ליואלה דרימן יש בת, לאה שמה. יואלה אוהבת את בתה עד כלות, ילדה כחולת עין וזהובת שיער, מלאך ממש. שום דבר לא יעיב על אהבה זו, לא המוגזמוּת שבה, לא הריחוק של הבת מהאם בתואנות של טיול סביב הגלובוס בגיל ההתבגרות, לא נישואין ולא עבודה. אמנם מגיל 19 בערך לאה כבר לא ליד אמה, גברים נוהגים להתקשר ולומר שלבת שלום אם זה מהודו, מתאילנד ובכלל מהמזרח הרחוק. מתברר בסוף שהיא היתה כל הזמן בהולנד.
גם אם האהבה היתה אולי מוגזמת, היא לא היתה מלחכת, לא מוטרפת, סתם אהבת אידישע מאמע מודרנית של אם שיש לה בת אחת, גם היא עצמה בת יחידה לאמה, והאהבה היא מה שיש כשיש גם דברים אחרים, בעל אוהב ועבודה מסודרת.
ספרים טובים סבים סביב הבדלים. הכל טוב ובוווווום, מלחמה, נוסעים לטייל ופתאום תאונה, מתחילים ללמוד לתואר ופתאום מגלים שיש משהו מרגש יותר ומשנים מסלול בן לילה.
יש ספרים שלגביהם יש אזהרות: ספר שעל כריכתו המלצה משום שהוא ברשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס חוזר למדף. ספר שעורך יגאל שוורץ צריך אף הוא לחזור למדף. לא נזהרתי בזמן.
הספר הזה יש בו כל מה שבונה ספר טוב: כשרון כתיבה, צמצום, פרקונים קצרים ולא מעיקים. נשמע טוב, אבל כל הטוב הזה לא מתפתח. אם נתעלם לרגע מהעובדה שלילדים מודרניים לא נותנים את השם לאה ושלאותם ילדים מודרניים יש חברה בשם ארזה, הרי לקרוא שוב ושוב כמה יואלה, והכל בגוף ראשון, אוהבת את לאה וכמה לאה רחוקה ממנה חמש שעות טיסה ובלה בלה בלה, ובלה בלה בלה, ולא ברור מה קורה עד שכבר לא אכפת מה קרה והנה חלפו שני שליש מהנובלה הזו, שהפכה לנביילה.
מקרה ברור שהסך הכל קטן מסך חלקיו. נניח פיאט טיפו. צלמו מכונית זו, קצצו מהתמונה חלקים (CROP), נניח פנס קדמי או אחורי והתוצאה תהיה יפה. חזרו לתמונה השלמה וגלו ברווזון מכוער. עגום, עגום, עגום. ניו יורק טיימס ויגאל שוורץ, כן? יש עוד אזהרות, אלה המוכחות.
וחבל. היא כותבת טוב, בלום. יש לה מטפורות מקסימות. כשדיברה עם בתה הנמצאת בהולנד, תיארה כך: "התמחינו בנחמה הזאת של שיחותינו הקלות, הנורות חסרות המשקל שהרמנו בידינו בזהירות וידעו להאיר לנו בכל פעם למשך דקות אחדות, מעצמן, בלי חשמל או חיבור או מגע, רק בכוח רצוננו". שירה ממש.
ומה בסוף? בסוף פרק 50 כבר יש רמז לתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח. מאחר והסיפור, שומו שמים, מתרחש בירושלים, אולי זה בכלל סינדרום ירושלים. כך או כך, לקראת סיום כבר אין אוויר, נראה שהכל נחתך מהר כיאה וכיאות למספרים לא מיומנים. מה שכן, לא קראתי את ספרה הקודם, זה בהחלט לא האופוס מגנום שלה. אם כבר ירושלים, יש רק מישהו אחד לרוץ איתו.
ספר קטן בכל מובן אפשרי.

על אורות וצללים

לפני זמן מה, בישיבת עבודה, אחת המשתתפות, ענתה לשיחה מהנייד שלה. היא תרצה את ההפרעה הבלתי צפויה באמירה קצרה, זאת הבת שלי, ולאחר שסיימה את השיחה היא אמרה בעצב, אנחנו ההורים תמיד נהיה לא בסדר, ולבסוף היא שתפה ברגע של גילוי לב במשפט הסיום שאמרה לבתה: ”Sorry, אני עושה ככל שביכולתי, יש דברים שבהם הצלחתי ויש גם טעויות בחיי..."

