי אותו.
קודם כל, בתור ספר מבוגרים הוא לא היה פלספני או מתחכם מדי, וגם כמעט שלא היו בו קטעים סוטים. לא יותר מבספרי נוער מסוימים, בכל מקרה.
דבר שני, אני חייבת לציין שהכריכה נראית זוועה. זה נראה כמו ספר קיטשי ומשעמם רצח שזקנה עיצבה. ספר שמתאים לשעת התה והעוגיות של סבתא אנגלייה.
ובכן, ממש לא.
הגיבורה של הספר היא הכי לא קיטשית, רומנטית ומשעממת שיש.
ג'ודית היא דמות מדהימה. אמיצה וחזקה, אבל גם ביישנית קצת. יפהפייה, אבל לא מודעת לזה. חברה נאמנה, אבל גם אמיתית וכנה. היא גיבורה מעולה ודמות מיוחדת. הבעיה היחידה שלי איתה הייתה הטעם המזעזע שלה, לטעמי, בגברים. אבל זה נושא שנוי במחלוקת.
בלי יותר מדי ספויילרים, אני אנסה לתאר את הספר. אבל הוא לא ממש ניתן לתיאור.
הספר הוא ספר מרגש וסוחף על הכול: מה זה משפחה, בעצם? מה הוא בית? האם חברים, נפלאים ונדיבים ככל שיהיו, יכולים להיות תחליף למשפחה?
בכל הזדמנות שיכולתי, התחפרתי בפינה עם הספר עב-הכרס הזה, עד שצלחתי את כל 751 עמודיו. ואפילו אז, כשסיימתי, הסוף היה נראה לי מהיר ופתאומי. כי זה לא סיפור שמתחיל ונגמר. אלה חיים שלמים, על נערה שחייתה בכל שנות ההתבגרות שלה בלי משענת משפחתית נורמלית, וכשסוף סוף הייתה אמורה לקבל אחת כזו- המלחמה התחילה וקרעה אותה ממשפחתה כמעט באופן סופי. היא מתבגרת והופכת מנערה חמודה ומבוהלת לבחורה בוגרת ומיושבת. אבל עד הסוף- הלא סופי באמת- היא לא מוצאת את הבית שלה, את הפינה המשפחתית שלה. לא באמת.
וכשהיא מגיעה לזה- היא יודעת כמה קשה וארוכה הייתה הדרך עד לשם, והמאמץ משאיר בה סימנים. סימנים שמתווים את האופי שלה.
סך הכול, זה ספר טוב שמשאיר בך משהו. לא חותם עמוק, אבל משהו. משהו שתמיד יישאר איתך. או איתי, לפחות.

