•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
הציטוט מ"יפוי כוח" של אבידן מתאים כל כך גם מפני שהוא משלים את המילה שהיתה חסרה לי בביקורת שלך: "עצוב". הייתי מצרף לספר אזהרה לסובלים מדיכאון כרוני. נדמה לי ששום דבר ספרותי לא זעזע אותי כל כך כמו מה שעלה בגורלה של גרייסי, בתו של סטונר, אף על פי שבעצם לה עצמה לא קרה כמעט כלום.
כאשר בפעם הראשונה קראתי את הספר הרגשתי בדיוק כמוך. אחר כך מישהו הסביר לי שהספר הוא על האהבה. קראתי את הספר שוב עם התובנה הזו ואז התגלה ספר נפלא. שלו בספרו עורך קטלוג של כל סוגי האהבה הקיימים: בין גבר לאשה, בין בן לאמו, בין אב לילדיו, בין מורה לתלמידיו, בין סבים ונכדים, אהבה הומוסקסואלית, אהבת המשפחה והמולדת. תיאור בגידתם הכפולה של הבן והאב באם עם האם ה"אמיתית" בדמותה הקסומה של אשת המורה, הוא לא רק הברקה ספרותית אלא גם דיון מעמיק על האהבה הביולוגית-משפחתית מול אהבת הנפש והרוח.
תיכון) החליטה לנסוע לארה"ב כדי ללמוד בתיכון אמריקאי, חזרה ארצה ושירתה בצבא ולאחר מכן שוב חזרה לארה"ב לצורך לימודים אקדמאיים. לא הבנתי מדוע אדם שנעדר מהארץ לצרכי לימודים מוגדר כ"לא ישראלי". כיום היא מתגוררת בארץ. כיון שרק עכשיו התחלתי לקרוא את הספר אוכל להתייחס באופן יותר מושכל לביקורת המעניינת שלך רק עם סיום הקריאה, אבל בינתיים מעלה סברה: את הניתוק מהנסיבות וההתמקדות בפחד הקיומי אפשר גם להסביר בדיוק בכיוון ההופכי - שדוקא מי שהוא /מאוד/ ישראלי, קרי: חי את הטראומה/ הפחד בחיי היום יום כחלק מהותי ובלתי נפרד מאישיותו, מתקשה למצוא הסברים לוגיים למצבו ואם יש כאלה הרי שהוא לא מודע אליהם/ מדחיק אותם ובמקביל, וכפועל יוצא הוא שבוי בתוך הווה מתמשך של חזרת הטראומה/ המודחק. מעבר לכך ואולי היה ראוי לפתוח את תגובתי בדברים הבאים - ביקורת נהדרת, כתובה היטב ומנומקת, נהניתי לקרוא ואשמח להתייחס בהמשך, כאמור.