פיסת החיים הזאת, עזרה לי להתחבר לספרה של הילה בלום, איך לאהוב את בתך, שיש לו שם מטעה, של מדריך הורות, אבל הוא למעשה אמירה מרירה, לכך שתמיד יהיו פערים בחיינו בין אהבת ילדנו, כפי שאנו אוהבים אותם, לבין האופן שלבטח הם תופסים אותה, ותמיד נלמד בדיעבד מטעויות שאותם לא ניתן לתקן, אך האם ניתן להבין ולהתפייס עם עצמנו ואיתם?

כך הוא סיפרה של בלום, נפתח בפרולוג, המגדיר את הרעיון המרכזי בספר, נטישת הבת את אימה, במה שאמור להיות חיבור חזק וכל כך מובן.

האם, עומדת ברחוב חשוך, מביטה בהיחבא, לוויטרינה המוארת בחזית ביתה של בתה בעיר זרה, ממנה נשקפים, הבת ושתי בנותיה (הנכדות), אותם היא לא מכירה כלל, תמונת פתיחה המעוררת כאב וזועקת למה?

המשחק שבלום, עורכת בין חוץ לפנים, מזכיר את הסצנות האייקוניות של הצייר, אדוארד אופר, המבטא ניגוד בין האדם המביט מהחוץ, מהחשכה אל האור הצהבהב ולאנשים בחלל הסגור כאקווריום אטום, כביטוי לזרות וניכור אין סופיים. יצירות אופר, כמו הספר, מבטאים ניסיון להבין את הצללים שבחיינו. כעת האם תחזור למלונה, ותנסה להיזכר בפיסות חיים, החל מההיריון עם בתה, דרך התבגרותה ועד לרגע שנטשה, ולשאול את עצמה במונולוג כואב ומכמיר, מה השתבש?

הספר הזה, הוא סוגה מיוחדת במינה, הוא כתוב כמו ממואר, כזיכרונות הנכתבים במבט לאחור, אבל הוא רומן בו העלילה הבדויה, מאפשרת נקודת מבט לפיסות היזכרויות, מהם בנוי הספר, חלקן קצרות, וחלקן קצרות מאוד, שנשמעות כמו אמירות ראשוניות ובלתי מלוטשות, אם כי מלוטשות לשונית. מה שהקשה עלי בתחילה להיכנס לאווירת הספר ולאמירה המיוחדת שלו.

בכך בלום, לא עשתה לי חיים קלים, היא חייבה אותי להקשיב לניואנסים קטנים, להבין את הטקסט וסאבטקסט, להשלים תמונה במקומות שבהן יש רק קרעי תמונות, כפי שמתקיים לא פעם במונולוג של אדם אל עצמו, אבל בכך גם יופיו של הספר באינטימיות אותה הוא העניק לי כקורא, בשיחה מאופקת, אך כזאת שממנה בוקעים כאבים שהחיים מזמנים לנו כהורים.

אפשר לומר על הספר הזה, שהוא על אנשים רגישים, החיים בסוג של בועה, ספריית האוניברסיטה, או סטודיו העיצוב, הם חללי הפעילות המועדפים על יואלה, האם המבקשת לבתה לאה (משחק מילים), סביבה מוגנת, שלעתים הופכת לחונקת ומנותקת מסביבתה, המונעת מלאה לגבש את זהותה.

יש בספר אמירות המפליאות לבטא את כאב האם בצורה כל כך מדויקת ומזוקקת: "עזוב את זה. עשינו מה שיכולנו, תניח לנו." אומרת יואלה, לאחיו של בעלה, בשעה שהוא מנסה לומר לה שהיא בעצם טעתה באופן בו היא התייחסיה ללאה, לעתים יותר כמו בת זוג, ולא כבת. (אחד מהגילויים, כאילו האגבי של הספר)

ספרה של בלום, מעורר מחשבות בנשואים בהם הוא עוסק, זוגיות, פרידה, אימהות, הורות, והקשרים שלנו כהורים עם ילדנו, והרצון שלנו לגונן עליהם, ומעל הכול מרחפים סטראוטיפים על הורות הישראלית ושבירתם באמצעות ספרה של בלום.

