קודם כל, ספר טוב מאוד. במיוחד שחושבים על זה שהסופרת שכתבה אותו הייתה בת 28 בלבד כשהוא יצא.החלק הראשון לא רע בכלל ושוטף למדי.המגרעה היחידה שלו היא שהוא ארוך מדי.ואם הייתי העורך שלו בהחלט הייתי מקצץ כמה מילות תואר וקווי עלילה מיותרים. החלק השני הוא יצירת מופת אמיתית, המחברת מאלתרת ומאלתרת באופן וירטואוזי על הנושא הכללי- שהוא רגשות האשמה של המספר.

רוברטו בולאניו מזכיר את הספר הזה באחד הרואמנים הארוכים שלו (נדמה לי שזה ''2666'') אבל הוא לא אומר משהו בעל חשיבות עליו. אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהוא אוהב מאוד את הספר הזה. בעיניי לספר הזה יש משמעות אחת, מעבר להכל, וזה בסגנון ובקדחתנות שלו.הוא זז קדימה כל הזמן בקצב של העיר הגדולה והעמוסה, בקצב של החשמליות, של הרכבות, של כותרות העיתונים, של מירוצי הסוסים, ולא עוצר כמעט לשנייה. הגיבור שלו, פרנץ ביברקופף, הוא אידיוט. פשוט אידיוט, שלא מתכנן דברים מראש ותמיד יעשה, באופן דטרמיניסטי, פעולות מטופשות שיובילו אותו לצרות. הוא פרוע, טיפש אבל גם חזק וחביב. לאורך רוב שלבי הרומאן נדמה שדבלין מלגלג עליו אבל גם מרחם עליו. במקרים בודדים התיאורים הופכים להיות מזוויעים, לדעתי באופן שחושף את הביקורת של דבלין על הפשעים שמתוארים ברומאן. אם כי לדעתי העיקר בספר הוא לא בראייה המוסרנית אלא במומנטום הנפלא, הבלתי פוסק של העיר. דבלין מחקה את שקשוקי הרכבת, את המוסיקה של רעש הרחוב ומכניס אותם לספר, ואיכשהו הם מתאימים מצוין. פרנץ הוא התוצר של העיר, של הגירויים הבלתי פוסקים ושל חוסר היכולת לפתח דעה עצמאית. המגרעות שלו מוצגות כך שגם הנפילה שלו היא בלתי נמנעת והכרחית, אבל הסיפור הוא לא פסימי אלא שוטף, ומאפשר לקורא, לפחות במידה מסוימת, להבין איך דברים היו יכולים להיות אחרת.

סיפור אהבה מלא אהבה לחיים. אין עוד הרבה סופרים כמו הנרי מילר, שרוצים לבלוע את החיים בלי כל חשש ובלי פאסימיות (כמעט). מומלץ לא רק כיצירה ספרותית (התיאורים של מילר ענקיים גם ככה) אלא גם כמין מדריך לחיים.

ספר עצום! דימויים ספרותיים יפים ויותר חשוב, אולי, תיאור פסיכולוגי מדויק ומזעזע של אדם שהיה מעורב בסיפור מלוכלך כלשהו שלא ארחיב עליו בשביל לא להרוס לכם. הסגנון של בולאניו מהפנט, עם העולם השחור משחור שהוא יוצר כבר מהעמוד הראשון. הנושא של הספר הוא אולי האימפוטנציה של הספרות, חוסר היכולת של הספרות להפוך אותנו לאנשים טובים מבחינה מוסרית. (במובן הזה הספר הזה דומה לנוטות החסד של ג'ונתן ליטל שיצא כמה שנים אחריו). זה ספר דחוס מאוד, למרות שהוא נראה דק הוא למעשה קשה לקריאה בגלל הדחיסות שלו ובגלל שהעלילה שלו נמרחת כמו מסטיק עד שמגיעה ההתרה, אבל הסגנון של בולאניו והאמירה שלו על העולם פשוט מכשפים.

