"החיים כמשל" היווה עבורי ספר לא קל. לא מבחינת קריאתו או שפתו,אף על פי שאינם קלילים. האוטוביוגרפיה של פנחס שדה היא מעשה אומנות כואב. נוסטלגיה בלתי נגמרת וחלומות אינסופיים ואני מזדהה עם מה שלא אבחר עבורי להזדהות ועל הכתובים איתם אין לי קשר אמרר בבושה על חוסר התאמתי לעולמו...ואולי רק לחציו הלא מזוהה-אליו נכספתי. קראתי כאן,באחת הביקורות לספר,שאינו מיועד לכל אחד.אני נוטה להסכים ואף להוסיף כי איננו מיועד לכל תקופה. כפי שהפילוסוף נוהג במסותיו,כך שדה שופך את שירתו ורעיונותיו בכל עמוד מהספר. כמו המשורר-זה תמיד אישי,לעולם לא כפוי.תמיד מטיף. פנחס שדה,בכל ספרו,מציג את האדם אל מול האל.וזוהי רובה של הגותו.לא רק שלא מפריע לו אלא אף מתבקש בעיניו להתפלסף באהבה גדולה עם הברית החדשה והנצרות ככלל, לציין שבעבר חשב על התאסלמות ואף להחשיב עצמו (במידה כלשהי) לנביא! קשה לי לומר על הספר כי הוא מעולה שכן חיבורי עמו כל כך אינטימי. מה שכן,הנחתי קובעת כי רוב רובם של אילו שיכריעו לגשת אליו, ימצאו גם הם חיבור אינטימי,כזה או אחר, עליו אני מדברת. זה היה שבוע קשה,כל רגע של קריאה בספר וגם אחריתו עברו עלי בתוגה.היה בכוונתי להמליץ לקרוא אותו לאורך תקופה ארוכה יותר משלי מפני שהרגשתי הייתה שהספר חלף לו מהר מדי...אך אולי אני טועה. החיים כמשל ספר אהוב ומרגש. "אכן היטב שחק בי גורלי, אשר המיר את רעבי למלכות ברעב ללחם יום-יום-יום!"

הגעתי ל-'המלט' הנצחי מלאת חששות.ככלות הכול זהו המחזה הארוך ביותר וללא ספק המוערך והמוצג ביותר של שיקספיר. ואז התאהבתי בו,בהמלט עצמו,נסיך דנמרק האצילי.וכשהאהבה הגיעה,כל החששות פרחו. איזו דמות מופתית!מאז ראסקולניקוב טרם נתקלתי בדמות כה שובת לב (אם כי רסקולניקוב מתאפיין כאנטי-גיבור ואילו המלט התגלמותו של ההיפוך). כל המחזה כולו הוא,למעשה,חדשנות שאין כמותה.שייקספיר מעולם לא התיימר להיקבע למחזות הקלאסים,אך המלט היא טרגדיה הנוגדת כל כך הרבה צדדים במאפיין הקלאסי ויוצרת '''הזדהות נואשת'''. המלט,נסיך דנמרק מתמודד עם רצח אביו ע"י דודו וחתונת אימו עם המוזכר לעיל.גאות הכאב המתפשטת בקרבו לאור הבגידה ,לצדן של השנאה היוקדת וצמאת הנקמה ,אצילות נפשו וטוב ליבו- יוצרות כולן דמות מורכבת הרבה מעל לטרגדיה האישית שלה.המלט מעלה שאלות קיומיות שהרבה בני אדם נוגעים בהם (גם אם אביהם אינו מלך).דמותו המורכבת מעוררת הערצה.לחשוב שזה נכתב לפני למעלה מ-400 שנים!!בתקופה שהאינדווידואליות המוחצנת לא היתה כה מודרנית. נסיך דנמרק היא דמות שנונה ומורכבת שיכולה להוות מוטיב להזדהות גם היום.כך אני רואה זאת לפחות. לאורך כל המחזה,חיכיתי,כמובן למונולוג הנצחי של המלט. "להיות או לא להיות" ועל אף הספקנות הקלישאתית הטמונה בי,נגליתי לאחד המונולוגים המדהימים והחזקים ביותר שקראתי מעודי,מתאר ללא ספק,את הרגשת האבסורד שהפילוסופיים הקיומיים החלו לעסוק בה כמה מאות שנים מאוחר יותר. התרגום של ט.כרמי מעולה.אם כי אשמח בעתיד לקרוא גם את שלונסקי לשם השוואה. מדהים.שווה את השפה הקשה.

