אולי בגלל ההוצאה החדשה, אולי בגלל המבצע עליו בחנות הספרים האלקטרוניים החביבה עלי, החלטתי לקרוא בפעם המי יודע כמה את הספר הזה. בילדותי קראתי אותו מספר פעמים, ומדי פעם נוספה לי תובנה. החלטתי לשוב אליו היום ולראות מה השתנה.

הסיפור שאלקוט כתבה על ארבע אחיות ואמן בימי מלחמת האזרחים בארה"ב, כשהאב נמצא איפושהו "בחזית" (יש חזית במלחמת אזרחים???) עודנו מעניין, לפעמים, גם בעין בוגרת, אלא שהנושאים שהעין הזו רואה אינם בהכרח הנושאים שראתה והבינה בגיל צעיר.
ראשית הלכתי לבדוק האם אלקוט היתה אם לילדים. אז לא. היא לא נישאה ולא ילדה ילדים משלה, וזה ניכר מהסיפור. אם הנערות – המצטיירת כאשה נבונה ביותר – מנהלת את משפחתה ומחנכת את בנותיה על עקרונות נעלים. היא מאפשרת להן להתנסות עצמן ולהסיק את המסקנות (הנכונות!) מהתנסותן. כל מי שהוא – או היה - הורה למתבגרים/ות יודע שלעתים רחוקות הם מסיקים את המסקנות שהוריהם היו רוצים שיסיקו מהתנסויותם, ושהם נסחפים לעתים להתנהגות המובלת על ידי דחפים והורמונים. ויכולתם להוציא את הוריהם מדעתם היא אין סופית. המתבגרות המתוארות כאן מחונכות היטב, שולטות במיזגן, מטיפות מוסר בנועם לחברן המתבגר (והוא, מצידו, מקבל את הטפתן בצייתנות ונמיכות רוח, ומבטיח להשתפר... ממש מתבגר טיפוסי.) הן מעריצות את הוריהן ומוכנות להקשיב להם בכל עת(!)

לא רק מתבגרים השתנו בזמן שעבר בין כתיבת הספר לקריאתו הנוכחית (150 שנה בקירוב). קחו למשל את האופנה: כובעי שינה??? מקושטים??? כפפות??? ושיא הדקדנטיות – כפפות מעל גובה המרפק! וכובעים!.
והבילויים. ברור שחלק מהבילויים שאי-אפשר-לדמיין-את-חיינו-בלעדיהם לא היו אפילו בגדר חלום באותם ימים. אבל חבורות צעירים יצאו אז לחיק הטבע, עם סלסלת פיקניק ארוזה מכל טוב (הם לא שמעו על מנגל ונפנופים) שמיכות, כובעים (וכפפות...) ומשחקים. כולל משחק שממנו התפתח, כנראה, "אמת או חובה". המשחק נקרא "אמת" ומי שמצביעים עליו חייב לענות אמת על שאלות. אני יכולה להבין למה המשחק הזה נעלם מהנוף (פרט, אולי, לילדים בני עשר בצופים) איזה מבוגר שפוי בן זמננו יסכים להשתתף במשחק כה מסוכן?

ג'ו (ג'וזפין) הבת השניה היא בת דמותה של אלקוט. הסופרת היתה טום בוי, בעלת שאיפות ספרותיות, ונאמנות עזה למשפחתה. היא איפשרה לבת דמותה נישואים עם פרופסור מבוגר ממנה בשנם רבות, דל אמצעים ובעל מראה לא מרשים, ולא התפתתה להשיאה לצעיר נאה ועשיר, שאוהב ומעריץ אותה. הבחירה הספרותית הזו מן הסתם גרמה לאנחת תסכול אצל הקוראות הצעירות – אלה שהספר נכתב עבורן. אלקוט הוכיחה פה אומץ ספרותי וגם נאמנות לדמותה האמיתית: ג'ו שלה דוחה רומנטיקה מכל וכל, במלים ובמעשים, כמו יוצרתה. שאר האחיות אינן מאופיינות טוב כמו ג'ו. מג הבכורה היא "יפה וטובה" (מזכירה את ג'יין בנט מ"גאווה ודעה קדומה" שנכתב יותר ממאה שנה לפני "נשים קטנות"). איימי הגנדרנית שתזכה בפרס הגדול, ובת' הביישנית, אינן שובות את הדמיון כמו ג'ו ולא גורמות להזדהות, כמוה.

למה הספר הזה זוכה כבר מאה וחמישים שנה להיות אהוד (על בנות במיוחד, יש לציין)? יש בו שילוב מאוזן בין הרפתקאות לנינוחות. סיפור שהקוראות יכולות להזדהות איתו, כישרון כתיבה ויכולת לטוות סיפור מחומרים לא מרתקים במיוחד. אבל בעיקר יש בו אמינות רבה. אלקוט כתבה סיפור על אירועים ואנשים שהיא הכירה היטב. אולי ייפתה חלק מדמויותיה אבל הן נשארו בעלות התנהגות אנושית וסבירה.
סופר שהמו"ל – שהזמין מאלקוט את הספר שלושה חודשים לפני שקיבל את כתב היד – חשב בתחילה לא להוציאו לאור כי הוא משעמם. הוא נתן אותו לאחייניתו לקריאה ובזכות ההתלהבות שלה הוציא את הספר לאור. אלקוט, שכל ימיה חיתה בצמצום ועבדה קשה לפרנסתה, הצליחה להתגבר בזכותו על קשייה הכספיים ושארית חייה – היא נפטרה בגיל 56 – היתה בתנאי אמידות ורווחה. היא יכלה לומר כמו גרוצ'ו מארקס "הייתי ענייה והייתי עשירה. להיות עשירה עדיף" וכמוהו לדבר מנסיון.