הרומאן הגדול הזה של בולאניו מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון מסופר מנקודת מבט של משורר בן 17 שמגיע למקסיקו סיטי. הסגנון הריאליסטי והגס של החלק הזה הזכיר לי מייד את הרומאנים של צ'רלס בוקובסקי. ובכל מקרה, החלק הזה זורם מצויין, קריא מאוד, מצחיק מאוד ומחרמן מאוד לפרקים. החלק השני של הספר, שהוא משהו כמו 2/3 ממנו, הוא תיאור חיים של קבוצת משוררים בשם "הויסרל- ריאליסטים", שמסופר דרך כמה נקודות מבט. שני הגיבורים של הספר ושל הקבוצה הם אוליסס לימה וארתורו בלאנו. הראשון מקביל למשורר אמיתי בשם מריו סנטיאגו פפסקווירו, השני כמובן מקביל לדמות של בולאניו עצמו. הסיפור של המשוררים ושל החיים שלהם מתואר לאורך משהו כמו 20 שנה, מ-1976 ועד 1996, דרך הרבה מספרים שונים. חלקם אויבים, חלקם אוהבים. כאן אפשר למצוא את כל הדמויות וגם את השמות האמיתיים שלהם, אם יש. http://en.wikipedia.org/wiki/The_Savage_Detectives. החלק הזה נמשך על פני משהו כמו 450 עמודים, מחולקים לפרקים די קצרים. נדיר למשל למצוא פרק של יותר מ-20 עמודים. אפשר לראות בו מצויין את הסגנון המדויק אבל השוטף של בולאניו ואת הדימויים האפלים היפהפיים שהוא יוצר. אלא שבולאניו הוא לא רק סופר של סגנון. כמו ברומאן הקודם שלו שקראתי "נוקטורנו בצ'ילה", גם כאן הוא מבקש להגיד משהו בעל משמעות מוסרית על העולם. בולאניו מנסה ליצור הנגדה בין העולם של המשוררים הויסרל- ריאליסטים לבין העולם של משוררים אחרים. בזמן שהויסרל ריאליסטים מתנהגים בצורה משוחררת, חופשית, המשוררים האחרים מתוארים כאידיוטים, כטיפוסים מנופחים ופחדנים. הרומאן כמעט ולא מביא שירים של הויסרל ריאליסטים או של האחרים, ולכן הקורא חייב להתרכז בחיים עצמם של המשוררים. הכתיבה המעולה של בולאניו מייצגת מצויין גם את קבוצת הויסרל ריאליסטים וגם את הקבוצות האחרות. קשה לי להגיד מה יפה יותר מבחינה ספרותית, הייצוג של ה"רעים" או ה"טובים". אחד מהפרקים המדהימים ברומאן, למשל, הוא הפרק שנכתב מנקודת המבט של נאצי לשעבר, אוסטרי בשם חיימיטו, שמתאר את חייו בצורה חסרת דעה אישית ומפגרת כמעט, באופן שמזכיר מאוד את הגיבור של אלבר קאמי ברומאן "הזר". החלק השלישי והאחרון של הספר מתאר מסע שעושים בלאנו ולימה במדבריות של מקסיקו, תוך כדי שהם מחפשים אחרי משוררת אבודה. החלק הזה מזכיר מעט ספרות בלשית, ויש לו לדעתי גם תפקיד עלילתי חשוב. לסיכום, כמו שבטח מובן ממה שכתבתי עד עכשיו זה ספר נהדר לדעתי. אחד הטובים שקראתי. אבל אני חושב שלפני שקוראים אותו כדאי לקרוא קצת חומר רקע על בולאניו. על השנאה שלו למשוררים אחרים, על השנאה שלו למשטרים פשיסטיים ובכלל על ההשקפה המוסרית שלו. בלשי הפרא מדבר על עולם של משוררים, אבל הוא למעשה מדבר על החיים עצמם. כאן יש ביקורת מצויינת של רות אלמוג ב"הארץ" שאולי תבהיר את המשפט האחרון שלי. זו ביקורת על שני הרומאנים האחרים של בולאניו בעברית, אמנם לא על בלשי הפרא, אבל במידה מסוימת היא תקפה גם לבלשי הפרא. למרות שבלשי הפרא מתרכז יותר בחיים עצמם ופחות בפוליטיקה. http://www.haaretz.co.il/literature/1.1241465

זה מין ספר משלים ל"נוקטרנו בצ'ילה" של בולאניו. הספר הזה יותר קריא, יותר במבנה של התחלה-אמצע-סוף, והוא מספר את הסיפור של מתנקש סדיסט שעבד בשביל הממשלה הדיקטטורית של פינושה בצ'ילה של שנות ה-70. כמו "נוקטרנו" גם הספר הזה חזק מאוד. הדימויים שלו חזקים והם מתעסקים בנושאים קשים כמו מוות ועינויים. גם הפעם הנושא העיקרי הוא הקשר בין פשיזם לכתיבה, או אם תרצו בין סדיסטיות לאמנות. המתנקש שבולאניו כותב עליו הוא גם משורר ואמן, והרציחות שלו קשורות לאמנות שלו באופן בלתי נפרד. ברור שהוא פסיכופת, וברור שהאמנות שלו גם מאוד חשובה לו, עד כדי כך שהוא יסכן את עצמו בשבילה. מה בעצם התכלית של הספר הזה של בולאניו? כמו "נוקטרנו" הוא בא להזהיר מבין היופי המסנוור של הספרות, או של האמנות בכלל, ומראה שאפשר להשתמש בה בצורה מניפולטיבית ומחרידה. זה ספר הרבה יותר זורם מ"נוקטרנו" כבר אמרתי, וגם קצת פחות מהמם בכוח שלו, ועדיין זה ספר מעולה.