לקריאת 'ד"ר ז'יוואגו', הרומן המופתי והיחידי שכתב המשורר הרוסי בוריס פסטרנק, הגעתי בדרך כמעט מסתורית. אני באמת לא חושבת שידעתי על הרומן הזה דבר וחצי דבר. לא כשקניתי אותו ולא שבררתי אותו מבין ספרים אחרים. גם עכשיו, לאחר קריאתו,כשאני סמוכה ובטוחה כי הוא ללא ספק אחת מן הקלאסיקות הרוסיות היותר מפורסמות של המאה ה-20, אינני מבחינה ברבים שקראו אותו, דירגו אותו או הגדירו אותו באיזושהו אופן כאן באתר. ד"ר ז'יוואגו המסתורי הזה, כמו צנח עלי בתקופה הכי מתאימה שיכל. הפר את שנתי, ליווה אותי כל רגע במהלך היום,ייסר אותי וניחם אותי. כל אלו סוגיות אינדבידואליות,אבל זאת הביקורת שלי,מן הסתם:) בכל הסקירות על הספר, ואף ב'קיצור' הכתוב בגב הכריכה מחלקים את הרומן לשני חלקים. החלק ההיסטורי וסיפור אהבתו של ד"ר ז'יוואגו (שאמנע מלפרט עליו...הוא מפורסם מאוד.למעוניינים-גב הספר). הרומן שמתרחש לפני ותוך כדי גלגוליה של המהפכה הקומוניסטית ברוסיה החל מצעדות מחאה במוסקבה,מלחמת העולם הראשונה, מהפכת אוקטובר (כמובן),מלחמת האזרחים הארוכה של הלבנים באדומים ואיך לא,הכניסה האיטית וההדרגתית לשלטון 'החוק' (או שלטון העריץ) הקומוניסטי. לצד זאת סיפור האהבה הידוע של הגיבור שהיווה בסיס עלילתי חזק גם לספר וגם לסרט שבא אחריו. האמת לאמיתה,שניהם לא ממש רלוונטים לעומת התכלית של הרומן והיא- ד"ר ז'יוואגו עצמו. הוא הוא כל הסיפור! דמות רגישה ובעלת אמוציות חזקות, ואע"פ ברת לבב וקרירה לעיתים.אפשר לומר נפש של אמן מיוסר ויחד עם זאת של בחור צמא לידע ודעת,אוהב טבע וחיים ומדוכא מהם באותה הנשימה. כל כולו, יורי ז'יוואגו, הוא הרומן היפה הזה. היחס ~שלו~ למהפכה, למלחמה, לשבי,לעריצות...היחס ~ שלו~ לנשים,לאהבה,לכתיבה ולשירה. הוא הגיבור המושלם מבחינת המורכבות המנטלית שלו והתסביכים הנפשיים והפיזיים שנאלץ לעבור הן לאור המאבקים וההפיכות הקומוניסטיות ברוסיה דאז, והן לאור עלילת אהבתו הסבוכה. שני אלו- האהבה והקומוניזם רקומים יחדיו בקשר מעשי ורגשי ועם זאת דיי רופף (כי למה שסיפור אהבה, מכל סוג שהוא לא יתרחש בכל סיטואציה אחרת?). בוריס פסטרנק נותן לגיבורו עמדה סובייקטיבית ניצחת בכל הקשר שהוא ברומן. דווקא משום כך, תבונתו, דעותיו הפוליטיות וייסוריו של ז'יוואגו נוגעים ללב ולנשמה. וככלות הכול- אנחנו סובייקט בעצמנו, כך שלמרבה האירוניה- האמפטיה