כבר חשבתי שהשנה הזאת תסתיים בלי איזשהו ספר ראוי לציון. קראתי הרבה ספרים, רובם בסדר, כמעט אף אחד לא נשאר איתי. והנה הגיע הספר שהיה הטוב ביותר שקראתי השנה, ואחד הטובים שקראתי אי פעם. עד כדי כך. ספר מושלם, פשוט מושלם. תענוג צרוף. אני מדברת על "בני בולטימור" שכתב הסופר המחונן ז'ואל דיקר, אותו אחד שכתב עוד ספר שהפך לאחד המומלצים שלי, "האמת על פרשת הארי קברט".

מרקוס גולדמן הוא סופר שמנסה לכתוב בלא הצלחה יתרה ספר על משפחתו. הסיפור מתחיל בשנת 2012 כשמרקוס עוזב את ניו יורק ושוכר בית במקום שקט ומבודד בפלורידה כדי לכתוב את הספר. אבל העבר לא מפסיק לייסר אותו, להציק לו, להטריד אותו. הוא שקוע בזיכרונות על המשפחה המפוארת שהייתה לו ואיננה עוד. מתחילת הספר ידוע שהיה איזשהו אסון שהיווה קו פרשת מים במשפחת גולדמן. מאז האסון חייו של מרקוס התפרקו, הוא איבד את אהבת חייו אלכסנדרה, והוא אמנם הפך לסופר מצליח, אבל המשיך להתרפק על העבר שהיה ואינו עוד.

העבר הזה כלל את כנופיית הגולדמנים, מרקוס ושני בני דודו, וודי והילל. הילל היה בן דודו הביולוגי ואילו וודי היה נער מצוקה שדודיו של מרקוס אימצו לא רשמית למשפחה. מרקוס גדל במונטקלייר, למשפחה לא עשירה בלשון המעטה, בטח שלא יחסית לדודיו שחיו בבולטימור. מרקוס תמיד קינא, גם אם לא במודע, בחייו של הילל העשיר. הוא בילה עם בני הדודים שלו בכל רגע פנוי, יצא איתם לחופשות משפחתיות, הם היו חבריו הטובים ביותר ואנשי סודו, והוא גדל והתבגר ביחד איתם. ביחד הם טוו חלומות ותקוות ושאיפות, והעתיד של כל המשפחה ושל כל אחד מבני הדודים היה ורוד ומבטיח. ואז הגיע האסון שסיים את הכול.

מרקוס מאשים את עצמו ומאמין שיכול היה למנוע את האסון. הוא לכוד במעגל של אשמה וגעגועים. הוא מנסה בכל כוחו לכתוב את הספר, אבל תמיד חוזר לאותו עבר שלא מניח לו. נקודת המפנה בכתיבת הספר של מרקוס היא מפגש מחודש עם אלכסנדרה, אהבת חייו בעבר וגם בהווה. המפגש איתה מספק לו השראה ומאפשר לו לחקור לגבי העבר המשפחתי שלו ולמצוא את הקלוז'ר שכל כך היה זקוק לו.

מרקוס מגלה שההיסטוריה המשפחתית שלו מבוססת על הרבה שקרים, שכל שקר בתורו היה טריגר לאיזשהו כדור שלג, לאיזה אפקט דומינו, לאיזה אסון.

הספר נכתב מנקודת מבט נוסטלגית של מבוגר שהיה רוצה לחזור להיות ילד, לחזור ולהתאחד עם בני הדודים שלו, "הגולדמנים", ולייסד מחדש את כנופיית הגולדמנים. מצד שני, כתיבת הספר שולחת אותו למסע מפוכח לגילוי האמת. קיים בספר ניגוד חזק מאוד בין העבר הכביכול מושלם, המפואר, העמוס בהבטחות לעתיד מושלם, לבין ההווה שהוא התנפצות כל החלומות.

ז'ואל דיקר חושף לאט לאט את הזרמים התת-קרקעיים הקטנים מתחת לבסיס האיתן והיציב של המשפחה. כל פעם מתגלה עוד סוד ועוד סדק, עוד תפר שנפרם במארג הכביכול מושלם, והוא עושה זאת בכישרון אדיר, שואב את הקורא פנימה לתוך הדינמיקה המשפחתית, וכל פעם שומט עוד קצת את הקרקע מתחת לרגליה.