ולסיום, אחד ממשפטיו המופלאים של הספר: "כשהיינו רק שתינו, לאה ואני השתקפנו זו לזו בדיוק כהווייתנו."

"לא, זאת היתה מניפולציה". כך אומרת נועה (הבת) ליעל (האם) בסדרה "עוד ניפגש". זה כבר הפרק האחרון בתוכנית, אחרי שנים של נתק וכעס ואז תהליך פיוס והעברת מסרים נקבעת פגישה והן מתחילות לדבר. לא עוברות שתי דקות ונוצר הקונפליקט הראשון, נועה מאשימה את יעל במניפולציה ויעל צריכה לצאת, להירגע, ולחשוב מחדש.

כבר סיפרתי כאן שאני במחקר ספרותי על יחסי הורים וילדים בוגרים ובעיקר על יחסי אימהות ובנות. למה זה כל כך מסובך? דברה טאנן, מחברת הספר "ככה את יוצאת מהבית?" אומרת שזה מסובך כי זו מערכת יחסים בין שתי נשים ונשים זה תמיד מסובך, ועוד מסתבך כי אחת מכירה את השניה מרגע הלידה שלה ולאורך כל חייה. היכרות כזאת יוצרת קושי של חיבור ונפרדות וצורך בהגדרת גבולות ועוד הרבה בעיות אחרות שקשורות בהיכרות העמוקה שלהן ובמוניטין שההתנהלות הציבורית של האחת מטילה על השנייה.

הספר "איך לאהוב את בתך" מתחיל בתיאורה של סבתא העומדת ברחוב בעיר הולנדית קטנה ומציצה לבית שם נמצאות נכדותיה, אלה שעד כה לא ידעה על קיומן. מכאן הספר מתנהל בסוג של יומן או ממואר בידיוני שבו הדוברת מספרת על מערכת היחסים שלה ושל הבת שלה ובמה שהביא אותן עד כה - איך קורה שבעוד היא בטוחה שביתה לאה מטיילת במזרח הרחוק, ושולחת דרישות שלום מתאילנד וממקומות נוספים, למעשה היא מתגוררת במשך שנים בהולנד, עם בן זוג הולנדי שמשמש כמורה לתיאטרון ומגדלת שתי בנות. יש לה טלפון ואמצעי קשר נוספים, אבל היא לא טרחה ליידע את אמא שלה. אז איך קרה, שמיחסים כל כך טובים של אם ובת הגיע נתק כזה גדול? זו למעשה התעלומה שבבסיס הסיפור.

ועכשיו הפוגה מתודית לשאלה ספרותית: איך אפשר לדעת את שם הגיבור הראשי בספר שנכתב בגוף ראשון? זו בעיה של הרבה כותבים, ותמיד מוצאים את הטריק לתאר איזה מישהו ברחוב, איזו שכנה, איזו פקידה בבנק שפונה לגיבור בשמו או מבקשת ממנו להזדהות. כי אחרת אין סיבה שאדם יציין לעצמו סתם ככה את השם שלו. ואכן הרבה דיבורי ספרים בגוף ראשון נותרים חסרי שם בעיני הקורא. אז כאן הטריק הוא אחר, אבל הוא נדרש.

יואלה, בת יחידה לאימה, שגם היא בת יחידה לסבתה, אלמנה של מאיר המבוגר ממנה בשנום רבות, ואם לבת יחידה בשם לאה. תשתמשי בחלק מאותיות השם שלך ותיצרי מהן את השם של הבת שלך. מה כבר יכול להשתבש?

ובכן, מהרגע שהשמות נודעו הקורא יכול להבין מה עלול או עשוי להשתבש, ועובדה שהשתבש שכן הספר פותח בגודל השבר, ומשם עובר בפרקי-פרקונים קצרצרים לתקופות שונות בחייה של יואלה ובחייה של ביתה לאה, סצנות שהולכות רצוא ושוב ולא על פי סדר כרונולוגי. למה הילדה הכוכבת בחרה לשחק בתפקיד משני ושולי בהצגה, ולמה היא האשימה את המורה שלה בזה ולא סיפרה דברים כהוויתם? למה היא הפסיקה להביא חברות הביתה? ומה באמת קרה מול דניס? כל זה מובא בצורה מהורהרת, מודעת רק למחצה, ותוך שילוב רפרנסים ספרותיים של מרגרט אדווד ואליס מונרו, כי הכותבת היא אישה בעלת חסרונות ולקויות רבות, אבל לקרוא היא אוהבת.