לגיבור חזקה מאוד (לפחות אצלי). המתרגם, פטר קריקסונוב, מתייחס לכך באחרית הדבר: "זהו טקסט אגוצנטרי של משורר בעל יומרות נבואיות. סצנות רבות, המוצגות כמציאות אובייקטיבית, מעידות על מרחק עצום בין הסופר לאותה מציאות שהוא מנסה לתאר. אפילו '..', אהבתו הגדולה של הגיבור, היא דמות שטוחה למדי לעומתו." עוד עניין רב מצאתי ברקע הסבוך של הרומן ושל כותבו, בוריס פסטרנק. בעקבות תיאורי המהפכה, הספר נאסר לפרסום ברוסיה במשך שנים רבות שבהן יצא במדינות רבות בעולם ואף הוסרט. את פרס הנובל לספר, הסופר נאלץ לדחות עקב הוראה ברורה מהשלטונות, וגם עם איומים לגירוש מגבולות רוסיה הוכרח פסטרנק להתמודד, על אף היותו פטריוט (?!). זאת ועוד, הסופר, להפתעתי הגדולה, יהודי שמתחמק מיהדותו בצורה דיי עגומה, במיוחד לאור העובדה שחלק מכתיבת הספר נעשתה במהלך מלחמת העולם ה-2. אחרית הדבר של המתרגם היא אחת המרתקות ביותר שקראתי ובאמת שלקוראי הספר אסור לפספס אותה. רומן מוצלח ביותר. מומלץ מאוד!

איזה ספר מ ע ו ל ה! עוד מאתמול בצהריים אני נושאת יחד איתי את דפיקות הלב המיוחדות שבאות אחרי ספר טוב באמת. בהתחלתי את הספר,בעמודיו הראשוניים ביותר,נדהמתי לנוכח 'המוזרות' שלו.בעודי מגיעה מוכנה ומזומת לספרים הרוסיים שאני הכרתי עד היום (דוסטוייבסקי,צ'כוב,טולסטוי ושות') לא ציפיתי לספר כמעט מיסטי,-עלילות השטן וכנופייתו! זהו רומן מרצד!!יצירת מופת.. השוואתו המתבקשת והצפוייה של בולגקוב לתקופה הסטלינסטית,לחברה הקרועה המוכה והחמדנית יחד עם הביקורת הנוקבת על הפוליטיקה שמעבר לחברה עצמה כגון שלטונות וצנזורה תקשורתית (ממש כמו הצנזורה שהוטלה על הרומן עצמו שהרי התפרסם רק 27 שנים לאחר מותו של בולגקוב ב-1940 [מותיר בעזיבתו את הטיוטה האחרונה לרומן,אותה לא הספיק להשלים {אשתו עשתה זאת}]-ב-1967 יצא לאור 'השטן ממוסקבה'-שהוא עצמו גרסה מצונזרת!). כל אלו,רובדיו הסמויים של הספר, מעניינים ומאתגרים אך הם אינם העיקר כולו בכלל! זוהי פשוט יצירה מרתקת.ספר מושלם-לרגע לא הפסיק לסקרן אותי,לרגע לא ייגע,נגמר בטרם עת. כמו נבוקוב שיוצר בקלות '''הזדהות''' פדופילית ב'לוליטה' כך אני ''הזדהתי'' עם מניעי השטן באמן ומרגריטה,שמאס בחברה ועושה לה כמה תעלולים משעשעים ומזוויעים לעיתים בצדקתם המשלית. תרגום נהדר וביאורים מעניינים מאוד. פשוט מעולה.שישה כוכבים!

