הסקירה הזו נרשמה כשברדיו הושמע השיר "שיר לשירה" ששרה מירי מסיקה. (מילים: יונתן גפן לחן: קורין אלאל). אני אישית מאוד אוהבת את השיר הזה והוא הושמע בדיוק בזמן שהקלדתי את הסקירה.

דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מת

לאחרונה יוצא לי יותר ויותר לקרוא ספרים שמתארים מציאות קשה, חיים בחלקים הפחות מפותחים של העולם, עוני, אלימות ושלל זוועות. ספרים מהסוג שגורמים לקורא אותם להרגיש קצת מבוכה, קצת הכרת תודה ומאד בר-מזל.
"הייתי מאחוריך" הוא לא ספר מהסוג שתיארתי. אין בו גורל אכזר, טראומות ילדות קשות או מלחמות הישרדות, למעשה הדמות הראשית עצמה מתוודה בין דפי הספר על ילדות רגילה וחיים טובים. ועדיין - הספר הזה, המסופר מפי אז

חשבתי שהוא בעיקר כנה. הוא אינו עושה הנחות לעצמו, או למי שקורא את הדברים. וכותב את מה שהוא חושב כאילו בלי צנזורה. ומה שהוא חושב זה שהוא לא היה אבא טוב. שהיה יכול - וצריך - להיות יותר קשוב לבנו כשעוד היה, לא לקבל את עובדת קיומו כברורה מאליה, להימנע מהתנהגויות מסויימות, לטפח התנהגויות אחרות. כשבנו בן ה 12 נהרג בתאונה במטרו, התחיל לחשוב על התפקיד שנראה כאילו נולד אליו - להיות אב. הספר הזה הוא זרם מחשב

אני מניחה שאם הייתי קוראת את הספר הזה לפני שני עשורים לא הייתי מבינה על מה הוא מדבר. הייתי מפטירה איזה אוקיי וממשיכה הלאה. נראה לי שעדיף לקרוא אותו כשאתה כבר מכיר זוגיות ארוכת שנים, אחרי שכבר פגשת את עצמך קטנוני או מתחשבן או לא לגמרי ישר או עורג לשינוי, על כל פנים, כשאתה מפוכח.

מזה יש פה הרבה. נקודת מבט גברית ומפוכחת על חיי זוגיות, על כבוד אישי ועל אהבה.

החלק הראשון של הספר עוסק בקיומה או

קלמון בן ה-12 נדרס, בעת נפילה לא ברורה, ע"י קרון במטרו של פריז. אין פרטים רבים וזה גם לא נועד לסחוט דמעות. אביו, המתקרב לגיל 40, מספר את הסיפור בגוף ראשון, שאילו לא ידענו שמדובר בצרפתי שורשי, לא היה ספק שמדובר באידישע מאמע פולניה.
לא הצלחתי להבחין בשמו של האב, אבל ממה שהוא מספר, קלמון לא היה ממש ילד מתוכנן והוא נולד לזוג צעיר כשהאם נאבקת בהשלמת הדוקטורט שלה והאב רק בראשית צעדיו בעבודה. כך או כך,

זהו מונולוג של אבא על אחד מהפחדים הכי גדולים של האנושות האישית – מותו של ילד, של הבן.
סיפור קורע לב ונשמה, על אב המאבד את בנו בפתאומיות בנסיבות טרגיות וטיפשיות.
הבן אובד באיווחת גורל של רגע חסר זהירות, המסיימת את חייו של בנו יחידו, נער על סיפו של גיל ההתבגרות.
בן שלנצח יישאר בן 12.
זהו וידוי חושפני ישיר, חד ובלתי אמצעי על אהבה על בדידות ועל שכול.

האב בסיפור מתוודה על ניסיון התמודדותו עם המצ

מדהים! מאז שקראתי אותו אני לא מפסיקה לחפש משהו דומה.
כתוב כמונולוג שמפתיע ומרתיע בהתחלה. קינאתי ביכולת להעביר מחשבות ותחושות לכתב. גם אם לא יכולתי להבין את הסיטואציות הקשות של מערכת יחסים החולנית של בני הזוג אבל גמעתי בתשוקה את התיאורים הנפשיים שמתלווים לה. היופי בהשוואות של תרבות צרפתית לאיטלקית. העדינות והתפתחות איטית של אהבה אסורה. כמה יופי, כמה עדנה !!!
אני בטוחה שכל מי שאוהב קולנוע צרפת

טוב, קודם כל מדובר בהוצאת בבל, בדרך כלל זה כבר נותן פקטור מסויים לספרים.

כמו שכתוב מאחור, מדובר בסיפור על בגידה, או שרשרת בגידות, והתפוררות של מערכת נישואין. הספר כתוב כמונולוג של גבר לחבר, ועם זאת משהו בו שוטף ורהוט כבר מהעמודים הראשונים. כגבר נשוי ונאמן לאשתו, מצאתי את עצמי מזדהה עם לא מעט מהתחושות שעוברות על הגיבור, של נטישה, אשמה, כמיהה, מחוייבות ו"התקרבנות". קיימת תחושה בולטת כי חיי נישואי

ספר מעניין ומסקרן מקסים וסוחף. עוסק בזוגיות בבגידה פרידה ואהבה. יחסים בין בני הזוג והמצבים שאליהם הם נקלעים. פתרונות ומחשבות והרהורים. יש בו סיפור רומן.