דרום אפריקה היא לב ליבו של הספר הזה. זה סיפור על קבלת החלטות ובחירת נתיב לצעוד בו, על תפקידה של המסורת ונטישתה, אך לדעתי זה יכול להיכתב בכל ספר. מה שמפריד בין הספר הזה מספרים אחרים הוא ההשקעה העצומה של הסופר והרצון להראות לקורא את דרום אפריקה דרך העיניים שלו. החלק הראשון של הספר נפתח עם נוף עוצר נשימה, השדות והעירות השלוות לצד ההרים. קומאלו מתחיל את מסעו על הרכבת הפרברית הקטנה, ויחד איתו מתוודע הקורא לחלקה התמים והטוהר של היבשת. אך פטון כותב את המציאות המתרחשת לאורכה של דרום אפריקה, נחלי אנשים העוזבים את ביתם ונוהרים אל הערים הגדולות בתקווה לחיות חיים מכובדים. אלן פטון מתאר פעמים רבות את הנזק הכבד שנגרם בשל פירוק השבטים, פירוק המסורת, החיים שלוחי הרסן, את העלייה בפשיעה- גניבות, אונס, דברים שהדהימו וזעזעו את הקהילה, כואב ממש לקרוא איך מקום של כבוד לאחרים ולמבוגרים, דת ומסורת הופך אט אט למקום קודר, מקום ששורר בו פחד, שאין חדר אחד להשכרה- וגם אם יש, אף אחד לא רוצה להשכיר אותו, לא בטוח ללכת ברחוב או לפתוח את הדלת. דרום אפריקה היא דמות כל כך דומיננטית בנובלה, עד כדי כך שכמעט ואפשר לשוות לה דמות אנושית, תווי גוף ועמידה, היא משפיעה על הצורה שאנשים חיים, על הדרך שהם רואים את עצמם ואת העולם. הספר נחתם בחזרתו של קומאלו הביתה, הביתה אל הארץ הישנה, השדות המשוועים לגשמים, הביתה רחוק מפוליטיקה של אנשים אחרים, רחוק משחיתות, מקום של תום ויושר, שהדלת נשארת פתוחה וזה לא מדאיג. דרך הנופים המוכרים, שדות, הרים ורכבת רעועה הייתה לי הרגשה שפטון מנסה להפיח תקווה שיש מרפא לאותה ארץ אהובה.

דרום אפריקה היא לב ליבו של הספר הזה. זה סיפור על קבלת החלטות ובחירת נתיב לצעוד בו, על תפקידה של המסורת ונטישתה, אך לדעתי זה יכול להיכתב בכל ספר. מה שמפריד בין הספר הזה מספרים אחרים הוא ההשקעה העצומה של הסופר והרצון להראות לקורא את דרום אפריקה דרך העיניים שלו. החלק הראשון של הספר נפתח עם נוף עוצר נשימה, השדות והעירות השלוות לצד ההרים. קומאלו מתחיל את מסעו על הרכבת הפרברית הקטנה, ויחד איתו מתוודע הקורא לחלקה התמים והטוהר של היבשת. אך פטון כותב את המציאות המתרחשת לאורכה של דרום אפריקה, נחלי אנשים העוזבים את ביתם ונוהרים אל הערים הגדולות בתקווה לחיות חיים מכובדים. אלן פטון מתאר פעמים רבות את הנזק הכבד שנגרם בשל פירוק השבטים, פירוק המסורת, החיים שלוחי הרסן, את העלייה בפשיעה- גניבות, אונס, דברים שהדהימו וזעזעו את הקהילה, כואב ממש לקרוא איך מקום של כבוד לאחרים ולמבוגרים, דת ומסורת הופך אט אט למקום קודר, מקום ששורר בו פחד, שאין חדר אחד להשכרה- וגם אם יש, אף אחד לא רוצה להשכיר אותו, לא בטוח ללכת ברחוב או לפתוח את הדלת. דרום אפריקה היא דמות כל כך דומיננטית בנובלה, עד כדי כך שכמעט ואפשר לשוות לה דמות אנושית, תווי גוף ועמידה, היא משפיעה על הצורה שאנשים חיים, על הדרך שהם רואים את עצמם ואת העולם. הספר נחתם בחזרתו של קומאלו הביתה, הביתה אל הארץ הישנה, השדות המשוועים לגשמים, הביתה רחוק מפוליטיקה של אנשים אחרים, רחוק משחיתות, מקום של תום ויושר, שהדלת נשארת פתוחה וזה לא מדאיג. דרך הנופים המוכרים, שדות, הרים ורכבת רעועה הייתה לי הרגשה שפטון מנסה להפיח תקווה שיש מרפא לאותה ארץ אהובה.