את הספר לקחתי מהספרייה בזכות ההמלצה של ליילק.
וזה בהחלט היה שווה את המאמץ.
הדמות הראשית, יולי[ה], פשוט מעולה.
היא מדהימה, חזקה ואמיצה, אבל במקביל לבגרות שלה היא גם שנונה וכיפית. היא מתחברת עם אנשים וכחנים ודעתניים, אבל גם לה יש דעה והיא לא חוששת להגיד אותה. התאהבתי בדמות הזאת, מעל הכול כי היא כל כך אמיתית, אנושית. כל כך אחת מאיתנו. כל כך אני.
והחברים של יולי- כמה מילים עליהם; צוקי לא היה ממש פעיל, דמות נחמדה ומצחיקה וקצת מוזרה. אבל גליה- אוהווו, איזה עונג. סוף סוף, הפמיניסטית הלוחמנית שתמיד רציתי להיות קיבלה תפקיד גדול בספר. אני מדי פעם נותנת חופש דיבור לגליה הקטנה שבתוכי, שלא יצטבר יותר מדי חומר למחשבה, ולכן השתגעתי על הדמות המגניבה הזאת.
חוץ מזה, הכתיבה מעולה וקולחת, ממש כיף לקרוא ולא רוצים לפספס אפילו משפט אחד.
מנגד- אוי, סיפור בלשי מעצבן. איך שתעלומה בלשית ולא-ממש-קשורה יכולה להרוס ספר טוב. אז היא לא הרסה את הספר, אבל בהחלט הורידה לו כוכב אצלי.
עוד משהו שעיצבן אותי עד מוות בספר היה בני שושן. אח, בני יקירי, אתה לא מבין עד כמה יש לך מזל שאתה לא דמות אמיתית. כי אם היית, הפנים שלך היו נראים עכשיו כמו בשר טחון, ובזכותי.
קל לי מאוד לשנוא דמויות, בייחוד כאלה מלאות מעצמן, אבל שושן הוא פשוט שיא השיאים. במצעד הדמויות השנואות שלי, לינדן אשבי מ"הגן הכימי" ובני שושן מתחרים על המקום הראשון.
בהתחלה, הוא סתם היה נראה לי צדקן מעצבן שאוהב שמתרפסים אליו ומודים בטעות מולו. אחר כך הוא ירד לחייה של יולי עם הקטע שהיא עשירה, ובכל הקטעים האלה התעורר בי דחף לא רציונלי לחנוק את הספר. אני יודעת מה זה דעה קדומה, ואני עוד יותר שונאת אותה כשהיא לא מבוססת על כלום. אני קורבן אומלל [כינורות ברקע...] לדעות מטומטמות כאלו ואחרות, אבל אני התרחקתי מאנשים כאלה כמו מאש- לא לפני שניפצתי להם את הסטיגמה בבעיטה.
בכל מקרה, אחרי זה שושן התנהג כאילו יולי הייתה צריכה פשוט לרוץ לזרועותיו השריריות כשהתברר לה שהוא אוהב אותה, הרי ברור שהיא תרצה אותו- אליל הבנות וכוכב הכדורגל! אך למרבה ה"הפתעה", כשיולי התנהגה בצורה נורמלית, כמו כל בת עם קצת שכל, ואמרה לו שירד ממנה אחרי כל הפעמים שהוא משפיל אותה- הוא התעצבן ורדף אחריה בצורה ממש גועלית. לפעמים הוא ממש כפה את עצמו עליה ולא נתן לה לנשום או ללכת.
אני יודעת שיש המון דמויות כאלה בספרים ובמציאות- הבנים השחצנים שהופכים לסמרטוט רצפה רק כשבת כלשהי עוברת לידם- אבל כמו שאמרתי, יש פה דמות שוברת שיאים. אני שנאתי אותו שנאתי אותו שנאתי אותו! ורק לא הבנתי למה יולי לא מנפצת לו את האשליה הגועלית, למה היא מסכימה לדבר איתו בכלל, למה היא אוהבת אותו, לעזאזל!

אה, והסוף של הספר?
מי כמוני יודע שקשה לגמור סיפורים וספרים בצורה טובה. אבל זה...פשוט פתוח מדי ומעצבן. לא נורא, בגלל העלילה המעולה אסלח לסופרת על זה.

בקיצור: אהבתי מאוד חוץ מכמה נפילות קטנות פה ושם. מומלץ בחום, בייחוד ביחס לסופרים ישראלים אחרים.