הספר נחמד לקריאה גם היום. יש אמנם קטעים שיצחיקו אותנו היום - למרות שהם נכתבו ברצינות גמורה. אבל זה עומד לזכותו של הספר, שמוציא אותך מהשיגרה ומעביר אותך לעולם שקפא לו בנינוחות. אז מפעם לפעם, כשהרעש גובר ואין מקום על הגלובוס שיזמן שקט בלי רמשים ארסיים - אפשר לנסות את הספר הזה. זה עובד.

נתי, אני יודע שכדאי לקרוא את הפנטום, אבל בינתיים :-).
אתם יודעים שבנורווגיה השוטרים לא ממש נושאים נשק? הם יכולים לבחור לשאת נשק או לא לשאת... אז כשמגיע רוצח שכיר משהו דלוקס, כזה שהקייטנה שלו בגיל 9 הייתה להשמיד טנקים T55 כחלק מהמחתרת במלחמת האזרחים של יוגוסלביה, אפשר שהוא גדול על המשטרה בנוורבגיה. כשמגיע כזה רוצח שכיר, נחוש, וקטלני, בלתי נראה כמעט, זה כמו שהגיע הדינגו לאוסטרליה שלמעט זאב כיס לא הכירה טורף על. הוא יכול היה להיות כבר חזרה בבית ואז לא היה לנו את הספר "המושיע" אבל בנורווגיה כמו בנורווגיה יש את מזג האוויר. ובגלל מזג האוויר טיסה נדחית, ולאותו רוצח יש הזדמנות להבין שעשה טעות... אבל הוא נחוש וקטלני ובלתי נראה כמעט זוכרים? ופתאום יש לנו סיפור, עוד אחד בסידרת המפקח הארי הולה, שבינתיים מתחלף לו המפקד, וכלבי האלכוהול, ועוד כלבים לא מניחים לו ונוגסים בנפשו. נהניתי קראתי בשקיקה. יו נסבו כתב את הרוצח השכיר שלו כל כך טוב, שכבר רציתי שיצליח ויעוף משם. מאז דקסטר לא הזדהיתי עם רוצח.
כל הכבוד לנסבו, הוא לא מאכזב גם כשהוא עושה more of the same.

לא רק מתבגרים עורכים טבח בחבריהם בכלי נשק קלים להשגה. גם כאלה שכבר עברו רשמית את גיל הנעורים - אם כי נשארו באותו מרחב של "הביטו בי! אני כה מיוחד, אף אחד לא מבין אותי, אבל הרובה שלי יכריח אותכם לשים לב אלי". זה לא קורה רק באמריקה אם כי הרוב המכריע של המקרים האלה קורה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שלמעשה המציאה את הז'אנר. הספר הזה יוצא דופן לא בגלל הסיפור ההופך טריוויאלי ממקרה טבח אחד למשנהו. הוא יוצא דופן כי הסופרת זנחה את מה שמוסכם על כולם כמותר לומר, והשתדלה - וגם הצליחה - לומר את האמת. זו שלא אומרים אותה בקול. וזה כשמדובר בסופרת אמריקאית - גם אם אינה חיה בארצות הברית - הוא החלטה נדירה שבנדירות, ההופכת את ספרה לספר יוצא דופן ואמיץ מאד.

יש כמה נושאים שאסור בתרבות שלנו לגעת בהם. הורות - במיוחד אמהוּת - היא אחד הבולטים שבהם. מוסכם על כולם שאם מתאהבת בפרי בטנה מרגע הלידה - או לכל היותר מהרגע שהסלקל עם העולל מגיע הביתה - והיא תגן על הצאצא בחירוף נפש, תתעלם בדרך כלל מפגמיו ותמלא את חלקה בהסכם עד יום מותה. מוסכם גם ש"אין ילדים רעים, יש רק הורים רעים או כאלה שלא מבינים את הילד שלהם". בסיפור הזה אווה היא "אמא רעה". היא לא רצתה להיות אם. וכשהפכה לאם לא התאהבה בבנה. לא הסכימה להתעלם מהמציאות, לא הסכימה לחפות על בנה ולתאר את התנהגותו במונחים סלחניים. היא העדיפה את בעלה על בנה, והעדיפה את המימוש העצמי שלה (קרייריסטית אחת!) על פני טיפול בתינוק שלה ואפיית עוגות, ובזה הפכה למעשה לאסירה של ערכי המשפחה האמריקאים בלי הרבה יכולת להשפיע על התנהלות משפחתה, שהוכתבה על ידי ילד מתוחכם ונבון ואב עיוור למציאות, שהמלחמה בהם בלתי אפשרית.

הדמות האחרת היא פרנקלין בעלה. הוא המייצג העיקרי של הרוח האמריקאית, זה שקנה את מראית העין של המשפחה האמריקאית - הורים מחייכים וילדים מתוקים. הוא שהתאהב בבנו מהרגע הראשון וסירב לראות שאולי משהו בתמונת העולם הזו פגום והמציאות אינה צבועה בצבעי טכניקולור. פרנקלין הוא הרפובליקאי האמריקאי המצוי: הוא ילד אבוד בין בני משפחתו המתוחכמים ממנו.