האם לפנינו ספר המחאה הטוב ביותר שנכתב אודות ברית המועצות?
ישו והשטן נוכחים כל כך ברומן, עד שאפשר לטעות בהתחלה ולחשוב שמדובר ברומן תאולוגי, אך מהר מאוד אנחנו לומדים ששתי הדמויות האלה משמשות את בולגקוב רק כדי לתאר לנו את ברית המועצות של סטלין.
בעמודים הראשונים של הספר אנו מתוודעים אל שני אנשי תרבות, האחד משורר והשני עורך כתב-עת. כל אחד מהם, במקום לגלות פתיחות ודעה חופשית כפי שהיינו מצפים ממנו, מציג את אחת מהגישות של ברית המועצות כלפי נושאים שהיא מתנגדת להם, במקרה הזה ישו. הגישה שמציג המשורר היא הכפשה, ולכן בשיר שהוא כותב על ישו הוא דואג להציגו באור השלילי ביותר. העורך, לעומת זאת, מציג את הגישה הרווחת יותר, והיא הכחשה. מי אמר בכלל שהיה אדם כזה? ישו מעולם לא היה קיים, הוא דמות בדיונית. אין יותר גישות חוץ מהשתיים האלה שמותר לאמץ, ו"האמן" שבהמשך הסיפור הוא העדות לכך.
לדאבונם השניים נתקלים בשטן, שמצידו, בשיא האירוניה של בולגקוב, מייצג את האמת ברומן. יש הרבה מקום לתהייה כיצד דבר כה שלילי יכול לייצג דבר כה חיובי, אבל התשובה היא פשוטה. במשטר טוטליטרי יש להיזהר מהאמת כמו מהשטן, וכך כל דמות שפוגשת בספר זה בשטן, כלומר מגלה את האמת ואינה מוכנה להתכחש לה, נרדפת, מבודדת מהחברה ונשלחת למוסד לחולי נפש או לכלא. למעשה רק מי שמטורף באמת יכול לשרוד בברית המועצות, והשטן מיטיב להראות זאת כשהוא גורם להמונים להתחיל לשיר באמצע הרחוב, ואף אחד מהם לא מעלה על דעתו שהוא או מי מחבריו מטורף.
את ביקורו של השטן במוסקבה חותם בולגקוב בצורה מבריקה, כשהוא מתאר את ה"חקירה" שהתנהלה בעקבות הנזק שהותיר אחריו השטן. ראשית, נעצרים עשרות אזרחים ששמותיהם דומים לאלו של השטן ופמלייתו (עילה מספקת, לא?). שנית, מכיוון שכמות האנשים שחזו בשימוש בכוחות על טבעיים גדולה מאוד (ולא ניתן לאשפז את כולם במוסד לחולי נפש) קובעת ועדה של פסיכיאטרים מנוסים כי חברי הפמליה הם מהפנטים בעלי עצמה בלתי רגילה שהשתילו את החזיונות האלה במוחותיהם של ההמונים. אם כל כך קל למנגנוני החקירה של ברית המועצות "להעלים" אירועים שקרו בנוכחות עדים, עד כמה יהיה לה קשה להעלים אנשים, רעיונות וזכויות? אז מה הפלא שסטלין הצליח להעלים עשרות מליוני אזרחים בלי שהעולם הנאור יידע על כך במשך עשרות שנים?

זהו ספר מחאה מצוין, מתוחכם ואירוני. בשביל מי שחי בברית המועצות, הספר הזה בהחלט שווה 5 כוכבים. מבחינתי, הספר הזה שווה "רק" 4, בגלל שהוא מעוגן כולו בתוך התקופה והמשטר שבו הוא נכתב. אין עיסוק בנושאים אוניברסליים ודברים שיכולים לגעת בנו היום, וההתבוננות בספר היא רק דרך צוהר של אותה תקופה, שהרומן מיטיב לתאר אותה אך לא מתאר שום דבר שהוא מעבר לה.

רוב האנשים יגידו שמדובר בספר בלתי קריא לחלוטין. אני הצלחתי לסיים אותו רק בקריאה השלישית. אלמלא הייתי במוצב עכור אי-שם ליד ראש פינה, אני בספק אם גם היום הייתי יודע מה קורה בסוף. <br>(סתם. גם אחרי שסיימתי את הספר לא היה לי מושג מה בדיוק קרה שם. בסוף. או באמצע. או בכלל)

אחד הספרים הכי יפים שנכתבו אי-פעם. הגעתי לעמוד האחרון לא מוכן לסיים את המסע הזה, את תיעוד שושלת בואנדיה, והשורות האחרונות מחצו לי את הלב.
אין לי מילים לתאר כמה יפהפה הספר הזה, בכתיבה הייחודית והקסומה, בדמויות המדהימות שבחלקן התאהבתי לחלוטין ואחרות לא יכולתי לסבול, בכל האלמנטים הפואטיים והעל-טבעיים הקסומים שכאילו צבעו את המציאות האפרורית של מקונדו. אני לא אתיימר להצליח לתאר את הרגשות שעברו עליי, במיוחד לקראת הסוף, במהלך הקריאה. הרגשתי כל חלקיק בגוף שלי מזדהה עם כאב שושלת בואנדיה, היו כמה פעמים במהלך הקריאה שהרגשתי שאני מגיע למעין שיא של התרגשות, שכל כולי מתמסר לעלילה ולדמויות. על כל העצב והשמחה ששזורים בספר הזה בכזו גאונות, על התקוות והכשלונות והבדידות המנסרת.
וכמה התאהבתי באווירה הפנטסטית של העולם, בפרפרים הצהובים של מאוריסיו בבילוניה, בגשם הפרחים של חוסה ארקדיו בואנדיה, בחוט הדם, בחכמתו של מלקיאדס ותעלולי הצוענים, בדימויים הגאוניים של גבריאל גארסיה מארקס דרכם הוא מיטיב לתאר בצורה כזו מדהימה ומדויקת קשרים ומערכות יחסים.
אני אתוודה שבהתחלה חשבתי לוותר על הספר, מאה עמודים לתוכו הרגשתי ריחוק, הכתיבה לא זרמה לי, הרגיש לי כאילו אני קורא משהו זר וסתום. כמה שאני שמח שהמשכתי, שנסחפתי אל תוך הסיפור המדהים הזה. אני חושב שהקטע בו באמת הבנתי שאני אוהב את הספר הזה הוא כשדמות מנסה לבצע ניסיון התאבדות בצורה כל כך פואטית ועצובה שהרגשתי את העצב גואה בי. ממש ככה.
אני עוד מהופנט מהסוף, מהתחושות שהספר מותיר. אני רק יכול להגיד, באמת ובתמים, שזה אחד הספרים הכי יפים שקראתי מעודי, ושאני סמוך ובטוח שזה ודאי אחד הספרים היפים שנכתבו.