לא הכל מושלם, ולא הכל אמין. סצנת המפתח, המוקד המרכזי לכאורה של המשבר בין האם לביתה, היא סיטואציה שלא נשמעת הגיונית למי שמכיר את מערכת ההחינוך הישראלית. גם ההקבלה של "עין החתול" לסיטואציה של לאה היא הגזמה שבעיקר מתאר את רמת הנוירוטיות של יואלה האם. אבל מילא. זה הספר השני של הילה בלום, וכמו הראשון הוא עוסק במשפחה וביחסים בתוך המשפחה, כמו הראשון מופיעה בו דמות בשם דניס, כמו הראשון הוא נכתב בארץ וקורה בארץ אבל נראה כמו משהו מחו"ל, שם גם מתחולל המשבר העיקרי. הוא נוגע לכולם, כי איפה אין משפחה ומערכות יחסים, אבל בעצם נראה מרוחק כך שקל לומר "לי זה לא יקרה" או "אני לא כזאת". אפשר לקרוא, למי שמתעניין כמוני ביחסי אימהות ובנות, אבל לא חובה.

הפרקים הקצרים מטעים. הם כמו הקופסה הקטנה התמימה למראה שהתקשיתי לאמוד את משקלה, אבל אופס.. ברגע שהרמתי אותה הופתעתי איך גודלה תעתע בי ונתן לי לחשוב שהיא קלה, בזמן שכובדה הכריע אותי.
כובד הרגשות ורצף המחשבות נמסכים על פני הדף בצפיפות סמיכה.

יואלה אהבה את בתה לאה החל מהרגע הראשון. אהבת אם היא אהבה שאין להסביר אותה במילים. אפשר רק להרגיש אותה. אבל האהבה של יואלה לבתה היתה משהו אחר. אהבה כזו גדולה, שעוטפת, שלא נותנת לשום דבר לחצוץ בינן לבין השאר. אפילו היה בה משהו נואש. יואלה יצקה את כל כולה, נפשה, והוויתה אל תוך האהבה הזו. אבל האהבה הזו שינתה צורה. נפער בה סדק. וזו התמונה הפותחת את הספר. יואלה עומדת ברחוב, מחוץ לבית אשר בעיר חרונינגן שבהולנד, ומציצה מבעד לחלון אל ביתה של משפחה. זוג הורים ושתי ילדות אשר עסוקים בהכנת ארוחת ערב. זוהי משפחתה של לאה, בתה של יואלה. זו לאה, שהיתה הבת הכל כך נאהבת ע"י אמה, שברחה אל מעבר לים והקימה משפחה שיואלה לא זכתה להכיר.

"כל חיי הכרתי רק קומץ אנשים שהעידו על ילדות מאושרת, כל השאר ניצולים, לכולם ניתן הכול יותר מדי או פחות מדי, החיים הם תמיד מסע ארוך של החלמה מהילדות. למה לאה?" (עמ' 118)


בלום תופסת את הקורא בפתיחה מציצנית משהו, פתיחה מתוחכמת שאין ממנה דרך חזרה. המתח והשאלה הגדולה שמרחפת כל הזמן במהלך הקריאה "אבל מה קרה שם, מה קרה?" והמתח הזה נבנה לאט לאט, ובכלל הסיפור הנפלא הזה נפתח לאיטו, עם כל דף שמתהפך, כמו בושם שמתפרק על העור ומשנה ריחו כל הזמן, וכל פעם הופתעתי מהטוב הזה שלא הפסיק להתגלות לכל אורך הקריאה.

ואם בפרק הפתיחה עשתה בלום מקום לקורא ליד החלון ונתנה לו להיות שותף למראות, בפרק הסיום כיבדה בלום את פרטיותן ולא נתנה לאף אחד לקחת חלק במפגש הזה. וככה נגמר הספר, בצורה הכי נכונה, וגם אם פתוחה, אז מה, זה רק מבטיח שהסיפור הזה ימשיך לרצד לכם בראש.