אני כ"כ אוהבת את הספר הזה!!! אחת לשנה אני משתדלת לחזור ולקרוא בו, אם לא את כולו אז לפחות את הקטעים שהפכו לחלק ממני. זהו ספר שגדל ביחד איתי, בכל שנה שחלפה, התבוננתי על הספר אחרת, ראיתי רבדים אחרים והסקתי מסקנות נוספות. זהו ספר חובה, על כל מדף בכל בית. מלבד חיבתי העצומה לארצות הברית של פעם, ולספרים בעלי רקע היסטורי מובהק, הדמויות שבו את ליבי. אהבתי את האופי השונה של כל אחת מהאחיות ואיך הכל מסתדר בהרמוניה מדהימה למשפחה אחת מוצלחת. נוכחתי לדעת שבכל מקרה שקורה לי, בכל תקופה שנגמרת ומתחילה אני מתחברת לאחות אחרת, היו התקופות שנשמתי את ג'ו בכל רבדיה, אני עדיין נושאת בתוכי את אותה הסופרת הנאבקת. את בת' ואיימי ומרגרט אני לוקחת איתי בתקופות שונות. אני בוכה בספרים באופן כרוני, אבל בספר הזה במיוחד. הכנות המדהימה שבה לואיזה כתבה את הספר הפליאה אותי במיוחד. ספר מומלץ לכל גיל ולכל אחד.

כמה אהבה יש לי לספר הזה!!! קראתי אותו עם חיוך על הפנים גם בקטעים הפחות משמחים. הכתיבה מעניינת וקולחת, הדמויות ססגוניות והעלילה לא נחה לרגע. התאהבתי במשפחה המטורפת הזו, בשיגעונות ובסטיות שלה, קראתי את הספר לפני זמן רב ובכל זאת יש לי עדיין טעם מתוק. אם אפשר בכמה מילים לתאר את הספר: קומדיה טרגית, כ"כ הרבה אהבה שזורה לאורך העלילה, כ"כ הרבה חוסר הבנה ואנושיות. למרות הטירוף, הרגשתי שזו משפחה אמיתיית. סיפור על סדרי עדיפויות ועל אכזבות, על הכוח לגדול ולהתחזק נוכח הכל, אהבתי את האקשן, את התסיסות והנעורים, וכן, אהבתי גם את הטרגדיות, את הפרידות, המוות, התיסכול והכעס. קראתי ומחשבה אחת קוננה לי בראש, "כמה רחוק זה עוד יגיע". האישיות המדהימה של כל אחד מהאחים והעירבוביה שאירווינג מגדל בה את דמויותיו היא זו שעושה את הספר לסיפור הצלחה. באיזה עוד ספרים תוכלו למצוא: דובים, ננסים, מוות וחיים, טרוריסטים ובסוף גם שלווה?? כמו שכבר הזכרתי, הטרגדיות הן אלו שמחזיקות את הספר, המוות ושיגעון הגדלות, ההצלחה שעולה לראש, הבדידות למרות שמוקפים בהרבה אנשים, אונס, נקמה... כל זה בספר אחד ואין הרגשה של הצפה, זהו בעיקר סיפור התבגרות, התבגרותם של צעירים ומבוגרים כאחד, ההתמודדות עם הדברים ש"נופלים" לפתע. זהו סיפור על חלומות ועל התרסקותם, על תקוות וחוסר הגשמתם, ובסוף גם מגיעים לסוג של מנוחת הלוחם, החיים הם לא מה שרצינו אבל אם נותנים לך לימונים כדי שתדע לאהוב לימונדה...