סיימתי את הספר ממררת בבכי. איזה סיום מפואר לספר מפואר. כמו שכבר אמרתי, פשוט ספר מושלם שאסור לפספס!!!

עם כמה שהסיפור מעניין וכתוב טוב, יש בו איזשהו באג שהעיב על חוויית הקריאה. אולי הבאג הזה הוא אצלי, לא יודעת: הילד הזה, אדגר, שעליו מסופר, לא הצליח לשכנע אותי שהוא אמיתי. קשה לי להאמין לו. הוא עובר מסכת ייסורים שלא יכולה להשאיר את הבן אדם נורמלי ובכ"ז הוא נשאר תמים, טוב לב ומתפקד כראוי במסגרת המגבלות שלו (מוח שהפך למרשמלו לאחר שנדרס בטעות ע"י הדוור ומשתקם בדרך נס, אם כי לא באופן מושלם).
הוא מספר את סיפור חייו המוטרף והמדכא בהומור, לא מתבכיין ופשוט שורד הכל וממשיך הלאה.
וכאן הבאג: הרי מדובר בילד (הסיפור מתחיל כשאדגר בן 7), ילד שזקוק לחפץ בטחון (בדמות סבון טיהור שירותים שקיבל בבי"ח בו טופל לאחר התאונה - לא חפץ הבטחון הראשון שהיה עולה בדמיוננו, אבל יש לזכור שמדובר בסיפור חיים לא ממש נורמטיבי), ילד ששיני החלב רק מתחילות לנשור לו, ילד ששואל שאלות על מוות ועל מין, ילד שלומד לבד את העולם, ילד שמאמין שנוכחותו זורעת חורבן והרס בכל מקום שאליו הוא מגיע, ילד שהדבר היחיד הקבוע והמנחם בחייו הוא מכונת הכתיבה שקיבל בביה"ח. אז מאיפה בעצם הוא שואב את הכוחות האלה לעבור את כל הסבל שהוא מתאר בלי שהוא עצמו יזדהם תוך כדי התהליך, בלי רחמים עצמיים, בלי להאשים את נתוני הפתיחה הדפוקים שלו - בן תערובת לאם אינדיאנית שיכורה תמידית ואב לבן שעיבר אותה ונעלם? נסיבות חייו מאלצות את אדגר לעשות כמה דברים שאין להם מקום בעולם הנורמלי (אבל מאחר שעולמו הוא הדבר הכי רחוק מההגדרה של נורמלי אי אפשר ממש להאשים אותו) ועדיין הוא נשאר עם נשמה של ילד תמים, שלא נוגעה ושרוצה להיטיב עם הזולת.
לא קונה את זה, מצטערת. יותר מידי חייזרי ולא אמין בשבילי - בעיקר בשל העובדה שאדגר מספר את סיפורו (בגוף ראשון ובגוף שלישי לסירוגין) באווירה קלילה והומוריסטית, שלא תואמת את הלך הנפש של ילד שנאבק על מקומו בעולם.

סבא סולומון נתן לנכדתו הקטנה והשותקת נעמי, מחברת לכתוב בה מילים קשות שהיא לא מבינה. הוא הסביר לה את המילים שכתבה, בפרשנות שמתאימה לילדה קטנה, בפשטות אך באופן מציאותי. לאחר שנפטר, נעמי הקטנה ממשיכה לכתוב המון מילים במחברת המילים הקשות, אבל כבר אין מי שיפרש אותן עבורה. היא ממשיכה לשתוק כלפי העולם, אך מנהלת עם עצמה שיחות ארוכות ונוקבות על מה שהיא רואה מסביבה, בעיקר על משפחתה הקרובה- אמא, אבא וסבתא.
כל פרק בספר מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת בסיפור, בכתיבה מרתקת וקולחת. יש הרבה מילים קשות וסיפורים לא קלים בספר הזה וגם מוטיב השתיקה שזור בו כחוט השני. סיפור חיים יפה בירושלים "של פעם", ללמדך שכל המשפחות אומללות בדרכן. ממליצה מאוד.