הכתיבה של הילה בלום נהדרת. לדעת לספר סיפור, לתת לקורא לקרוא בין השורות, את המילים שלא נכתבו - זה לא רק כישרון. זה סוג של קסם. נשמע מוזר? לא ממש. קראו ותבינו.

ואי אפשר בלי התייחסות לעטיפת הספר. תמי בצלאלי המוכשרת לכדה את מהות הסיפור באיור מקסים, שניתן לפרש אותו בכמה דרכים.

איזה תענוג לסגור שנת קריאה עם ספר כל כך משובח. הספר מועמד לפרס ספיר, ועכשיו אני בבעיה רצינית, כי הוא מתווסף לפייבוריט שהחזקתי בו ללא עוררין.

כמה כאב, כמה עצמה, כמה תקוות וכמה אכזבות יש בקשר המורכב הזה בין אם לביתה.
הילה בלום כותבת בעברים נפלאה ובלי פלפולים, את הסיפור על הקשר הזה שנפרם, בין יואלה לבין בתה היחידה לאה, ולוקחת את הקורא את נבכי המבוך הסבוך הזה, שגם בסופו נשאר קצת עלום. הסיפור מתחיל בנתק, חוזר לרגעי הלידה והשמחה והאהבה הגדולה, ולאט לאט מתחיל לשרטט את הקווים העדינים של הסדקים.
יואלה מנסה לתקן עם לאה את מה שהתקלקל בקשר עם אמה שלה, וגם קצת לתקן את עצמה עם הכוח המרפא של האהבה, אבל משהו קרה שם.
סיפור כואב, כתיבה מהפנטת.

הספר הזה נפתח בתיאור עוכר שלווה – אם צופה מבעד לחלון בארץ זרה בנכדותיה שעל קיומן לא ידעה עד לא מכבר. ביתה היחידה מתנכרת לה, ואנחנו מגלים בהמשך שבמשך שנים מטשטשת כל פרט על חייה ועל מקום המצאה – חומקת מאימה. הקורא הממוצע מיד נדרך. ועוד יותר ממנו – הקוראת שהיא גם אימא לילדים. הם חייבים לגלות איך קורה דבר כזה – מהו החטא האיום שתוצאתו קשה כל כך. הרי כמו שהגיבורה עצמה אומרת – רבים חווים ילדות שאינה מושלמת, אבל רק מעטים מאוד מתנכרים כך להוריהם.
מיד יוצא הקורא הדרוך למשימת בילוש דוחקת. הסופרת מגישה לו במקטעים קצרים, כמו תמונות באלבום של אחרים, פרקי חיים של אותה ילדה שהפכה למנוכרת לאימה. אבל הקורא לא מוצא מרגוע בין דפי האלבום האלה – ילדה יפה ומוצלחת, חוג לבלט, נסיעות לחו"ל, צחוקים, נסיעות במכונית, התכרבלות משותפת – היכן לעזאזל האקדח המעשן?? אומנם, ככל שמתקדמים לעבר הבגרות נבקעים פה ושם סדקים קלים – כאן הילדה פורשת מהבלט, שם לא לגמרי מרוצה מהמראה שלה, לעיתים אפילו לאימא שלה יש טיפה ביקורת עליה, חיי הנישואין טובים למדי אבל לא מושלמים. נו??? איפה ההסבר? ככל שמתקדם הסיפור הקורא מתחיל להזדהות עם האימא המסורה, האוהבת והמסכנה שלא מבינה מדוע ביתה מתנכרת לה. הבעיה בחלק הזה של הספר - הקטעים הקצרים בהחלט דומים מדי לתמונות - נוצרת הרגשה שהרבה פרטים חסרים. עומק היחסים בין הדמויות לא מקבל ביטוי.
ואז, במרחק 40 עמודים בלבד מסוף הספר, מתחיל להתברר העניין. ומה אנחנו מגלים? במילים פשוטות – שעבדו עלינו. האקדח המעשן שם, ועוד איך, והוא כל כך מעשן, שאין סיכוי שהאם לא יודעת עליו. נכון, היא מדחיקה. אבל היא יודעת היטב, וגם האבא ידע היטב. האימא האוהבת והמסורה הזאת היא פגומה מוסרית באופן עמוק. ולא רק זאת, גם הדרך שבה היא מצליחה לבסוף להחזיר את ביתה אליה – נגועה בפגם מוסרי גדול.
ספר מטריד מהסיבות הלא נכונות.