'שדים' של דוסטוייבסקי אולי לא ה'רומאן' המוצלח ביותר שלו (לפחות בעיני), אבל אין ספק שהוא כנראה אחד החשובים והמרתקים ביותר של אותו אמן מיוסר. הרי זוהי פוליטיקה ופוליטיקה- לבלוב התנועות השונות לשחרור רוסיה, הסוציאליזם וערכיו- בפועל. לא עוד רעיונות באוויר, אלא ילדים הנלחמים ברוחם ובנפשם 'להציל' את רוסיה! דוסטוייבסקי מציג בדיוק ובשלמות את הפן הטהור שבשאיפה לנשגב למוסרי ולנכון ובשוליו את הצד הגועלי והנתעב של הקיצוניות הפוליטית שנכנעת ליצרים של הרס, אלימות, שקר ורפש (במחילה). כעת, גיבריו הראשיים של דוסטוייבסקי אינם אותם האומללים, העניים והמרודים- עתה אלו הם האצילים, המשכילים- הנוער הגאה- הנוער המתגבש בחברה הגבוהה של רוסיה. מאלו יצאו הפנינים והתולעים, ברומן וגם במציאות המהפכנית. התיאורים הבהירים של ה"רעיון" ולידו, אותו החורבן הידוע לכל, מעוררים כאב והזדהות רבה. ככלות הכל, הפוליטיקה בקיצוניותה, גם אם נושאת רעיון בחובה, כביר ככל שיהיה, בד"כ היא פשוט מקיאה אותו החוצה לעולם בצורה מכוערת. כאן זה מתבטא בבירור, אך ככה זה תמיד...ועל זה דוסטוייבסקי מתעכב רבות. העלילה של 'שדים', על פי דעתי האישית, לוקה בחסר. נכון, דוסטוייבסקי זה דוסטוייבסקי- התרחישים המפותלים, הרכילות האינסופית והמתח שזורים כהרגלם בסיפור ומעוררים אותו ללא ספק. ואולם, חל עליו האפקט האירוני שברומאן האוטוביוגרפי. משום שהאירועים המתוארים בגוזמתם, חציפותם וצפיפותם נלקחים מן המציאות, והמציאות בד"כ נוטה להיות משעממת או מוגזמת- אני מניחה ש'שדים' הוא לעיתים משעמם ולפעמים מוגזם. אדם שהפילוסופיה של הסופר לא אהודה עליו מאוד, עשוי להתבאס מעלילה. * מקריאתי שלי אני מצליחה לראות שדוסטוייבסקי תיאר את המאבק הסוציאליסטי ההגותי והמעשי כחלק מהמאבק המוסרי-רעיוני של האדם, האזרח הרוסי ושלו בפרט. 'שדים' כולו שזור ברעיונות האמונה, בחיבוטיה, בייסוריה ובלבטיה. אתאיזם, אמונה, הצורך להאמין, הרצון לבחור, היכולת לשלוט בתחושות,ברגשות...מהבחינה הזאת הרומאן השאיר אותי נפעמת. בייחוד הפרק האחרון המהווה מעין אפילוג על החרטה. שמו הראשוני של הרומאן היה דווקא 'אתאיזם', וקצת התבאסתי שהשם לא נשאר כך (אע"פ שכנראה שזה היה מצמצם את מס' הקוראים). השם 'שדים' מבוסס על סצנה מהברית החדשה, ישו הנוצרי מוציא שד הנכנס באדם אל עבר עדר חזירים. מכך משתמע ששם הספר הוכרע לטובת הרעיון הפוליטי, שהוא על פניו עיקרו...אך בעיני שלי, וכנראה שאני משוחדת ביותר, המאבק האמוּני והמוסרי של האדם, של דוסטוייבסקי עצמו, של גיבוריו וגם שלי עצמי...הם עיקרו של הספר הזה שכן מה מעשינו הנועזים אם לא קורבן של אמונתנו בסופו של דבר?....מרתק ללא עוררין. ניכר שכל גיבוריו של דוסטוייבסקי, על רעיונותיהם השונים בקשר האמונה ואי האמונה- כולם יכולים להיות אותו האדם בודד העוסק בלבטיו.כל אותן התפיסות נכתבו בעוז מלבו המבולבל והמיוסר של האמן! פשוט מרגש. מומלץ מומלץ!

קלאסיקה ישראלית- זוהי הדרך הטובה ביותר לתאר את הרומן הנפלא הזה. אני, אופן אישי סבורה שזהו ספר חובה לכל ישראלי...ברור שזו רק אשליה..אך עדיין. מעבר לרמה היצירתית של הכתיבה יש דיבור עמוק על זהות תרבותית כחלק בלתי נפרד מנפש האדם לאורך דורות ודורות. ובכלל, יש ליווי צמוד להתפתחותה של הזהות היהודית ככלל, מעבר לפרט. ספר מעורר מחשבה. מומלץ עד מאוד.