לפני כמה חודשים עמדתי באחת מחנויות הספרים, היה לי זמן פנוי לפני שהאוטובוס שלי מגיע והעברתי אותו במקום האהוב עלי כשאני מוקפת בספרים, מנסה להחליט את מי אני אקח הביתה, בשעה שכולם קורצים ומחייכים אלי, אני רוצה להעניק בית חם לכולם, אבל אני חייבת לבחור. אני עומדת לי, מנסה לקרוא פרקים ראשונים מאלו שקורצים לי ביותר, כשניגש אלי בחור ומגיש לי את "שאנטראם" הוא מתעקש שאני "חייבת" לקנות את הספר, בתור ישראלית שרגילה שאנשים דוחקים בה לקנות דבר מה פיתחתי שיטה מעניינת: אני מחייכת ומהנהנת בראשי, אומרת תודה רבה, וממשיכה הלאה, אבל הבחור מולי היה עקשן, ואני הייתי מנומסת מדי, לקחתי את הספר מידיו וניגשתי לקופה. אם מאיזה סיבה שבעולם, הבחור הנ"ל קורא את שורות אלו, אני מרגישה חובה לומר לו תודה ולהעניק לו חיבוק וירטואלי. לאלו מכם שהמשיכו לקרוא אחרי הפתיחה המייגעת הזו אני חייבת לספר למה אני מרגישה חובה לומר תודה: יש בספר הזה משהו מטלטל, לאחר כמאתיים עמודים הרגשתי צורך לקרוא את הכריכה האחורית, משהו שאני לא עושה כמעט אף פעם, פתאום התחוור לי, שבעצם זה סוג של אוטוביוגרפיה, וחלקיק קטן של פאזל התחבר לי בראש. יש בספר זה משהו יוצא דופן, סוג של כנות שקיים רק בסיפור אמיתי, בתהליך שמישהו עבר והעלה על הכתב. גיבורנו בורח ומוצא מחסה בהודו הצבעונית, שם הוא פוגש בשלל דמויות מרהיבות, הוא מגלה על עצמו דברים שלא ידע, ובונה את עצמו, אדם בן שלושים נולד מחדש. אני מודה שספרי גאולה הם משהו שאני נורא אוהבת, בתור אחת שמאמינה בליבם הטוב של בני האדם הספר הזה גרם לי להרגשה נהדרת, הוכיח לי שוב ושוב שאהבה אפשר למצוא גם במקומות שפלים, ובלבם של אלו שהקשו עצמם כאבן. קצת קשה להאמין, שהעלילה המדהימה הזו התרחשה במציאות, קצת קשה להאמין שכנות אפשר למצוא אצל אלו שבחרו בחיי פשע. קשה להאמין כי חכמה אפשר למצוא בשיחה עם שני דרי רחוב שעוסקים בבלדרות. קל להאמין שחיוך אמיתי מן הלב, יכול לעורר תקווה אצל אדם שאיבד תקווה. קל להאמין שאהבה של אנשים פשוטים, שחיים בכפר נידח, יפריחו את השממה מלב שספג כל-כך הרבה מכות. באיזה שהוא אופן, הספר הזה מתאר מציאות חיים לא ניתנת לתפיסה ובכל זאת הגיונית לחלוטין, הוא גרם לי לבכות ולצחוק, לחייך כמו ילדה קטנה, ולהרגיש עצב בגלל כל מיני מלחמות שקמות על שום דבר. זהו אינו ספר קל, החיים אינם קלים, וישנם בחירות שקשה לעשות אבל חייבים. אני יודעת, שבעוד כמה זמן, אני אחזור לספר הזה, עם טוש זרחן, ואסמן משפטים שנחרטו עמוק בלב ובמוח. קראתי המון ספרים על הודו. שמעתי המון סיפורים על מומבאי. אף פעם לא נמשכתי אל הארץ הזו, היא תמיד עוררה בי גועל ודחייה, הספר הזה, שמלא בהודו האמיתית, בברים המטונפים, במאורות סמים, בבריונים, באנשים חמים וטובים, בלב ההודי הענק שבטוח שהוא המציא את האהבה, בתחושה השייכות של כל אותם הזרים שמצאו בהודו בית אמיתי, הספר הזה, גרם לי לאהוב את הודו באמת.

הרבה מאוד כבר נכתב על הרוקי מורקמי, היו שכתבו שספריו הזויים ובלתי מובנים, ויש את אלו שבטוחים שמדובר בגאון. אני? אני יודעת שמדובר בגאון. הדמויות כ"כ עשירות, כ"כ עגולות ועם זאת מסתוריות לחלוטין, כל אלו שאמרו שקפקא על החוף הוא כמו חלום, אני מסכימה לחלוטין, אבל חלום מקסים, עם השלכות מיוחדות על החיים, ותובנות עמוקות. למי שעדיין לא מכיר את מורקמי, לא הייתי ממליצה להתחיל בספר הזה, ולמי שמכיר ואוהב, זהו ספר חובה. באיזה ספר תוכלו למצוא חתולים עם חוכמת חיים? נערים בני 15 עם בגרות נפש? עלוקות שנופלות מהשמים יחד עם דגי מקרל? ובעיקר באיזה ספר נוסף תוכלו למצוא את כל זה ועדיין למצוא גם מציאות? הרוקי כ"כ מקסים, שבספר עצמו שזורים ספרים רבים, וגיבורים אהובים, ממש כמו שיער נורווגי שייך במקצת לאוהבי המוזיקה, קפקא על החוף שייך לאלו שספרים הם מעבר לדפים עם מילים, אלא לב פועם וחי.