ועוד הערה בעריכה: לא התחברתי לרפרור החוזר ל"עין החתול" של מרגרט אטווד. בספר של אטווד חווה הגיבורה התעללות נפשית מתמשכת על ידי חברות ילדותה. הקשר לעלילה של בלום קלוש, והניסיון להבין מתוך כך "דבר מה נוסף" שאולי ישפוך קצת יותר אור על העלילה הלא מפותחת מספיק בספר הזה - הוא מאמץ עקר.

למרות השבחים שהספר קיבל לא אהבתי אותו. אני מצפה מספר איזו התפתחות שלא מצאתי. מצפה לאיזו מערכת ארועים גם אם היא משולבת בסממנים פסיכולוגיים. הספר מאד עייף אותי. ההתחלה יוצרת ציפיה שאינה מתממשת בספר.

כשקראתי את העמוד הראשון, את השורות הראשונות, כיצד המספרת, הסבתא, רואה את נכדיה לראשונה, בחרוניגן שבהולנד מבעד לחלון ביתה אל בתה, כשהיא עומדת לבדה ברחוב, רואה ואינה נראית, חשתי בכל נפשי את העצב הגדול, הבנתי מיד לאן הסיפור ילך. היו בי לבטים, אם להמשיך בקריאתו. הסיפור הפשוט והבנאלי הזה הוא נחלת כמעט כל ההורים.
אהבה, אהבה, אהבה ללא גבולות לילד/ה מרגע לידתם, ובעת בגרותם - חלומם ותוכניותיהם אינם לעתים קרובות, תואמים, למה שאנחנו ההורים חלמנו. אך הכתיבה המושכת ההזדהות עם האם ההופכת לסבתא, הם שגרמו לי להמשיך.
ממליץ מאוד להורים ולסבים/תות - להבין, שאנחנו לא לבד בצערנו, אלה הם החיים של רובנו.

בביקורת נחשפים מעט פרטים חשובים מתוך עלילת הספר:




מתוך ביקורת של פרופ' עמיה ליבליך (פסיכולוגית) על הספר: "הספר של הילה בלום מתרחש על אחת הצלעות המשפחתיות: מה עובר על האם המגדלת בת יחידה? איך היא מתנהגת כלפי בתה, איך וכמה היא אוהבת אותה, ומה היא עצמה חושבת בדיעבד על התנהגותה? מה היא חושבת שעובר באותו זמן על בתה, שקולה לא נשמע במישרין ברומן? מה הוביל לניתוק הקשר ביניהן בנקודה זו בזמן?
הספר משתף אותנו בכל עלילתו מנקודת המבט של האם בלבד. היא גיבורת הרומן, ועל מה שקורה בחיי בתה אנו למדים רק ממה שהיא זוכרת ומספרת באפיזודות קצרות מן העבר וההווה. הסיבות לעלילה, או פשר ההתפתחות מנקודת מבטה של הבת, נשארו כחידה, כמקרה לפרשנות."

הספר מתחיל כשהאם עומדת מחוץ לחלון הבית של בתה, בעיר חרונינגן בהולנד. הבת (לאה) כעת בת 28, ובערך 11 שנים שלא הייתה בקשר עם אמה. מכאן האם, המספרת (יואלה), חוזרת בעיקר אחורה בזמן ובמחשבות ומתארת את חייה (לפני הולדת לאה, שנות הילדות של לאה, הנערות והבגרות). המחשבות נודדות בצורה לא כרונולוגית, מתכתבות בעיקר עם אמהות ובנות אחרות מתוך יצירות ספרותיות אחרות. הכל מאוד שנון ורגיש, אלגנטי ועדין. לאט לאט נבנית דרמה פסיכולוגית מתוחכמת שאינה מפענחת את עצמה עבור הקורא ומשאירה לו את העבודה (וטוב שכך, לטעמי).
ספר מעולה, מקורי וחזק. משאיר את הקורא עם מחשבות רבות, תהיות רבות.