איזה כיף זה לכתוב ביקורות מרושעות. [מוהאהאהאהא!!!]
ואיזה עונג זה לקטול את הסדרה הזו.
תקציר הספר האלטרנטיבי:
היה הייתה ילדה יפה בעלת שיער בלונדיני וריחני אותו נהגה לבשם ולקלוע לצמה מדי ערב. שמה הרומנטי היה ווינטר בלו.
ווינטר הייתה נערה מאוד מנומסת, שתמיד פתרה תעלומות בעולם הפיות הקסום בחוכמה ובנימוס. מדי לילה היא באה לבקר את טוליפ בארץ קסם, כשהצרצרים הבלתי- מנומסים בעליל העירו אותה. בדרך היא עברה בענני וניל וקינמון עם נצנצים. כשליווה אותה אהובה, ילד פיות מזדמן, לביתה של טוליפ, הם התנשקו ברומנטיות קסומה ליד הנהר המנצנץ ובכו כשהיה עליהם להיפרד זה מזו למשך חמש שניות. עד שטוליפ התארגנה- פיות הבית הגישו לווינטר ממטעמי הבית המשכרים והטעימים שלהן- תותים מצופים בקצפת בניחוח עדין של מייפל ושוקולד. ווינטר רצתה לאכול יותר מתות אחד, אך זה היה לא מנומס לבקש. אחר כך היא מצאה משהו חשוד וקראה לכל חבריה שיפתרו את התעלומה שקשורה גם לבעיה שיש בכדור הארץ. ישבו וחשבו ילדי הפיות, ומצאו פיתרון מושלם בעזרת חפצי ארץ קסם המכושפים. קמילה נתנה להם אביזרי קסם נוספים ומטעמי ארץ קסם משכרים בתמורה.
ווינטר חזרה הביתה ועשתה שיעורי בית קשים מאוד ביסודיות במשך חמש שעות, ואז הלכה לישון לשתי דקות כשכנפיה המנצנצות והריחניות נבלעו בגבה היפהפה. בבוקר היא השתוקקה לספר לחברתה קית' על ארץ קסם, אך היא התאפקה וסיפרה לה שקר כלשהו ואח"כ בכתה בלילה על חוסר הנימוסיות העצמית שלה. ההורים שלה ניחמו אותה ורקדו איתה ריקודים סלוניים כדי לנחם אותה.
בקיצור, ווינטר היא נערת פיות אמיצה, יפהפה, מנומסת, ריחנית ונערצת, שפותרת כל בעיה וקורים לה פה ושם דברים מוזרים ביותר. אך היא מתמודדת איתם בנימוס, רומנטיות קיטשית וקצת דמעות מנומסות פה ושם.
------------------------------------------------------
כמו שהבנתם, אני מתה על ווינטר בלו ועל התבניתיות של 7 הספרים האלה.
מומלץ בחום לילדות קיטשיות מאוד מאוד, רומנטיות ונאיביות וכמובן- מנומסות.

זה פשוט ספר חובה לחיים. כדי לדעת איזה סוגי ספרים בשום פנים ואופן ל א לקרוא.
העצות אידיוטיות ולא רלוונטיות לשום גיל- ילדות בכיתה ה' צריכות "לדפוק הופעה"? ומתי לאחרונה הזמנתם לימוזינה?
חוץ מזה, שחלק מהדברים ממש מובנים מאליהם- איך לשלוח נשיקה באוויר באלגנטיות, איך להזמין במסעדה יוקרתית- תעשו לי טובה.
הספר הזה מושלם- למצב כפית. קחו אותו, תקראו עם חברה מחורפנת...יספק לכם כמה שעות של צחוקים וקטילות.

הזיכרון הראשון שלי מ"קלריס בין": הספר מוטל בעגלת התינוק של אחותי. אנחנו בדרך לבילוי משפחתי, ואני האומללה, ילדה בת 9-10, מחפשת נואשות פיסת צל להסתופף תחתיה ולהיבלע בספר. כי אחרי שהתחלתי את הספר, לא יכולתי להפסיק.
אז נכון, אני מזמן לא בת 9 ואחותי כבר לא תינוקת ולא צריכה עגלה, אבל הספר הזה עדיין חקוק במוחי.
קלריס בין היא דמות גאונית, שהזכירה לי את עצמי בהרבה מאוד מובנים: ילדה מבולגנת ומצחיקה, עם כישרון כתיבה ואח קטן קרצייה.
לקלריס יש המון תובנות על החיים, על מורים כוחניים ועל חברות. תובנות שיש רק לילדים קטנים, גם אם יש להם שגיאות כתיב. חוץ מזה שהספר מעוצב ומאויר בצורה ממש כיפית שגורמת לך לחזור לכיתה ד', אבל ממש לא בכוח. זו פשוט "תופעת לוואי" נחמדה ביותר.
בקיצור, ספר מצחיק וכיפי עם תובנות חכמות שמפציעות פה ושם וגורמות לך להרגיש קצת יותר טוב עם זה שאתה קורא ספר של ילדים קטנים.
אה, ודבר אחרון: השם המלא של גיבורת הסיפור, "קלריס בין טיוזדיי", הוא השם הכי מגניב בעולם ומושלם בשבילה.